דור המדבר – צדיקים או בעייתיים?

שאלה מצוינת. אביא לך את סיכום הדברים כפי שסיכמתי אותם לעצמי בעבר:

מעלת דור המדבר

ספר שמות, אחרי הנס הגדול של קריעת ים סוף עליו כתוב שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה, ולאחריו מעידה התורה על ישראל – ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מגיעים העם למרה, המים מרים (שמות טו, כד) – "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה",כלומר הם מתלוננים! הקב"ה פותר את הבעיה בלי שום ביקורת על העם – "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים וימתקו המים". התורה מסיימת את הסיפור – "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", אומר רש"י 'ושם ניסהו' – לעם וראה קשי ערפן, שלא נמלכו במשה בלשון יפה אלא התלוננו.  מעניין – אין תלונה על עצם הבקשה, אלא על הדרך שביקשו. אז למה לא נתן להם מים מתוקים מראש, כדי לנסות אותם. במה? בפשט – איך יבקשו. בעומק – נראה מיד.

מיד אחר כך מקרה נוסף (שמות טז, ב) – הלחם שהוציאו ממצרים נגמר, ושוב – "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר, ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשיבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". ה' נותן שלו ומן. ומיד אחר כך שוב מגיעים לרפידים ואין מים – "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה… וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". משה מכה בצור ומוציא להם מים. והעניין מסתיים בפסוק – "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין".

מה זה הדבר הזה???

האם באמת מדובר על אנשים כאלה גרועים? הרגע הוציאו אותם ממצרים באותות ובמופתים והעבירו אותם את הים, והם מתנהגים כמו ילדים קטנים.

ובספר במדבר יש המשך…

במדבר בהעלותך יא – "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה… והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר… וישמע משה את העם בוכה למשפחתיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע."

ובפרשה הבאה, פרשת שלח, החטא הנורא – חטא המרגלים.

בבא בתרא עג: (אגדות רבה בר בר חנה) – אמר רבה בר בר חנה – פעם אחת היינו הולכים במדבר ונתלווה עמנו ערבי אחד, אמר לי אותו ערבי: בוא ואראה לך את מתי דור המדבר, והיו נראים כמו שמשתכרים (כלומר שמחים ללא סימן מוות על פניהם) ושוכבים על גבם, והיו כל כך גדולים בגופם עד שכאשר היתה זקופה ברכו של אחד מהם (כלומר כאשר הרגל מקופלת), נכנס הערבי תחת ברכו כאשר הוא רוכב על גמלו ורומחו זקוף בידו ולא נגע בו מרוב גודלו.

=> האנשים האלה לא נרקבו, והיו אנשים גדולים.

הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 442 בביאורו את הגדות רבה בר בר חנה במסכת בבא בתרא עג): " 'אמר לי, תא אחוי לך מתי מדבר' – נראה שזה החכם החכימו בגודל מעלת דור המדבר, שבאמת עניין דור המדבר גבוה מאוד, שהיו דור דעה. ובדברי האר"י מבואר שסיבת היעדר כניסתם לארץ גם כן היתה מפני מעלתם, כדכתיב 'ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום' (דברים ד, ד). והיה עניינם בסוד גדול, עד שהנהגת ארץ ישראל, שהיא גלויה, סוד עלמא תתאה, לא היתה ראויה להם מפני דבקותם במקום העליון, שהיתה הנהגתם ראויה בדרך ניסים".

וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות (שמונה פרקים פרק ד) בבאורו את חטאו של משה רבנו בהכאת הסלע – "…והוא, שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אלא עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרוהו חכמים".

אומר האר"י הקדוש שישראל היו צריכים לעבור את כל שנות השעבוד במצרים כדי לצאת מזוככים ולהיות עם שלם וטהור. וחז"ל אומרים שפסקה זוהמתן במתן תורה. כלומר אנחנו מדברים על הדור הראשון של עם ישראל שהוא הדור שהתורה העליונה והקדושה שלנו מדברת עליו, דור שזה עתה תיקן לגמרי את כל מה שקשור לחטא אדם הראשון, וממילא כולו טהור וקדוש ללא שום פגם. ועליהם אומר ירמיהו הנביא ב, ב –  כֹּה אמר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ועוד אומר ירמיהו לא, א – כה אמר ה', מצא חן במדבר, עם שרידי חרב. רש"י – מצא חן בעיני דור המדבר, העם ששרד את חרב מצרים ועמלק. ומאידך כתוב בתהילים צה, י – "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי".

אז מדוע חטאו?

לשם שבו ואחלמה (הרב שלמה אלישיב) – …והנה בהניסיון הנורא הזה הכניס הקב"ה את כל דור המדבר. כי כל המדבר כולו הוא מקום הס"מ וחיילותיו (כלומר המדבר הוא מקומו של הרע והקלקול שיש בעולם. לכן ביום כיפור לוקחים את השעיר כסוג של מתנה לס"מ), ושם הוא עומד בכל כוחו ותוקפו, וכמו שכתוב (זוהר ח"ב קנז א) – "ולא אשתכח חרבא תקיפא (מדבר עצום. כך הוא בספר המקורי) בכל עלמא בר מההוא מדבר, דתברו ישראל חייליה ותוקפיה (שברו ישראל כוחו ותוקפו) ארבעים שנה, כמה דאת אמר 'המוליכך במדבר הגדול והנורא'. בההוא מדברא שלטא סטרא אחרא, ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה ותברו חיליה ארבעין שנין. ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין, הוה מתעברא (היתה עוברת) ההוא סטרא אחרא מעלמא". כי על ידי קבלת התורה וקיומה וקדושת המשכן וענני הכבוד שהיה במקום המדבר, נשבר כוחו ותוקפו דהס"מ הרבה מאוד. כי היו כל דור המדבר כולו צדיקים גדולים ואנשים מצוינים הרבה מאוד יותר מכל דורות עולם, כמו שמבואר בזוהר הקדוש (שלח קסב( ובפרקי דר' אליעזר (פרק מא) ובתנא דבי אליהו (פרק כג). אלא על ידי הליכתם במדבר ששם הוא כל תוקפיה דס"מ, הנה זה היה גורם להם שנפלו בכמה דברים שהם העשרה נסיונות שניסו אבותינו להקב"ה. והיה המקום גורם להם.

וזהו שכתוב (במדבר ט, יח בעניין הענן) "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו, ובהאריך הענן וכו', ויש אשר יהיה הענן ימים מספר וכו', ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר וכו', על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך. וגם בעיקר העניין, מה משמיענו התורה בזה? אך התורה מדבר בשבחן של ישראל (עי' גם רמב"ן כאן בסוף), כי הנה כל המדבר כולו היה מקום חושך וצלמוות, והיה מלא טומאה זוהמא ורוע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס"מ וחיילותיו. והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את המקום, והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא, והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן המקומות. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד, והיו מרגישים תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה, ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך כאשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם.

וזהו שאמר הכתוב "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – שלא הסתכלו על עצמם מאומה, אלא שהיו עושים רצון ה' הן בהחניה והן בהנסיעה. ובהאריך הענן והיו רוצים לברוח משם, עם כל זה – "ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו". "ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר" משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך, והיו רוצים להתעכב שם, עם כל זה – "ונעלה הענן בבוקר ונסעו". ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמם כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאוד, עם כל זה – "את משמרת ה' שמרו".

והנה שם גופה קיבלו את כל התורה ונעשו לחלק ה' עמו (דברים לב, ט), וכן כתוב "לכתך אחרי במדבר… קודש ישראל לה' " (ירמיה ב,ב-ג). ולא נכשלו אלא רק בהעשרה נסיונות, כי המקום היה גורם להם כנזכר… ועל דרך כלל הנה נשארו כל אותו הדור קיים באמונתו של הקב"ה ונשארו קודש לה' גם אחר הניסיון העצום והנורא הזה.

עד כאן דברי הלשם

אחרי שאנחנו מבינים את זה, אפשר לחזור לנפילות של ישראל במדבר ולהתבונן בהם במבט שמחפש נפילה של אנשים גדולים ולא של אנשים כמונו. בדיוק כמו עם דוד המלך – הקורא הפשוט עלול לחשוב בטעות שדוד חטא בחטא רגיל של תאווה לאישה נשואה, וחז"ל אומרים על זה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". מה זאת אומרת, וכי לשווא הקים עולה של תשובה? לא! אלא שאם אתה חושב שהוא חטא בחטא נמוך הנראה במחשבה שטחית, אתה טועה. וכעת לאחר שאמרנו לך את זה, תחזור אל התנ"ך ותקרא יפה ותראה שלא סביר שחטא בחטא פשוט כזה גם לפי פשט הפסוקים, ואז תחזור לחז"ל שיספרו לך באמת מה היה שם. (ולפעמים הפשט הוא פשט והסוד לא מראה איך אפשר לראות את הדברים בפשט, אלא הוא תוספת על גביו. כלומר יש מקום לראיה של פשט באופן חיצוני כפי שהוא, וגם לראיה של הסוד כפי שהוא. והאמת שככה זה גם בחיים)

לגבי חטא תאוות הבשר בפרשת בהעלותך:

הרב קוק בשמונה קבצים ח, קנז – " הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדם הראשון, ורצו שדווקא משה דווקא יאכילם בשר, ושייכנס להאיר בתוך החוצפא" (כי רצו שהוא יהיה המשיח כפי שמבואר שם).

שפת אמת בהעלותך (האדמו"ר מגור) – ברש"י, 'מי יאכילנו בשר' – והלא היה להם מקנה רב? רק שמבקשים עלילה. ע"כ. וקשה, מאי עלילה יש מאחר שהיה להם? אך י"ל דכתיב 'התאוו תאוה', משמע שלא היה להם תאוה, שהיו למעלה מהטבע, חירות מיצר הרע. ולכך היה נראה להם שנכון שיהיה להם תאוה ושיזכו לעשות נחת רוח להשי"ת על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי (אני מזכיר שהיה מותר להם במדבר לאכול בשר רק לאחר הקרבתו והעלאתו בקדושה). וז"ש 'נפשנו יבשה', היינו שלא קיימו 'בכל נפשכם', כמ"ש במדרש – בכל נפש ונפש שברא בך, שהוא ביטול כל הרצונות ותאוות להשי"ת (כלומר רצו לעבוד את ה' בכל כח בנפש, גם בכח תאוות הבשר שלא היה להם). וזה לא היה להם שהיו למעלה מבחינת הנפש. אבל לא הוטבו דבריהם להשי"ת, שצריך האדם להיות חרד יותר, לירא פן יבטל ח"ו רצון השי"ת ולא יביא עצמו לידי ניסיון אף שיוכל לזכות למדרגה ע"י זה, שזה נקרא לגרמייהו קצת. כי מי שירא באמת לעבור רצון השי"ת, מרוצה יותר בפשיטות."

רמב"ן במדבר ט, יט – וטעם ובהאריך הענן, לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו. כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצוותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד ועינה בדרך כוחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן. וסיפר עוד כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבוקר אע"פ שהוא טורח גדול להם, ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר כאן, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן.