הרב שלום וברכה,
אני בחור ישיבה ליטאי, ופונה אליך בעניין שמטריד את מנוחתי מזה חודשים ארוכים. מדובר במעמדה של תורת הקבלה – ספר הזוהר, והתנועות שהסתעפו ממנו (החסידות ומקובלי זמננו).
חונכתי להאמין בתורה שעוברת במסורת צרופה, דור אחר דור, מרב לתלמיד. בתורת הנגלה – מהמשנה, הגמרא, הגאונים והראשונים – יש לנו רצף היסטורי מוכח, כתבי יד אמינים, ודיונים פתוחים שאינם תלויים באדם יחיד.
לעומת זאת, בתורת "הנסתר" אנו פוגשים תופעה תמוהה: לפתע פתאום, בסוף המאה ה-13 בספרד, צץ לו חיבור מקיף שאף אחד מהראשונים או הגאונים שלפניו לא הכיר, והוא מיוחס לתנא רשב"י שחי כאלף שנים קודם לכן, מבלי שיהיה לכך שום זכר ברור בכתבי המזרח או אצל תלמידי רשב"י עצמם.
מוצאו של הספר מרוכז כולו סביב דמותו של רבי משה די ליאון. בספר היוחסין לרבי אברהם זכות מובאת עדותו המפורסמת של רבי יצחק דמן עכו, שפגש את אלמנתו של רמ"ד, והיא העידה בקולה שבעלה כתב את הספר ממוחו הקדח לצורכי פרנסה, ותלה זאת באילן גדול.
מעבר לעדות ההיסטורית, הספר עצמו גדוש בראיות פנימיות למקורו המאוחר:
אנכרוניזמים: מופיעים בו שמות של אמוראים שחיו מאות שנים אחרי רשב"י.
לשון הספר: חוקרי הלשון (ומחברי ספרים כמו 'מטפחת ספרים' ליעב"ץ ו'ויכוח על חכמת הקבלה' לשד"ל) הראו שהארמית של הזוהר היא ארמית מלאכותית, השזורה בתחביר ובמושגים של השפה הספרדית והפילוסופיה של ימי הביניים, ואינה דומה לארמית הגלילית של חז"ל.
שיבושי פסוקים: הספר מצטט משפטים בלשון "דכתיב" שאינם קיימים כלל בתנ"ך, או משבש פסוקים קיימים (כמו הציטוט בחלק ג' רמ"ד: "דכתיב שמעו שמוע רגזו שפתיי", שאינו פסוק במקרא).
אך החשש הגדול ביותר הוא בתחום האמונה הטהורה. המושגים המובאים בזוהר נראים, במבט רציונלי, כסותרים את אחדות האל המוחלטת שלימד הרמב"ם. חלוקת האלוקות לעשר ספירות, הפיצול המושגי בין "קודשא בריך הוא" ל"שכינתיה" כשני כוחות הפועלים כביכול בנפרד, ומושגים של "זיווגים" בעולמות העליונים – כל אלו מעוררים תחושה קשה של הכנסת רעיונות זרים, הדומים דמיון מטריד לתיאולוגיה הנוצרית.
ההיסטוריה מראה שברגע שהספר התקבל, חל איסור לפקפק בו, וכל מי שהעז לערער – צונזר ונרדף. כך קרה, למשל, לחלק מדבריו החריפים של הנודע ביהודה (במהדורה תניינה, יורה דעה סימן צ"ג) שיצא נגד המנהגים המיסטיים של המקובלים בדורו וכינה אותם "מכה מהלכת", דברים שצונזרו או עומעמו בדפוסים מאוחרים.
בנוסף, הפלטפורמה הזו הולידה לאורך הדורות תנועות קיצוניות: מהשבתאות ועד לעיוותים מודרניים. בחסידות (ובפרט בחב"ד וברסלב) הוכנס מושג ה"צדיק" כצינור הכרחי לעבודת השם – תפיסה שמזכירה את דור אנוש שתיווכו בין האדם לאל, ומעניקה לרבנים כוח מוחלט שלעיתים עוקר את עיקרי ההלכה (כפי שרואים בכתות קיצוניות בימינו דוגמת 'לב טהור' או אנשי ברלנד, השואבים לגיטימציה מההתפארות העצמית של ה"צדיק" המופיעה בזוהר).
אפילו התיאורים המיסטיים של הבעש"ט (כמו עליית הנשמה שלו, פגישתו עם המשיח, או הלימוד מפי אחיה השילוני שחי אלפי שנים לפניו) או התיאורים הסומטיים והתמוהים ב"ספר החזיונות" למהרח"ו, נראים כהעתק של סיפורי נביאי שקר מדתות אחרות.
שאלתי הגדולה היא: איך זה התקבל כך בעם ישראל? איך קרה שרבי יוסף קארו, שבעצמו הלך שבי אחר תורת הסוד והעיד ב"מגיד מישרים" על מלאך שמכתיב לו את אורחות חייו, הפך לפוסק המוחלט, ואף הכניס לשולחן ערוך פסיקות שמקורן אך ורק בזוהר (כמו ביטול הנחת תפילין בחול המועד, מנהג שאין לו שום מקור בגמרא או בראשונים הרציונליים)?
קשה לי מאוד לשמור על הלכות שמקורן אינו במסורת ההלכתית הבהירה, ואני מוצא מנוח רק בצורת החשיבה הבהירה והאמיתית של הרמב"ם ביד החזקה ובמורה נבוכים. מדוע הציבור הליטאי של ימינו, שנלחם בעבר חרמה בחסידות ובשינוי המנהגים, אימץ בסופו של דבר את עולם המושגים הקבלי והפסיק להילחם על הרציונליזם המקורי?
אשמח מאוד להתייחסותך המחכימה.
בכבוד רב ובציפייה לתשובה,
צבי