בעת כתיבת מאמר זה, רווחה בְּעולם מדעי הרוח והחברה ההנחה כי הדת והאמונה העומדת בבסיסה אינן אלא תופעות סוציולוגיות תרבותיות, ועל כן דינן להתמזער או לחלוף כליל, בעקבות השינויים התרבותיים והחברתיים שמתרחשים במציאות. תמיכה לדעה זו נמצאה בתהליך החילון המואץ שעבר אז על העולם התרבותי באירופה. בה בעת, התפתחה והתעצמה הגישה הפסיכולוגית, שהתיימרה לחשוף את הרבדים הנסתרים בנפש האדם – בניגוד לאידאולוגיות המוסריות והחברתיות המודעות. הגישה הפסיכולוגית הציעה הסברים אלטרנטיביים או משלימים, להתנהגות האדם כיחיד וכחברה. הגישה הפסיכולוגית החדשה והמהפכנית ביותר הייתה זו של זיגמונד פרויד (ה'תרט"ז-ה'תרצ"ט, 1939-1856), שביססה את חיי האדם, יצירתו, הצלחותיו וכישלונותיו, על האנרגיה המכוננת של הלִיבִּידוֹ, הדחף המיני.[310]
כנגד תפיסה זו, המצמצמת את האדם למכלול של דחפים ביולוגיים, מציב הרב קוק תמונת עולם הפוכה: האנרגיה המכוננת והעמוקה ביותר הקיימת באדם אינה התשוקה הגופנית, אלא השאיפה המולדת והטבעית לקרבת־אלוהים. המוסר והאמונה אינם סובלימציה, עידון היצרים, כפי שהגדיר אותם פרויד, אלא להפך – אף התשוקה הפיזית והאהבה האנושית הן ניצוץ והשתקפות של הכמיהה היסודית שבאדם לשוב ולהתאחד עם מקורו האלוהי, להזדהות עם צלם האלוהים שבו, עם נשמתו, שהיא המחייה והמכוונת את האדם בכל אשר יפנה.[311]
המאמר יוצא מנקודת הנחה כי טרדות הקיום, המאבקים והאכזבות – הם שיוצרים מצג שווא המסתיר אמת פנימית זו. הם גורמים לאדם לתפוס את גבולותיו החומריים כאמת היחידה, ולראות בשאיפותיו הרוחניות אשליה בלבד. הרב קוק מתקומם נגד תפיסה זו, הרואה בה עלבון למהותו האמיתית של האדם, ומראה כי הנטייה האלוהית אינה תלות ילדותית שיש להתגבר עליה, אלא דווקא ביטוי של גדלות ובגרות רוחנית. יראת הרוממות, הנובעת מהתפעלות וכמיהה להתקרב אל הנשגב, היא המצב האמוני המובחר, ולא יראת העונש התלותית.
