שפת בני־האדם, בהיותה מוגבלת מטבעה לעולם המושגים הגשמי והחושי, ניצבת בפני אתגר בלתי־אפשרי כאשר היא מבקשת לתאר את האינסופי והמופשט. פרדוקס זה מגיע לשיאו בשפה הדתית, הנאלצת לדבר על האלוהות בלשון אנושית כדי להיות מובנת, ובכך מסתכנת תדיר בסילוף מהותה והגשמתה. מסורת־ישראל הייתה ערה למתח זה מראשיתה, ופיתחה כלים עדינים להבחין בין הלבוש הלשוני לבין הגרעין המופשט שאותו הוא מבקש לבטא.
כמו כל הציורים הגשמיים המוגבלים, וכל התארים ילדי ההתפעלות, שאף־על־פי שנתייחשׂוּ כולם בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חכמים, לאלוהים, בכל זה לא שינו ולא פגמו את גדולת הציור הפנימי, המתאים עם קדושת האלוהות, לפי המסורת והקבלה היותר צפונה וההיגיון הפילוסופי היותר זך, טהור ונעלה. בשפת התנ"ך ובדברי חז"ל, ישנם ציורים גשמיים ותארים שנולדו מתוך התפעלות רגשית, המתייחסים לאלוהים, אף שהוא מופשט מכל הגדרה וגשמיות. למרות זאת, השימוש בדימויים מגשימים לא פגם בגדולת הציור הפנימי, בתפיסה המופשטת והטהורה של האלוהות, כפי שהיא מובנת במסורת־ישראל, בקבלה ובהיגיון הפילוסופי הנזהר מן ההגשמה. חכמי ישראל לדורותיהם ידעו לִבְרוֹר, לנפות את הקליפה הגשמית שבדימויים הללו, ולזכור כי הם רק תיאורים ולבושים של העצמיות האלוהית שאינה נתפסת. הציור הפנימי, המתאים עם קדושת האלוהות הורה תמיד כי האלוהות עצמה נבדלת וקדושה, טרנסצנדנטית, ואינה זהה לדימויים המוגבלים. מי שאינו מבין את ההבדל בין הדימוי לבין המושג שהוא בא לבטא, עלול ליפול להגשמה, שהיא עבודה־זרה במהותה. כך למשל, הדימוי הנפוץ לחכם הוא אדם זקן בעל שיער שיבה ומבט מהורהר; זהו דימוי מובן, אך החכמה עצמה אינה זהה לו. המחשבה הבוגרת מפרידה בין הדימוי לעצמיות, ואילו המחשבה המגשימה מזהה ביניהם. מפעלו הגדול של הרמב"ם, למשל, כוון נגד תפיסות מגשימות כאלה.[220]
אם כן, כשם שכל הציורים הגשמיים של האלוהות לא פגמו את גדולת הציור הפנימי, כך דווקא השפה הפשוטה והנמוכה יחד עם ההיגיון המתנשא האצור בה בכללה ובפרטיה, הם המה יחד בנו את כל אותם הפלטרין, ארמונות, של מעלה ושל מטה, לאצור בקרבם את ההשכלה האלוהית ברום גובה השתרגות ענפיה ועומק תחתית הסתעפות שורשיה, להיות מכון לדרישת האמת והצדק המוחלט גם יחד, בחיי האיש, המשפחה, הלאום, האדם והמציאות. הרב קוק מסביר מדוע נצרכה שפת הדימויים והציורים הרגשיים: דווקא שפה זו, יחד עם ההיגיון העמוק שטמון בה, הם שבנו את כל אותם הפלטרין של מעלה ושל מטה. ישנם הארמונות של המציאות הפשוטה יותר, התחתונה, פלטרין של מטה – הביטויים המוחשיים, הרגשיים וההתפעלותיים, המובנים להמון העם. למשל, בניית בית־המקדש מחומרים יקרים כמו זהב וכסף: אלוהים אינו זקוק לכך, אלא שמבחינת האדם זוהי דרך לבטא חשיבות וכבוד. האדם הפשוט מתפעל מכך, וזהו ביטוי כשר להתפעלות. פלטרין של מעלה לעומת זאת, הם המושגים הרוחניים המופשטים והנעלים, התפיסות המזוככות והתבוניות שאליהן מגיעים המעמיקים והלומדים את מושגי האמונה. השילוב של שני סוגי הפלטרין נותן מקום לתפיסת האלוהות במלוא היקפה – ברום גובה השתרגות ענפיה, הצדדים הגבוהים והמופשטים, ועומק תחתית הסתעפות שורשיה, הצדדים המוחשיים והרגשיים, "השורשים" הנטועים בחוויה האנושית. כך, השפה הדימויית מאפשרת גם לאנשים פשוטים להתקרב ולהתחבר לקשר לאלוהים, לצד החכמים יותר שמעמיקים ומתקרבים יותר אל התוכן הפנימי. בכך מערכת זו – הדימויים וההפשטות – נועדה לבסס את דרישת האמת והצדק המוחלט גם יחד בכל רבדי החיים: של האדם היחיד ומשפחתו, האומות והאנושות, והקוסמוס בכללו.
כן הוא גם כן המושג הכללי של עבודת האלוהים, שהוא הולך יחד עם הציורים החיצונים של השפה הנמוכה, ועולה ומתעלה עד רום ההיגיון והמחשבה היותר אדירה וטהורה. גם המושג: עבודת־אלוהים, כמו תיאורי האלוהות, טומן בחובו רבדים שונים. על פניו, מושג זה עלול להישמע נמוך – וכי אלוהים זקוק לעבודתנו? האם הוא תלוי בנו? אך בדומה לתוארי האלוהות שבתורה, גם כאן יש צד חיצוני, "נמוך" לכאורה, וצד פנימי, עמוק ומתעלה.
הציורים החיצונים של השפה הנמוכה, הצד החיצוני בעבודת־אלוהים, יכול להתבטא בתפיסה של חובה – כמו הכרת תודה לאלוהים שבְּרָאָנוּ או הוציאנו ממצרים, שמחייבת קבלת עול תורה ומצוות. במחשבה פשטנית, אדם חש שעליו להביא ביכורים, למשל, מפרי עמלו, כדי שגם אלוהים שסייע לו יהנה מן הפירות. זוהי הבנה 'התפעלותית', שהיא נמוכה במובן מסוים, אך לגיטימית כשלב ראשוני. אולם ישנו גם הצד הפנימי, המתעלה עד רום ההיגיון והמחשבה היותר אדירה וטהורה. האדם צריך לבנות את הקשר שלו לאלוהים, לזכך את צלם אלוהים שבו ולהתקרב אל מקור החיים, החכמה והטוב. זוהי עבודה "לשמה" – למען הגדלת הנוכחית האלוהית בהכרתו של האדם ובעולם, למען התעלותו.[221] בדומה לילד שנשלח לבית הספר בעל־כורחו; בתחילה הוא חושב שהוא עושה זאת בשביל המורה או ההורה ששלחוֹ, אך באמת הלמידה היא לטובתו שלו כמובן. כך גם בעבודת־אלוהים – המטרה העמוקה היא התפתחותו הרוחנית של האדם, שזו המגמה האלוהית בעולם. על כן הדרגה הגבוהה ביותר של עבודה זו היא "עבודה צורך גבוה" (עי' שבת קטז, ב; רמב"ן שמות כט, מו); כלומר, האדם פועל למען עצמו, לשם התפתחותו הרוחנית – מתוך הזדהות עם הרצון האלוהי לתיקון העולם ולהשפעת שפע טוב בו. הוא הופך לשותף, "פועל עם א־ל" (ירושלמי שבת ו, ט) בפעולתו בעולם.
וכשם שההגשמה הנמוכה היא ההיפוך הגמור מהיהדות, ועם זה דיברה תורה בלשון כל־כך חופשי, באין שום מעצור והגבלה, בכל התארים שלה, והם המה דווקא הובילו אותנו, בצירוף השכל והחכמה, ששניהם יחד הם לעד "נר אלוהים בארץ",[222] אל מרומי טהרת המושגים, שיחידי הסגולה שבקרבנו בכל דור ודור הנם על־זה עדים חיים וקיימים; ההגשמה הפשטנית היא אכן ההיפך ממהות היהדות. ואף־על־פי־כן, התורה לא נמנעה מלדבר בלשון חופשית ועתירת דימויים. ודווקא לשון זו, כשהצטרפה לשכל ולחכמה, היא שהובילה את עם־ישראל אל המושגים הזכים ביותר בדעת־אלוהים – כפי שניתן לראות אצל יחידי הסגולה שבכל דור – כן המושג הכללי, שלפי קריאת השם המורגל הוא אוצר בקרבו את כל המובן של "הדת", הוא מושג "עבודת־אלוהים", המושג 'עבודת־אלוהים' הוא למעשה שם נרדף ל'דת', במובן של מערכת חוקים ודרכי עבודה רוחנית, הוא כמוהם "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה ומַלְאֲכֵי אֱלוֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (ע"פ בראשית כח, יב). יש לו בסיס ארצי, מעשי, שנראה טכני ואף קטנוני לעיתים, אך ראשו, תכליתו ומגמתו, מגיעות עד לשמיים, אל הרוחני והנשגב. באמצעות עבודה זו, האדם יכול להתעלות ולזכות בקרבת־אלוהים.
ולפי רוב ההכשר, העילוי וההתפתחות, של כשרון השכל והצדק האנושי, כך הולך המובן הכללי הזה, הולך ומתעלה. ואם יזדמן איזה דור או דורות שכל מושגיהם הכלליים נתעלו והתפתחו, ועל אותה החלקה של המושגים האלוהיים לא שלחו המפתחים והעובדים יד, אז נשאר אותו הדור במצב שפל ואומלל, והבקיעים הדתיים מתרבים בו, פרץ על פני פרץ. הבנת עבודת האלוהים אינה סטטית. היא אמורה להתפתח ולהתעלות במקביל להתפתחות הכללית של השכל, המוסר והתרבות האנושית. אם קורה מצב שבו המושגים הכלליים במדע, במוסר או בנימוסים, מתפתחים ומתעלים, בעוד שההבנה הדתית והעיסוק במושגים האלוהיים נשארים קפואים ומפגרים מאחור, נוצר פער מסוכן. הדור נשאר במצב שפל ואומלל, והבקיעים הדתיים מתרבים בו. הפער בין הרמה האינטלקטואלית והתרבותית הכללית לבין התפיסה הדתית המיושנת הופך לבלתי נסבל, במיוחד כאשר כלל הציבור משכיל ונעשה בעל חשיבה ביקורתית. כך היה באופן חריף בתקופתו של הרב קוק, שבה ההתפתחויות המדעיות והתרבותיות היו עצומות, אך התפתחות מושגי האמונה ועבודת־אלוהים לא הדביקה את הקצב, וגם כיום המצב לא מספיק השתנה לטובה. ואין לו רפואה כי־אם בעבודה שכלית מרובה בעומק הצד הפנימי שבתורה, מצד הזיקוק של חכמת אלוהים שהיא אור העולם שבתוכה, בתורה, עד שההתמדה הגדולה של העובדים החלוצים תשלים את המהלך הנחשל, המעוכב והחלוש בדבר זה; אשר פגרו איזה דורות בהתרשלותם, בתחום הבנת המושגים האלוהיים. כשם שהחלוצים עובדים באדמת ארץ־ישראל אחרי שהייתה עזובה וגידלה קוצים ודרדרים שנים כה רבות, כך גם נדרשת עבודה אינטלקטואלית ורוחנית מצד אנשי התורה והרוח, לזקק את הבנת המושגים הרוחניים, להעמיק בתורה ולהציג אותה באופן שיתאים לרמת ההתפתחות של הדור. וזאת, עד שיתרוממו המושגים האלוהיים לעומת אותו הגובה של ההתפתחות השכלית והמידותית של התרבות הכללית, שעלה עליו הדור בכללותו. עלינו להתפתח בענייני האמונה לפחות לאותו גובה שבו אנו מפותחים במדעים, באומנות ובכל יתר התחומים. לא ייתכן שנהיה בני המאה העשרים בתחומי התרבות הכללית, וכבני המאה השתים־עשרה בעניינים הדתיים.
ובזה תיהפך הקללה לברכה, כי הריחוק של המושגים הבא מצד ההתפתחות הכללית בעולם יפנה דרך לבניינים שכליים רחבי־ידיים. באופן פרדוקסלי, המשבר עצמו יכול להפוך לברכה. הריחוק והפער שנוצרו בשל ההתפתחות הכללית, מאלצים ומדרבנים הבנה מעמיקה יותר של מושגי האמונה. ההתמודדות עם האתגרים החדשים דורשת הרחבה וניסוח מחדש של התפיסות המסורתיות. שאף־על־פי שכבר היו גלויים לגדולי הרוח שבדורות עולמים, שהרי הרוח הכללי של השכלת היחידים הקדמונים עומד לנס לעד, למרות כל ההתגלויות הפרטיות שנתחדשו "אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם, כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו",[223] מכל מקום ההכרח לבאר ולהשפיל את הדברים הנעלים, עד אותה המידה של העניינים הרגילים, אותו ההכרח עצמו עושה אותם לקניין הכלל כולו, ועל־ידי־זה מתרומם העם בכללותו למדרגה עליונה ונשאה. ההבנות העמוקות יותר שמגיעים אליהן דווקא מתוך המשבר של דור החדש, היו גלויות ליחידי סגולה בדורות קודמים, אך כעת ישנו הכרח לבאר ולהנגיש אותן לרמת ההבנה הפשוטה, של הציבור בכללו. כך העם כולו מתרומם למדרגה רוחנית ושכלית גבוהה יותר. על־כן מאותו העז של "יָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלוֹהֵי אֱמֶת" (דברי־הימים ב' טו, ג) – תקופת הריחוק והמשבר, יצא מתוק – של "כָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיהו נד, יג). ההתפתחות המרשימה בחשיבה המדעית, הפילוסופית והמוסרית, שהרחיקה בתחילה חלק מן הדור מהמסורת, מספקת כעת כלים אינטלקטואליים מפותחים יותר לאותם חכמים ולמדנים שבאים להשלים את הפער. יש בכך פוטנציאל להארה גדולה בתורה, אם עבודה זו תיעשה כראוי. וכמו בתקופת הרמב"ם, שנדרש לגשר על פערים שנוצרו מול הפילוסופיה האריסטוטלית ולהתמודד עם האתגרים שהציבה ההתפתחות הכללית בפני העולם היהודי – ודבר זה הוביל להתפתחות והעמקה חשובה במושגי האמונה. על כן אין להתעלם מן ההתפתחויות האינטלקטואליות והתרבותיות או לא לראות בהן רק את הצדדים השליליים, אלא לזהות את הפוטנציאל החיובי ולהשתמש בו לצמיחת וזיכוך האמונה.
