כמו מאמר 'דעת־אלוהים', גם מאמר 'עבודת־אלוהים' התפרסם בקובץ 'עקבי־הצאן', שיצא לאור בשנת ה'תרס"ו (1906), וכיום נמצא בסוף ספר 'אדר־היקר' (עמ' קמב-קנו). ניתן לראות במאמרים אלה (ואף במאמר 'קרבת־אלוהים' שהתפרסם כמה שנים מאוחר יותר), מעין מענה לאתגרים שהציבה הפילוסופיה המודרנית, בפרט זו של קאנט. אלא שאם המאמר 'דעת־אלוהים' עוסק יותר בצד התבוני וההכרתי – בדומה לספרו של קאנט 'ביקורת התבונה הטהורה', הבוחן את גבולות ההכרה האנושית ביחס לטרנסצנדנטי; הרי ש'עבודת־אלוהים' פונה לצד המעשי והמוסרי, בדומה לספר אחר של קאנט, 'ביקורת התבונה המעשית'. אלא שבניגוד לקאנט, שהציג את האלוהות כמושג מופשט, שהוא הערב העליון לצדק ולמוסר (עי' להלן עמ' 308), הרב קוק מחזיר את אלוהים לעולם האדם, ועוסק בקשר לאלוהים וביחס אליו – הן מבחינה הכרתית והן מבחינה מעשית ומוסרית – תוך התמודדות עם הקשיים הכרוכים בהתאמה בין הטרנסצנדנטיות האינסופית לעולם ולאדם הסופיים והגשמיים. כך באמונת ישראל בכללה: אלוהים אינו רק 'כל־יכול', בורא העולם ומנהיגו, אלא גם המשגיח על העולם וגומל לאדם על מעשיו. וכפי שקרא אברהם אבינו לאלוהים, כאשר שמע את גזר דינה של סדום: "שֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יח, כה).
