פרשת נשא – הרימו את הראשים!

 כל אחד הוא מיוחד!

התורה בחרה לצוות על מניין בני ישראל במילה מיוחדת: "נשא". כך בפרשתנו: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ" (במדבר ד, כב), וכך בפרשת במדבר: "שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ" (שם א, ב). ננסה להבין, מדוע היא מצווה במילה זו ולא מצווה "למנות"?

המדרש מבאר, ובעקבותיו ביארו חלק מן הראשונים (הרמב"ן, רבינו בחיי ועוד), שהתורה לא רצתה רק לספור את בני ישראל, אלא גם לרומם ולהעלות אותם.

כשבאים למנות את ישראל, עלולים להתבלבל ולראות באנשים השונים "מספרים", ולחשוב בטעות שאין ערך וחשיבות לכל אחד ואחד מהפרטים. לכן דווקא כאן מדגישה התורה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – זקפו את ראשו של כל אחד ואחד מישראל!

יש כאן ביטוי לאחד היסודות החשובים ביותר בתפיסתנו: יש ערך עצום לַכלל, אך יש גם ערך לכל אחד ואחד. כולנו נבראנו בצלם אלוקים, וכיוון שכך לכל אחד מאיתנו יש ערך נצחי אינסופי. הקב"ה טבע כל אחד מאיתנו במטבע מיוחד. חלק מרכזי באמונה שה' ברא אותנו הוא שלכל אחד מאיתנו יש שליחות ומטרה, וממילא כל אחד קיבל כוחות מיוחדים למשימתו. ר' צדוק הכהן מלובלין התבטא שהאדם חייב להאמין בעצמו, כחלק מחובתו להאמין בקב"ה!

"כשם שצריך האדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו"
(צדקת הצדיק קנד).

על פי היסוד הזה ניתן לתרץ את השאלה הבולטת ביותר שעולה כאשר חושבים על פרשת נשא: מדוע התורה חוזרת על קורבנות הנשיאים פעם אחר פעם, אף שהשוני הוא רק בשם של הנשיא? שבעים ושמונה פסוקים מקדישה התורה, שחסה על מילותיה כידוע, כדי לחזור שוב ושוב על אותם קורבנות. מה באה ללמדנו בכך?

על שאלה זו עונה הרמב"ן, שהקב"ה רצה לחלוק כבוד לכל אחד ואחד מהנשיאים:

"וְהַנָּכוֹן בְּטַעַם הַכָּתוּב: כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו, וְלָכֵן הִזְכִּיר כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּשְׁמוֹ. רָצָה לְהַזְכִּירָם בִּשְׁמָם, וּבִפְרָט בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶם, וּלְהַזְכִּיר יוֹמוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. לֹא שֶׁיַּזְכִּיר וִיכַבֵּד הָרִאשׁוֹן: 'זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב', וְיֹאמַר: 'וְכֵן הִקְרִיבוּ הַנְּשיאִים אִישׁ אִישׁ בְּיוֹמוֹ', כִּי זֶה יִהְיֶה קִצּוּר בִּכְבוֹד הָאֲחֵרִים".

הקב"ה עשה זאת כדי ללמדנו לכבד כל אחד; לתת לו את ההרגשה שהוא בן יחיד וייחודי. כשאתה מדבר עם מישהו, רק הוא צריך לעניין אותך. בעייתו היא ייחודית. אל תספר לו שגם לך הייתה אותה בעיה. אל תאמר: "גם אני עשיתי כך ויותר". תן לו את ההכרה בחשיבותו ובמקומו. שאו את ראשי האנשים שסביבכם; אף פעם אל תתנו להם להרגיש סתם מספרים. זה נכון לקרובים אליכם, ונכון לכל אדם: מהחשוב ביותר ועד למי שכביכול פשוט יותר. תנו להם לדעת שבשבילכם אין הם מובנים מאליהם, שאתם מוקירים אותם, שאתם יודעים שכל אחד מהם הוא עולם מלא וגדוש ויחיד במינו.

בן זומא כבר לימד אותנו ש"איזהו מכובד? המכבד את הבריות!" (משנה אבות ד, א). מהי מידת חשיבותנו? המידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשובים.

גם האדם לעצמו צריך לדעת שהוא חשוב, שיש לו תפקיד ייחודי. אל תזלזל בעצמך; העולם חסר בלעדיך; הגאולה לא תהיה שלמה אם תחסר. כפי שכותב מרן הרב קוק זצ"ל בספרו "ערפילי טוהר":

"יש בהאישיות הפרטית של כל יחיד עניין איכותי יותר נשגב ונעלה ממה שיש בהכלל כולו".
(שמונה קבצים ב, קלט)

יש בך משהו שאין בכל העולם, ו"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". אלו מסרים כל כך יסודיים, שכדאי להאריך בשבילם!

רוממו את העם! – תפקיד המנהיגות

ברובד עמוק יותר, אפשר לראות שהציווי מכוון למנהיגי ישראל – "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן" – רוממו את העם!

תפקידם של מנהיגי ישראל הוא לרומם ולגדל כל אחד ואחד מן האומה. מנהיג אמיתי איננו עץ גדול שמסביבו קרחת יער, אלא מי שיודע להצמיח ולהגדיל את סביבתו, כך שיצמחו להיות אנשים גדולים.

כפי שכתב הרב ישי אנגלמן על הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל:

לֹא הָיִיתִי מִתַּלְמִידָיו הַקְּרוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה, וְעִם זֹאת אָעֵז לְשַׁתֵּף בְּתוֹבָנָה אַחַת הַמְּלַוָּה אוֹתִי מֵאָז פְּטִירָתוֹ.

אִם הָיִינוּ צְרִיכִים לְהוֹסִיף פִּתְגָּם נוֹסָף לְמִשְׁנַת בֶּן זוֹמָא בְּפֶרֶק רְבִיעִי בְּאָבוֹת, הַמַּתְאִים לִדְמוּתוֹ שֶׁל הָרַב, הָיִיתִי מַצִּיעַ מַשֶּׁהוּ מֵעֵין זֶה: 'אֵיזֶהוּ גָּדוֹל, הַמַּגְדִּיל כָּל אָדָם'.

מִפְגָּשׁ שֶׁל תַּלְמִיד עִם הָרַב כִּמְעַט אַף פַּעַם לֹא הֵבִיא לְהַחֲצָנַת גְּדֻלָּתוֹ, אַף שֶׁהָיְתָה קַיֶּמֶת בִּתְחוּמִים שׁוֹנִים וּמְגֻוָּנִים. הַסְּטֶנְדֶּר הַמְיֹעָד לְהַעֲבָרַת שִׁעוּרִים וְשִׂיחוֹת לֹא נִתְפַּס בְּעֵינָיו כְּבִימָה לְהוֹפָעָה. הַשִּׁעוּרִים עַצְמָם לֹא נִבְנוּ בְּמוֹדֵל שֶׁל מַהֲלָכִים לַמְדָנִיִּים מֻבְהָקִים, וְהָאֲוִירָה בָּהֶם הָיְתָה יוֹתֵר שֶׁל לִמּוּד מְשֻׁתָּף, שֶׁהֻנְחָה עַל יְדֵי הָרַב, וּבְסוֹפוֹ בְּדֶרֶךְ כְּלָל תּוֹבָנָה הַפְּשׁוּטָה וִישָׁרָה שֶׁמְּבָאֶרֶת אֶת הַסֻּגְיָה.

בְּשִׂיחוֹתָיו, כָּךְ הֵעִידוּ גַּם מִי שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֶּנּוּ שִׂיחוֹת בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, כִּמְעַט וְלֹא הָיָה מַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ, וְכִמְעַט לֹא סִפֵּר סִפּוּרִים בָּהֶם הוּא זֶה שֶׁעָמַד בַּמֶּרְכָּז. וּלְמִי שֶׁכִּהֵן בְּרַבָּנוּת בְּשָׁלוֹשׁ יַבָּשׁוֹת שׁוֹנִות, וַדַּאי הָיָה הַרְבֵּה מַה לְסַפֵּר, אַךְ הוּא אַף פַּעַם לֹא הָיָה הַנּוֹשֵׂא, אֶלָּא מִי שֶׁיָּשַׁב לְפָנָיו אוֹ עַל יָדוֹ.

לֹא גְּדֻלָּתוֹ הִיא שֶׁנָּכְחָה בַּמִּפְגָּשׁ אִתּוֹ, אֶלָּא גְּדֻלַּת הַתַּלְמִיד. זֶה שֶׁבָּא לְהִתְיַעֵץ עִמּוֹ לִשְׁאֵלָה אַחֲרֵי תְּפִלַּת מִנְחָה, הַתַּלְמִיד שׁוֹמֵעַ הַשִּׂיחָה, אוֹ רַב הַקְּהִלָּה שֶׁבָּא לְהִתְיַעֵץ בְּאֵיזֶה עִנְיָן סָבוּך, יָצְאוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל מֵהַמִּפְגָּשׁ עִם הָרַב מֻעֲצָמִים, גְּדוֹלִים יוֹתֵר וְאַחֲרָאִים יוֹתֵר, מְחֻיָּבִים יוֹתֵר לֶאֱמֶת וּלְיֹשֶׁר וּרְתוּמִים יוֹתֵר לְשֻׁתָּפוּת בְּמַסַּע שֶׁל גִּלּוּי וְהַמְשָׁכַת תּוֹרַת חַיִּים בְּעוֹלָמֵנוּ. הֵם כְּבָר בַּדֶּרֶךְ לַעֲמֹד בְּעַצְמָם בַּסְּטֶנְדֶּר וּלְנַסּוֹת לְהַגְדִּיל אֶת מִי שֶׁמּוּלָם.

חג השבועות – גילוי השליחות היחודית לכל אדם

אנו עומדים בימים שלפני מתן התורה בהם ההתרגשות והשמחה ממלאים את ליבנו. נראה שהתורה רצתה שנחוש את ההתרגשות ואת הציפייה הגדולה למתן התורה, וזו גם טעמה של ספירת העומר.

ההתרגשות מקורה בכך שאנו מבינים שזמן מתן התורה הוא לא זיכרון היסטורי של דבר שהיה בתולדות האומה, אלא שבכל שנה ושנה אנו מקבלים את התורה מחדש, מתחברים אליה בעומק גדול יותר, בהבנה גדולה יותר, ושיותר חלקים מנפשנו זוכים להאיר מאורה של תורה.

ומה שאנו מבקשים ומתפללים "תן חלקנו בתורתך". 'אשרינו ומה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו', וירושה זו התורה שנאמר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".

וננסה לבאר מעט יותר. חז"ל מוסרים לנו שכל הכוחות בעולם טמונים בתורה וכשהקב"ה ברא את העולם 'הסתכל באורייתא וברא עלמא' (הסתכל בתורה וברא את העולם). וכל אדם מישראל שרוצה לשאוב כוח והכוונה אלוקית יכול לעשות זאת על ידי הקישור לתורה ולאות המיוחדת שלו בתורה, שאורייתא וקודשא בריך הוא – חד.

דהיינו, התורה היא החושפת ומגלה ומפגישה אותנו עם הרצון האלוקי והעוצמה האלוקית. ולכן כשמקבלים ישראל את התורה, אז מגלים שלכל אחד ואחד יש תפקיד, ומתאווים לגלות ולחשוף את אותו התפקיד הייחודי.

וכך נהוג לפרש בשם הבעל שם טוב את המשנה "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאָזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים":

• 'דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ' – כלומר, האדם צריך להסתכל מהו הכוח הרוחני שמניע ומכוון אותו, שהוא יעודו ושליחותו. דע מהו שורש נשמתך.
• 'עַיִן רוֹאָה' – בתחילה הגילוי הזה היה נעשה על ידי הנביא שהוא בבחינת עין רואה.
• 'אָזֶן שׁוֹמַעַת' – לאחר מכן, בירידת הדורות, בטלה הנבואה והיכולת לגלות את מקומו ושליחותו של האדם הייתה נעשית על ידי בת קול בבחינת 'אוזן שומעת'.
• 'וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים' – ועתה, בעוונותינו הרבים, אין לנו לא נבואה ולא בת קול, אך עדיין 'כל מעשיך בספר נכתבים', דהיינו, בספר התורה יכול האדם למצוא את ייעודו ושליחותו. התורה היא זו שמגדילה את האדם ומראה לו את גדלותו האמיתית.

ונסיים בהדרכתו הנפלאה של רבי חיים מוולוז'ין (עץ החיים, תורה, ט):

"אָמַר רַבֵּנוּ לִיקַח עֵצָה מֵהַתּוֹרָה. הַיְנוּ, שֶׁאֶלְמַד בְּחֵשֶׁק שֶׁאֲדַמֶּה (מִלְּשׁוֹן לְדַמּוֹת) אָז בְּעַצְמִי שֶׁלָּמַדְתִּי לִשְׁמָהּ. וּמְפַנֶּה אֶת דַּעְתּוֹ לָעִנְיָן הַמְּבֻקָּשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת וְכַאֲשֶׁר יַסְכִּים בְּדַעְתּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה וְכֵן יַצְלִיחַ".

יהי רצון שנזכה השנה הזאת לקבל את התורה באופן בו כל אחד ואחד יתחבר לחלקו בתורה, ויבין שיש תפקידים שונים לכל אחד ואחד מישראל. שנזכה לרומם ולהגדיל את סביבתנו, ולראות בכל אחד את הערך והטוב שבו; שנראה את מעלתנו ומעלת חברינו, ומיניה ומיניה יתקלס שמיה!