להקל מעל בנינו איך למצוא בגלוי את האידאלים הרמים בכל מהלך החיים של קיום התורה ומצותיה, זו הנקודה העיקרית במאמר זה, זהו הדבר הקדוש ביותר כיום בלימוד התורה. האידאלים הרמים אלו האתגרים והמטרות שאדם מציב לעצמו מתוך מה שנראה לו נכון. כאשר אדם מכונן את חייו מתוך תפיסותיו שלו ולא על־פי מה שמכתיבים לו באופן חיצוני, חייו טובים ושמחים. כאשר הוא תר אחר דבר חיצוני לו, נשמע למה שכופים עליו מבלי שבחר בכך מעצמו, הוא חי חיֵי הקְרָבָה וצמצום, ואלו הם חיים עצובים.

הרב קוק קושר כאן את הבירור הפילוסופי והתאולוגי עם המשימה הלאומית הגדולה הנדרשת כיום. אלו לא שני דברים נפרדים, צורך להעמיד על תילה את הפילוסופיה האלוהית, ובנוסף גם צורך לאחות את המשבר שיש באומה ביחס לאמונה; משום שהמשבר העיקרי נוצר בשל הפער שהלך והתרחב בין האמונה לבין החיים. בעבר, כאשר החיים בכללם היו מלאי קשיים וייסורים, היה פחות קשה לוותר על החיים או להקריב את הנוחות החומרית למען האמונה. התקווה לחיים טובים בעולם־הבא תמורת צמצום חיי העולם־הזה, שממילא אינם טובים, הייתה חזקה. על כן לא היה מורגש דיסוננס קשה בין האמונה לבין החיים. אולם ככל שההיסטוריה התקדמה החיים נעשו נוחים יותר, מבחינה חברתית ומוסרית עלה מעמדו של היחיד וניתנו לו יותר זכויות. ומנגד, מושגי האמונה והדת לא התפתחו כמו הטכנולוגיה שהיטיבה עם החיים, כך שהדת נותרה עם אותן דוֹגמות, אותו צמצום של החיים ותביעה להקרבתם עבורה. על כן כעת הוויתור על החיים למען הדת נעשה קשה יותר, לא מובן מאליו. תמונה היסטורית זו הלכה והחריפה, והיא הולכת ומחריפה גם בימינו, מכיוון שחיינו נעשים יותר ויותר נעימים ונוחים, רחבי אופקים ובעלי אפשרויות ויכולת ביטוי לכל כישרונותינו ושאיפותינו. עם זאת, לרבים בציבור שומרי המצוות יש תחושה שחבל לזנוח את המסורת עם כל הדברים הטובים והיפים שבה, וכך יוצא שהם חיים במין פשרה – מקיימים מצוות מסוימות שקל ונעים לקיים, ומוותרים על המצוות המאתגרות יותר.

הרב קוק מסביר כי סתירה זו נובעת מכך שלא תופסים נכון את מושגי האמונה. אלוהים אינו זר, אינו שרוי באיזה מקום מסוים, הרחק מן העולם ומן החיים, שכדי להגיע אליו יש לוותר על החיים, ואחרת – מוותרים על קרבת־אלוהים; או שחיים בפשרה של הצצה במציאות העליונה וחזרה שוב לחיים הרגילים, בסתירה פנימית ותחושה של ויתור תמידי לכל צד.

האידאלים הרמים מרוממים את מה שיש בתוך האדם, בנפשו, בהכרתו, בכל תכונותיו כיחיד וכציבור, כאומה וכאנושות. מושג האלוהות נועד להיות נקודת השאיפה הגבוהה ביותר; לא אלוהים כשלעצמו, שאנו מבינים שאיננו משיגים אותו, אלא מה שאנו כן משיגים בו – הופעותיו באידאלים. עלינו למוצאם בגלוי בכל מהלך החיים של קיום התורה ומצותיה, ולא רק בתוך ד' אמות של הלכה בבית־המדרש ובבית־הכנסת, במקווה ובהלכות כשרות, לבל יהיה "לָהֶם דְּבַר ד' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם" (ישעיהו כח, יג) – שלא יַראו את הבשורה האלוהית לָעולם רק בפרטי הלכה או עניינים קטנים וחלקיים אחרים – כי־אם מצוה כוללת, שנוגעת לכל תחומי החיים, ועל כן היא חיה, קַיָּמָה ונאמנה, ואז בתוך מכלול החיים ודאי יש גם התפרטות והתייחסויות שונות לכל מצב וזמן בנפתולי הקיום האנושי השונים. אך התפרטות זו נובעת מתוך הכלל של אמירה אלוהית המרוממת את ההוויה כולה, ולא נוגעת רק לאדם הפרטי.

מצווה כוללת זו היא המביאה אור חיים וזיו כבוד לכל אחד מבנינו בפרט, ולכלל עמנו בכלל, להאיר ולהוסיף כבוד וגדולה לחיים בכל הרבדים שלהם, ולא להחשיך, להקשות על הקיום או לזלזל בו. למען תהיה האמונה אמונת חוסן, אמונה חזקה ויציבה, שהיא שזורה בחכמת ודעת. בדיוק להפך מן האמירה של טרטוליאנוס, מן התאולוגים הנוצרים הקדומים, שמהדהדת גם בדתות אחרות: "Credo quia absurdum est" – "אני מאמין מפני שזה אבסורד". אי־אפשר לחיות בצורה כזאת, בתוך אבסורד. עם כל ההברקה הרגעית שאולי יש בתפיסה זו לאנשים שפוגשים בה לראשונה. האמונה צריכה להיות מוארת בחוכמה ורק כך היא תהיה בטוחה. באופן זה תהיה לנו הזדהות עמוקה איתה, תחושת השראת שכינה בחיינו היומיומיים. והיראה תהיה יראת הוד והדר, יראה שיש בה יופי ורוממות, ולא יראת עונש משפילה. יש יראת־עונש שהיא עצמה חירוף וגידוף כלפי מעלה; כאשר אדם מתנהל מתוך פחד תמידי מפני העונש האלוהי האימתני זהו עיוות חמור של מושגי האמונה, שבאה לרומם ולהיטיב עם החיים. היראה הנעלה תהיה של אלוהי ישראל אלו־ה נורא הוד, שיראתו מאירה, שאנו יראים מפניו מתוך הודיה והודאה על חסדיו. איננו רוצים להיות כפויי טובה, ועל כן יראתנו היא שמא לא נתאים במעשינו לטוּב האלוהי. יראת הוד זו מביאה אותנו לברר כיצד ראוי להמשיך את השפע האלוהי, כיצד להיטיב עם המציאות ולהידבק במידותיו. על כן יראה זו היא המתאמת עם גדלות החיים ואור השמחה הנתבעת בטבע מכל אדם אשר ישרה נפשו בו, אדם הגון שלא השחית את עצמו בקלקול מוסרי, ששמחתו הטבעית נובעת מתוך דברים בעלי משמעות ותוספת הארה וברכה בעולם, ומכל עם איתן וחפץ בחיים, שרוצה בחיים מתוך הכרה בתכלית המוסרית שבהם: "כנסת־ישראל רוצה לחיות דווקא מפני התכלית המוסרית שיש בההוויה בכללה" (אורות־ישראל א, ה). וכלשון הנביא: "וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלוֹהֵיכֶם" (יואל ב, כג), ולא "פחדו והֵיעַצְבוּ מפני ה'".

מציאת האידאלים הרמים בכל מהלך החיים, זאת היא העבודה היותר קדושה של עבודת התורה, לימוד תורה, בדורותינו אלה. לעומת דורות הגלות, בהן העבודה העיקרית הייתה לשרוד ולהמשיך את מסורת התורה חרף כל הקשיים המרובים, המשימה העיקרית של עבודת התורה בדורותינו היא דווקא זו.[217]

והמצוינים שבבני־תורה ודאי מחויבים בזה יותר מאחרים, ובפרט אותם שמוצאים בנפשם כישרון ונטייה פנימית ללימודים מוסריים, בני־תורה שנוטים לבירור הערכים הטמונים בכל דבר, בכל מצווה ואיסור, מהן ההשלכות המוסריות של כל עניין וההשפעות על המידות השונות, ופיוטיים, בני־תורה שיש להם נטייה שירית בנפש, הבחנה בצד האסתטי וההרמוני שבמציאות והקדשת מחשבה לכך, ולמחשבות רוממות בחכמות הגבוהות, בניגוד לחכמות מעשיות, שהן כמובן חשובות גם כן, חכמות גבוהות עוסקות בצד התאורטי של המציאות – כמו פילוסופיה או פיזיקה תיאורטית. החפץ הנערץ הזה אסור לכובשו ולבטלו. זו אמירה מאוד חשובה. פעמים רבות כאשר בני־תורה כאלה נמצאים בחברה של לומדי תורה, הם במיעוט, ולא נוח להיות במיעוט. משום כך עלולה להיות נטייה לכובשו, לצמצם את הרצון לעסוק בעניינים רוחניים, לעסוק בו רק מעט ובחדרי חדרים, או אף לבטלו, לנסות לשבור רצון זה לגמרי. אך זהו חפץ נערץ, גדול ונעלה, ועל כן לא רק שאסור לכבשו ולבטלו, כי־אם צריך להרחיבו ולהגדילו ולקבוע עליו שיעורים, זמנים והקדשה של כוחות־נפש – רחבים והגונים, בדעת חכמה וכשרון מדי יום ביומו, בקביעות של עיסוק, העמקה והרחבה, ולא רק באופן אקראי לעיתים רחוקות. הם, אותם מצוינים שנוטים לכך, הנם ביותר מחוייבים לייחד לאלה הלימודים את רוב כישרונם, מבלי להביט כלל אם על־ידי יחודם זה יהיו צריכים לקבוע להם בעסק התורה המעשית סדרים נוחים, כך שלא יכבידו על עיקר העיסוק – שיהיה בעניינים רוחניים. כל אדם מכל תחום צריך להקדיש חלקים מזמנו גם לעיסוק בדברים פשוטים או מעשיים,[218] אך זמנים אלה יהיו קצרים וישרים, כדי לדעת הלכה ברורה וסברה ישרה. אולי לנגד עיניו של הרב קוק ניצבת דמותו של הרמב"ם, שכתב ספר המסדר את כל תחום ההלכה באופן ברור, דבר דבור על אופניו – אף שהכיר בכך שהעיסוק הנעלה הוא דווקא העניינים הרוחניים[219]; ואולי דווקא משום כך ראה צורך לכתוב ספר שיסדר את העניינים המעשיים בלשון בהירה וברורה. גם הרב קוק עצמו צעד בדרך זו, כאשר כתב את ה'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה', חיבור שנועד לתמצת את דברי התלמוד עם המקורות המרכזיים להלכה. ולברר כל דבר בעתו ביישוב ובמתינות, כמובן, לא לזלזל בעניינים המעשיים ומשום כך להיחפז בלימודם, ובשינון של בקיאות מחוורת בהלכות הפסוקות, ובכך האדם לא יאבד את הקשר עם המציאות המעשית, דבר שעלול לקרות למי שעיקר עיסוקו בעניינים רוחניים, וביסודי הסוגיות והשיטות, וכפי שעשה הרי"ף בחיבורו, כאשר העתיק מן התלמוד רק עיקרי הדברים שנוגעים להלכה, והשמיט את פרטי ה'שקלא וטריא', המשא ומתן שאינו נחוץ להכרעה. ואל יחשוש אדם שאם ילמד באופן זה לא יהיה חריף דיו, ולא יוכל לדעת כיצד לנהוג במצבים חדשים ומורכבים: שהחריפות האמיתית מתיילדת מזה ממילא לעת הדרוש, בלא טורח רב של אריכות פלפול, כאשר לומדים ביושר ובבקיאות הגונה, באופן מסודר ומקיף, ממילא נוצרת גם חריפות ללא צורך בפלפול, שרובו נועד רק לאותם שאין להם במה למלאות את צימאון הנפש להרחבתה של תורה ועוז החופש השכלי בדרישתה מבלעדו; אף־על־פי שמיעוטו הוא לעולם נאה והגון, טוב ויפה אפילו להיותר עסוקים במהלכים רוחניים עליונים, אבל העסק היסודי של הנפשות העדינות צריך להיות "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מב, ז). וזו עבודה גדולה, שעוסקת בחיים עצמם, בהתנהלות האדם בנפתולי המציאות.

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלוֹהֵיכֶם" (ישעיהו מ, ט). "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי, וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם, וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ד'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה, נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי, עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי" (הושע ב, יז-כה). במהרה בימינו. מתוך תחיית האומה בארצה ובשוֹרת שיבת השכינה לציון, הפסוקים מתארים את השבת ההרמוניה בצדדי ההוויה השונים, בעלי־החיים, הארץ והשמיים, התבואה ובני־האדם, מתוך שינוי היחס בין ישראל לאלוהים: "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי", כאשר מתייחסים לעצמות האלוהים, כפי שהתבאר מראשית המאמר, הופכים את אלוהים לעצם חיצוני – כעבודה־זרה, שאחד משמותיה הוא 'בעל'. לעתיד־לבוא אותה הבעלות, החיצוניות של מושג האלוהים, תהפוך לקשר אישי וקרוב של שותפות וברית. אז הקשר לאלוהים יהיה כבאירוסין, התאחדות וכריתת ברית, ובאופן של צֶדֶק, מִשְׁפָּט, חֶסֶד, רַחֲמִים, אֱמוּנָה ודעת־אלוהים, שהם האידאלים האלוהיים. כך יהיה חיבור וקשר נכון לאלוהים מתוך העולם, שיתקיים בתפארתו במהרה בימינו.