בתקופה המודרנית, היה מאוד מקובל הדמיון הכוזב, שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה. הדת ברחה אל הרגש מפני ההתקפות המדעיות, ההגיוניות, שכן לרגש אין פרכה. כאשר אדם אומר שהוא מרגיש משהו, אין מקום להקשות על כך מצד ההיגיון. כך נבנתה התאולוגיה הפרוטסטנטית במידה רבה – על הרגש הדתי. הדת אינה נוגעת לעצמיותו ומהותו של האדם והאומה, אלא היא רגש בלבד, שיכול להתקיים ויכול שלא להתקיים. ממילא אין מקום לדת בחייה היותר שלמים החברותיים והמדיניים של האומה. עקרון 'הפרדת הדת מן המדינה', או 'הפרדת הכנסייה מן המדינה' כפי שאמרו בעבר, יכול להיות רק אם תופסים את העניין הדתי כרגש סובייקטיבי של כל פרט. המדינה יכולה לסייע בבניית הכנסייה, או להבדיל בית־הכנסת, שכן יש בה כבוד לצרכי האזרחים השונים – אך הדת נשארת בתחום צרכיו של הפרט, ולא נוגעת לכלל. אנשים פרטיים רבים לא חשים רגשות דתיים, ועל כן, מבחינה מדינית כללית, אין מקום לענייני המדינה להיות מושפעים מן הדת. זהו ליקוי ביחס לעניין הכללי של האמונה, שבמהותה נוגעת לעצמיות האדם ואמורה להופיע בכל תחומי החיים, הפרטיים והכלליים כאחד.

דמיון כוזב זה, שיש נתק בין התורה לבין הלאומיות וכלל המערכות הציבוריות, שכן התורה בתמציתה אינה אלא רגש דת, ורגש זהו עניין פרטי בלבד – גרם ליקוי גדול לחלק רשום מאוד של המין האנושי, שכן גם באנושות בכללה הלאומיות נוגעת לאמונה, במסגרת שבע מצוות בני נֹחַ. אין לראות את האנושות כאוסף של יחידים, אלא כ'משפחת העמים'; כמו אחים שלכל אחד ישנה אישיות ייחודית. לכל אומה יש אופי מיוחד, ואף שכולן צריכות לקיים את שבע מצוות בני־נוח, כל אומה צריכה לקיימן על־פי אופייה הייחודי. מתוך אותם שבעה עקרונות, כל אומה גוזרת סדרי דינים וחוקים שהיא מנהיגה לעצמה. כיום אנו רואים במקומות רבים בעולם כי התנועות העל־לאומיות והאנטי־לאומיות לא מצליחות למנוע את התעוררות הלאומיות או את דרישת קבוצות המיעוט לאוטונומיה ולזהות עצמאית; בסופו של דבר הלאומיות מתעוררת ותובעת את חלקה, ולעיתים זה עולה בדמים רבים. כך היה בניסיונה הכושל של האידאולוגיה הקומוניסטית; בהתפרקות יוגוסלביה בתחילת שנות התשעים; ובשנים האחרונות גם בריטניה יצאה מן האיחוד האירופי בקול רעש גדול (Brexit – בשנת 2020, ה'תש"פ). אי־אפשר ולא צריך לדכא את נטיית הלאומיות, ויש להכיר ביסודות הלאומיים למיניהם. עד היום קבוצות אתניות שונות בעולם תובעות אוטונומיה תרבותית או גם עצמאות מדינית לגמרי, בבריטניה, ספרד, בלגיה ועוד. הזהות הלאומית היא יסוד בנפש האנושית שמוכרחים להכיר בו.

האידאלים האלוהיים חייבים להתממש דווקא במציאות לאומית. בתורה אנו רואים זאת באופן ברור – התורה ניתנה לעם ישראל כעם, ולא ליחידים, טובים וצדיקים ככל שיהיו. וכך בכל אומה ואומה. מסכת ערכים, דת ואמונה אינן יכולות להתקיים באופן מופשט, ללא לבושים של ביטוי ממשי מעשי בלאום, כפי שלנשמה אין קיום במציאות ללא גוף שבו היא תתבטא. ולגוף יש קווי אופי משלו, הוא לא כלי בלבד, והוא משפיע מאוד על ביטויה של הנשמה. דבר אלוהים במציאות מתגלה לפי אופיו של העם המבשר אותו, עם־ישראל.[203]

ישנה אפשרות אחת לריפויו של ליקוי זה בתפיסת האמונה: רק אז יכול המין האנושי להתרפאות ממנו – כשיפלוט את מה שבלע מרגשי הדת המופשטים, שקרעם בחזקת היד מעץ החיים הכללי של תורת ישראל. כשתתוקן הטעות של תפיסת הדת כעניין רגשי פרטי. דרשנים שונים, הן בתנועת החסידות, הן בישיבות הליטאיות והן בתנועת המוסר, מאריכים לתאר את היופי והתענוג שבקיום מצוות שונות או בלימוד התורה, את עומק המוסריות שבהן, את החוויה שבתפילה – אך לא עוסקים כלל בעניין הכללי והציבורי שבאמונה. רבים בתקופת החילון חשו מיאוס בדת ובאמונה בגלל דרשות אלו. הם לא תמיד חשו חוויה נעימה במסגרת הדת, וגם אם כן, כשניסו לפעול ולתקן את הכלל והחברה, חשבו שהדת אינה נוגעת לכך. היא נעשתה עול מיותר ומעיק. אולם הרגש הדתי באמת הוא הרי המשולב דווקא עם נשמתו הלאומית, הכללית, ממנה הוא נובע, והוא לא נוגע רק לחווייתו של היחיד. לכן קריעתו ממנה היא כקריעת איבר מן הגוף החי – האיבר נותר בלי נשמה, בלי חיוּת, והוא נרקב ומת. יש לדעת להבחין בין הרגשות השונים לבין הסגולה, המהות הכללית, ולהכיר בה כמקור הרגש הדתי. ואז גם כאשר לא חשים רגשות חיוביים עזים מן האמונה נשארים נאמנים למהות הכללית, ומנגד, כאשר יש התעוררות רגשית עזה, זוכרים את העיקר, הכלל, וכך הרגש דווקא מְלַבֶּה ומעצים את התיקון הכללי.

וממילא רק כשיפלוט את הריקבון של ניתוק הרגש הדתי מן הסגולה הלאומית, יוכל אחר־כך לשוב לקבלם בצירוף כל האורה המקורית, שהיא מוכרחת להיות נשאבת דווקא מטבע האומה המתגלֶה באור תורתה, ושם השם, הנקרא על שם האצילות,[204] השם השייך לַעולם הנשגב שבארבעת העולמות הרוחניים אשר בתשתית ההוויה – עולם ה'אצילות', מופיע בעולם על־ידי האידאלים הנשגבים ונחמדים מעולם עד העולם, ועל כן הוא יקָּרֵא דווקא אלוהי ישראל. שכן הוא יהיה מוכר ונפוץ בכלל האומות כאלוהי ישראל, שאצלו האמונה באלוהים תתממש על־ידי האידאלים הנשגבים ונחמדים, האידאלים האלוהיים שמאפשרים קרבת־אלוהים וביטוי נכון לרגש הדתי באומה בכללה, תוך זהירות שלא להגשים ולעוות את המושגים הרוחניים.

אז תהיה השפעה קולטורית אמיתית לישראל בעולם, השפעה של תרבות באופן נכון ושלם, שעַם חשוב משפיע לא רק בפרט נפרד ממנו, באותו רגש דתי, כי־אם בכל עצמיותו. אמנם גם ללא מסגרת לאומית קיימת השפעה לישראל בעולם, אך היא אינה אמיתית ועצמית, שכן היא חלקית ומעוותת. ניתן להמשיל זאת לאדם שנלקח בשבי. הוא אמנם יכול להשפיע על שוביו באופן מסוים, כאשר הוא עושה את העבודות שהם מטילים עליו ומצליח ליצור איתם איזו אינטראקציה – אך זו ודאי לא השפעה אמיתית הראויה לו, כזו שנובעת מעצמיותו, ואם רוצים בה צריך לשחרר אותו ולשמוע מה יש לו לומר ולעשות כבן־חורין.

כל זמן שאין החפץ העז והטהור של האידאלים האלוהיים והוצאתם אל הפועל במהלך היסטורי חי, קיים ומתמיד – מתגלה באומה, אז המצב הוא קשה וירוד, כפי שמכנה ספר הזהר מצב זה: "שכינתא בגלותא" (הקדמת תיקו"ז יז, ב) – השכינה היא בגלות, וכוח החיים המתגלה על פני הכיכר של עבודת ד', כל מה שנוגע לקודש במרחב הציבורי, הכללי, הוא כוח חלש ורפה, הנערך ככוח החיים של רקב עצמות של גבור ענקי, שמת ונותר ממנו רק רקב עצמותיו, מול כוח חיים שלו החי ופועל. מי שלא מבין שאֵלה עצמותיו של אותו גבור שבחייו עשה נפלאות, חושב שאפשר להסתפק בעצמות אלה; אך זו כמובן טעות חמורה. הרצי"ה קוק מפנה כאן לדברי הגר"א הנודעים על קיומו של עם־ישראל בגלות, שהוא כמו בית קברות שבו לא נותר אלא רקב עצמות.[205] בנוסף לכך, ניתן לראות בדברים אלה גם רמז לפולחן הנוצרי: בכנסיות רבות, מכל זרמי הנצרות, ישנם שרידי שלדים או אף חלקי גוף של "קדושים" נוצרים, שנחשבים כבעלי סגולות מיוחדות של ריפוי וישועה עבור מי שיגע בהם. זהו כוח החיים של רקב עצמות, שכלפיו יש לנוצרים רגשות עזים. וזהו דבר נלעג. דבר זה אומרים הנוצרים גם כלפי עם־ישראל – עִם היותו עַם נבחר שזכה למופתים כבירים ומתוכו יצאו אנשים גדולים, כיום עם־ישראל אינו אלא "בִּקְעָה מְלֵאָה עֲצָמוֹת", כלשונו של יחזקאל הנביא (לז, א). אך עם־ישראל גם שב ומתעורר כיום בחזרה לחייו, לגאולת נחלתו ולאומיותו שהן ראשית הגאולה השלמה.

כל זמן שהאידאלים האלוהיים אינם מתגלים באומה, שכן היא מפוזרת בכל קצוות תבל בגלותה, אין הכוח, כוח החיים של עבודת־אלוהים בגלות, יכול אז לחולל, לא יראת הכבוד; יראת־אלוהים בגלות איננה יראת הרוממות, אלא פחד מן העונש. כשם שהיהודי היחיד הוא מסכן ונרדף, נפחד מאימת הגויים – כך היא גם יראת־אלוהים. אלו לא תנאים שמאפשרים לעסוק בחזון לתיקון עולם, ברוממות של תשוקה לקרבת־אלוהים מצד גדולתו ואהבתו. ההישרדות הבסיסית היא העיקר, והיא כה מעסיקה את המוחות והלבבות, שכמעט ואין מקום לרבדים נעלים יותר של הקיום. הגלות במהותה מוגדרת כחילול ה': "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו, כ) – בדיוק ההפך מכבוד ה', שצריך להיות נִשא ומרומם בהכרה עצמית פנימית, כבוד אלוהים שנובע מהכרה בערך העצמי של הדברים הנשגבים. בגלות כבוד כזה אינו יכול להתקיים. במקומו יש רק פחד. ולא רק יראת הכבוד אינה מתקיימת בגלות, גם – ולא אהבה חיה עזה ומלבבת, המתגברת כפרץ מים רבים, וכרשפי אש שלהבת י־ה,[206] כפי שראוי לה לחולל. אוהבים מי שרוצים בקרבתו, אך בגלות הכל משותק בפחד. רק מנסים להצדיק את הדין: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" (תפילת מוסף של יום־טוב); אין בכך אהבה. כשניסו לעורר את אהבת אלוהים בגלות, היו צריכים להינתק מן המציאות מבחינה תודעתית, לשתות יי"ש ולרקוד, וכך ליצור שמחה מעוּשה. המצב הרגיל היה עלוב ומדכא. הציור של הכבוד האלוהי נעשה נפגם ולקוי, הבנת מושג הכבוד נפגמת: ממירים את התחושה המרוממת של כבוד – בפחד. וזאת לא לבד בְּיַחַשׂ ההמון,[207] בקרב אנשים פשוטים, שאינם משכילים ובעלי מחשבות נישאות, שלא ירומם אותו רוחו יותר גם אחרי היוודעו שבכלל ראוי ליָחֵשׂ לאלוהים כל שלמות וכל טוב, אפילו כשהם שומעים מהו הכבוד הראוי לאלוהים, כשלמות עליונה, מקור כל הטוב, בכל זאת נוטים בעיקר לפחד ממנו, ולא רק זאת – כי־אם ליחש לכל הפחות אליו, במקום חובת כבוד אידאלית המרומם את כל רעיון ורגש, כבוד אלוהים אמור לרומם אותנו, ליצור בנו תחושת שגב וזיכוך; אך במקום זה מייחסים לאלוהים אהבת כבוד נפרזה עד אין חקר, שאלוהים רודף כבוד, כך ששום דבר לא מספיק לו וכל רגע יש להודות לו, מאין פנות, אין מקום להימלט מזה, שבכל מקום צריך להמשיך בחנופה ודברי שבח והערצה, שבזה הוא מיַחֵשׂ להשלמות העליונה את הפחותה שבמידות, שהיא אינה ראויה גם לשלם שבבני־אדם. אפילו ביחס לבני־אדם אנו רואים את תכונת אהבת הכבוד הנפרזת כדבר שפל ובזוי, ולמרבה האבסורד, בתפיסת אלוהים מעוותת שנוצרת בגלות – מייחסים לאלוהים כזו תכונה שפלה.

מהקליפה העבה הזאת יונקות הן הדתות המתפרנסות על־ידי הלֵּח שבשפל מצבה של תורת אמת. הנצרות במיוחד, והאסלאם לאחריה, שנוצרו כאשר היהדות הייתה בשפל – בסוף ימי בית שני או באמצע הגלות, הסתכלו על היהודים המשבחים את אלוהים במצבם השפל, ולמדו מכך שזוהי עבודת אלוהים הראויה, להלל ולשבח מתוך שפלות. וככל שאדם יותר שפל ושבור, ויותר ממלא פיו שבח לאלוהים, כך מוטב. ועל־ידה קיבלו את הצורה הטיפוסית של ניגוד היהדות והאומה בעצם. הנצרות והאסלאם הפרידו את היהדות, כפי שתפסו אותה, מן האומה, מתוך התפיסה שאין מקום לאומה בנויה וחזקה בעבודת־אלוהים, שכביכול דורשת מן האדם להיות שפל וחלש, כפי שהיו ישראל בזמן הופעת הנצרות והאסלאם. הנוצרים הכריזו על עצמם כישראל האמיתיים, "ישראל שברוח", כי ישראל אינם אומה אלא אמונה. רעיון הגֵּרות הפך לרעיון מרכזי, האפשרות להיות ישראל עם קבלת קורפוס האמונה – לא מתוך הצטרפות לאומה וקבלת מצוותיה, כפי שאמר פאולוס, מיוצרי הדוקטורינה הנוצרית הקדומה: "ואין עוד יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן־חורין, אין זכר ולא נקבה, כי כולכם אחד אתם […] ואם למשיח אתם, הנכם זרע אברהם ויורשים כפי ההבטחה" (אגרת אל הגלטים ג, 28-9).

באופן דומה דבר זה התרחש גם בתנועה הרפורמית, שהוגיה דבקו בהכרזה כי היהודים באירופה אינם אלא "בני דת משה" – ולא אומה.[208] מעניין כי רפורמה זו יצרה רפורמה גם בקוטב הנגדי, אצל כאלה שרצו לדבוק בתורה באופן מוחלט על־ידי התנכרות לכל חידוש, ומשום כך החליטו גם שלא להכיר בערכה של הלאומיות ויישוב הארץ,[209] באופן מעשי, אף שהם ערכים מרכזיים ובסיסיים בתורה. כשם שהרפורמים שללו מבחינה מעשית בלבד את המצוות, אף אם הכירו בערכן באופן כללי, כך גם האורתודוכסיה הקיצונית שוללת מבחינה מעשית מצוות לאומיות, ומשאירה אותן בגדר 'הלכתא למשיחא'. זו רפורמת־נגד, שהיא דבקות רק במה שקיים בפועל, וביטול מה שמעבר לכך.

וכשיפוח היום ונסו אלה הצללים[210] העבים, אז ממילא ימצאו את עצמן, הדתות השונות, שהנן נובעות לא רק ממקור התורה, בהיותה ניתקת מחיי האומה הנפלאה, שהיא האומה וחייה, הם הנושא העיקרי שלה, בזה עוסקת התורה. הכלכלה וההתיישבות, הלשון וכל המסגרות הלאומיות – כל אלה ערכים תורניים מובהקים, העיסוק בהן הוא מצווה ויש בהן קודש. גם אם היחס אליהן מבחינה מעשית הוא לא ראוי, ונעשה על־ידי אנשים שפרקו עול תורה ומצוות, במהותן הן קודש והוא לא אבד מהן: "ישראל, אף־על־פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א). קדושת ארץ־ישראל נשארת בה גם אם היושבים בה הם חטּאים ומושחתים. בעתיד ישובו בני כל האומות להכיר בכך שכל סוגי הזהות הדתית אינם נובעים מן הדת כמערכת ערכים וחוקים שאפשר להחיל על כל עם בכל מצב, כי־אם ממקור הנשמה של העם הגדול המתגלה בתוכה לעד, ואז יסור הניגוד משורשו, כדברי הנביא על הוצאת העבודה־הזרה גם מאומות העולם: "וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלוֹהֵינוּ, וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן – העיר הפלשתית, כִּיבוּסִי" (זכריה ט, ז) – כירושלים; בכך הרב קוק חוזר לתחילת המאמר, שהתפיסה האמונית שרואה את אלוהים כעצם נפרד זו אלילות והגשמה, כאילו אנו מכירים את העצמות האלוהית. לעומת התפיסה של אמונת ישראל, שאנו מכירים ומתארים רק את מה שנוגע לנו ומעורר בנו את המידות הטובות. ביטול הניגוד שבין האמונה לאומה הוא כביטולה של עבודה־זרה. וכפי שדורשים חז"ל על פסוק זה: "ועתידין תיאטיראות וקרקסאות שבאדום, שילמדו בהם שרי יהודה תורה ברבים" (מגילה ו, א). מתוך הסרת הניגוד האלילי, ירצו אומות העולם ללמוד את תפיסת האמונה הנכונה מישראל, עד אשר יביאו לאולמותיהם הגדולים את חכמי ישראל שילמדו בהם תורה, במקום הפולחן האלילי שהיה שם בעבר. ודבר זה דווקא יחזק את הזהויות האתניות הטבעיות של אומות העולם. התרבות צריכה לנבוע דווקא מתוך ההכרה באחדות האמונה והאומה, הדת והלאומיות. מתוך כך תהיה הנחיה של סדרים מדיניים וערכיים לעולם כולו.

ולא בהמון בלבד, הרב קוק חוזר למשפט שבו התחיל קודם – הציור של הכבוד האלוהי נעשה נפגם ולקוי, שכן ממירים את התחושה המרוממת של כבוד אלוהים – בפחד מאלוהים, שנתפס כרודף כבוד – כל זאת, לא רק אצל ההמון, כי־אם גם אצל בני הדעה, האינטלקטואלים, שמבינים שלא הגיוני לייחס לאלוהים תכונה שפלה של רדיפת כבוד – שהם מַתְמִימִים את ציורם, מנסים ליישב את הסתירה שבין ההיגיון, שלא ייתכן שאלוהים הוא בעל תכונה של רדיפת כבוד – כפי שזה לא ייתכן באדם הנעלה, לבין ביטויי השבח והכבוד הרבים מאוד שמופיעים בתורה ובמסורת ישראל כלפי האלוהים. הם מנסים להשלים בין הטוב האנושי המובן, כמו ערך הצניעות, לבין המסורת שמלאה בביטויי שבח לאלוהים, במה שהם משערים את הטוב היוצא מהבעת הכבוד לאלוהים בהנהגה האנושית – על־ידי ההבנה וההסבר שכבוד זה אינו נדרש לאלוהים עצמו, אלא מועיל לאדם. הבעת הכבוד לאלוהים מסייעת לאדם להיות בעל הכרת טובה, ולהבין את היחס הנכון בינו לבין הבורא. אולם בזה, הנה תהיה להם רק הכנה לציור רפה המתיישב בקרבם בדוחק, גם הבנה רציונלית זו אינה מספקת. היא מהווה רק תשתית לציור רפה, תפיסת אלוהים חלשה, שמתקבלת על דעתם רק בקושי ובדוחק. הם היו מעדיפים שלא יהיו ביטויי כבוד אלו כלל, וההסבר שהם נותנים הוא כמעין תירוץ דחוק, שלא באמת מיישב את השאלה מדוע אלוהים "מקבל" את כל ביטויי הכבוד שאינו זקוק לו. ולא לרגש חי המפרנס את כל כוחות החיים, הציפייה הטבעית שלנו היא שמבטנו כלפי האלוהות יעורר בנו השראה לחיות חיים מלאים, עשירים ובעלי עוצמה פנימית. אלא שבפועל מתברר לעיתים ההפך: השבח שמביעים כלפי האלוהות נתפס כמקטין את האדם, יותר מאשר מכבד את האלוהות. נוצרת תחושה כאילו רוממותו של אלוהים נבנית דווקא על שפלותו של האדם. ואם אכן כך הם פני הדברים – שאדם נחשב לבריה בזויה, שמעלתה נמדדת רק ביחס לקטנותה מול האלוהות – אזי מוטב לו, לכאורה, שלא יתקיים כלל. וקל־וחומר שלא יוכל להתעודד לרגש מְחַיֶּה כוחות לאומיים. הלאומיות מבטאת את קומתו הזקופה והגדולה של האדם כאישיות היסטורית קולקטיבית. התפיסה המקטינה את האדם מתוך שבחו של אלוהים, כפי שיש בנצרות, למשל, רואה בלאומיות דבר שלילי, "תודעה כוזבת", ומדגישה את גאולת הפרט דרך האמונה בלבד, תוך ביטול הזהות הלאומית.[211]

אם כן, מהו כבוד אלוהים הראוי? אמנם הכבוד האידאלי, כבוד החפצים האלוהיים, הרצונות, מימוש המגמות של אלוהים בעולם; לא כבוד במובן של שבחים והלל חיצוניים. שהתחלתם נמצא בצד הטוב שבנו בעצמנו בפרט, ובמקור הטוב של אומתנו בכללה. קיים יסוד למימוש מגמות האלוהים בעולם כבר בטוב הפנימי הקיים בנו כיחידים, ובטוב הפנימי שבאומה הישראלית בכללה, ועוזם ותקפם, נצחם ותפארתם עדי עד, של הרצונות האלוהיים, באופן שנהיה מתפרנסים מהם פרנסה לאומית כללית וקבועה לדורות עולמים, כבוד זה, שמקורו בטוב הפנימי והלאומי ומתבטא במימוש הרצון האלוהי, הוא המקור לפרנסה רוחנית וחומרית קבועה ומתמשכת לאומה כולה, לדורות עולם. דבר זה נמצא באור ד', אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, שהיו הדמויות המכוננות שהתחילו לממש את הכבוד האידאלי, כחוליות בשרשרת הבונות אומה, שקראו בשמו והודיעו דרכיו בעולם, כפי שנאמר על אברהם: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ־ל עוֹלָם" (בראשית כא, לג), ואמרו חז"ל: "שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם?! משל אלוהי עולם אכלתם; הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם" (סוטה י, ב). האבות גילו לעולם את יחידותו של אלוהים והשגחתו. הראו כיצד הוא פועל בעולם בדרכים של צדק, יושר וחסד: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (ועי' אורות עמ' קלה). וממילא, האבות הם שניאצו את אלוהי הנכר ונהרו אל ד' ואל טובו, כחלק מהודעת ייחוד האלוהים, הם דחו וביזו את אלילי הנכר,[212] והלכו אחרי אלוהים. זהו ביטוי נוסף של הכבוד האידאלי – דחיית השקר והליכה אחר האמת. וכפי שנאמר לאחר עקידת יצחק: "ד' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ד' יֵרָאֶה" (בראשית כב, יד). בעקידת יצחק, שבה נראתה ההשגחה האלוהית בעולם, כאשר אברהם עמד בניסיון והראה את נאמנותו לרצון האלוהי, התגלה גם שאלוהים הוא חפץ בחיים, שלא כמו בעבודת המולך שבה היו מקריבים את הילדים לאליל: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלוֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם יב). שעל־ידי מחזה שד־י, הופעה נבואית, בשם שעליו דרשו: "שאמרתי לעולם די" (חגיגה יב, א) – שההתגלות היא מסוימת, ואינה ממצה את האלוהות; אך די בה כדי למסור לנביא את הרצון האלוהי – יגלה לנאמני ביתו לדעת דרכיו, המקירים, שהם מקור של ברכה, טובה וחיים, לנצח נצחים, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד), בלשון עתיד. השם אֶהְיֶה מבטא את התגלות האלוהים בעיקר ביחס לעתיד הנצחי; הקשר הנאמן עם אלוהים בהווה הוא מסד ותשתית לבנייה וצמיחה. התמקדות בעתיד, בצמיחה ובהתגברות על המגבלות והמכשולים של ההווה, היא כבוד אלוהים האמיתי,[213] ולא רק שימור הקיים ושיבוח עליו. דרכי ה' הן הדרכים המממשות רצון זה של צמיחה והתעלות. וכמו גרעין שצריך 'להירקב' באדמה כדי לצמוח, ובכך הוא נאמן לייעודו, כך גם ההתפתחות האנושית והלאומית כרוכה לעיתים בהתפרקות לכאורה, אך זו 'ירידה לצורך עלייה'.

אלה המושגים, תפיסה כזו של כבוד אלוהים, הם מחיים את הנשמה הפרטית והכללית. זה מחייה את האדם כיחיד, וכמובן את הזהות הכללית שלו, של האומה בכללותה. ותחת אשר בימים הרחוקים מקץ גאולתנו, בניגוד למצב האידאלי, בעבר, בתקופות הגלות הרחוקות מתהליך הגאולה, שרחוק היה האור האלוהי האידאלי להגלות על כלל עמנו, האור של הכבוד האידאלי לא היה יכול להתגלות במלואו על כלל האומה, בהיעדר המולדת, המלכות והמקדש, היה ההכרח נותן שיהיה המון עמנו נזקק למצוותיה של תורה רק מצד האורה המועטת של הנקודה העצמית של יחשׂ האלוהות, מתוך הכרח הנסיבות, המון העם נזקק ופנה לקיום המצוות לא מתוך הבנת משמעותן והמגמה הכללית לתיקון המציאות, אלא מתוך האורה המועטת של הנקודה העצמית בלבד, מן הנקודה הבסיסית והעירומה של הקשר והיחס לאלוהים. קיום המצוות התמצה באמירה "אלוהים ציווה", בלי לנסות ולהבין את משמעות המצוות או את ההקשר הלאומי והעולמי. זהו שימור של הגרעין העצמי, 'קבלת עול מלכות שמיים', תוך אובדן ההקשרים הרחבים.[214] ממילא נקודה זו, היא המתנוצצת בנפש האדם רק ברגש, נקודת יחס זו מתבטאת בעיקר כרגש פנימי – "זה אני", "הוא ציווה עליי"; ולא כהבנה שכלית רחבה הנשענת על הֶקשרים, וממלאת אותו גם־כן מגור ופחד כזה, שאם לא ימצא די אונים במה להמתיקה ולהאירה, תחשיך לו לפעמים גם־כן את עולמו שכן כל מה שהוא יודע, או מרגיש – זה שאם לא יקיים את המצוות אולי יבוא עליו עונש, יחשיך עליו עולמו, שגם כך נדמה לו לעיתים כקודר ודל. במצב כזה, האדם מנסה להמתיק את הגזֵרה: הוא מבקש לעטוף את המצווה באיזו עטיפה נעימה, להוסיף ניגונים או משקה לעשייתה, לא מתוך תקווה לגלות את עומקה באמת, אלא כדי שיוכל לסבול את קיומה.

ומכל־מקום הסגולה הצפונה של החשק האידאלי הנסתר, קיום המצוות מתוך חשק של הכרה בערכן, שנעדר מן ההמון שקיים מצוות מתוך הכרח ופחד, שהיה מתגלה ביחידי הדור, היה מחמם ומאיר גם־כן את הנקודה שירדה ממרום עוזה להתלבש בלבושין דחול. כיוון שביחידי סגולה נותרה עוד הגישה של הכבוד האידאלי בקיום המצוות, החשק, מעבר להכרח ולפחד – היא חיממה והאירה במקצת גם את אותה נקודת קשר מצומצמת של ההמון, שהתלבשה בלבושין דחול, במציאות הקשה של הגלות, כמילות הפסוק: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, ט), גם בגלות ישנה הארה אלוהית שמחייה את המציאות.

תחת זה עכשיו בעקבא־דמשיחא, כאשר אנו חוזים בעקבותיו של המשיח, שישנם סימנים של גאולה, לעת ההתגלות של האפשרות להאידאלים הנשאים הכלליים להגלות, כאשר עם־ישראל שב לארצו ובונה אותה, והלאומיות הולכת ומתחייה, מתגלה שוב האפשרות לגילוי האידאלים הגדולים של הליכה בדרכי אלוהים באומה, כממלכה שלמה ולא רק כיחידים בודדים, אז הנטייה שאפשר לה להיפגע בחשכת קדרות ומאפל, ש"רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת" (משלי ה, ה), הנטייה הנפשית לקיים את המצוות, שבגלות נפגעה ונעשתה לקיום מתוך הכרח, פחד, קדרות והסתגרות מהחיים, היא מסתלקת מן הנפש הכללית, נטייה שלילית זו הולכת ונעלמת מהתודעה הלאומית הכללית, אולם ממילא בעקבות כך – והדור הצעיר שאינו מכיר יהדות אחרת אלא רק את זו הקשורה לקדרות ולמאפל של הגלות, מתרוקן מהשפעתה, ואך בפרק קטן בתהליך מהיר מאוד מבחינה היסטורית, של כמה עשרות שנים, הננו רואים בו ריקניות ושובבות. הוא פורק עול תורה ומצוות, מתוך רצון להשתחרר מהחושך ולחיות חיים מלאים, שאינו מוצא במסגרת מסורת ישראל. זהו מעמד התסיסה של המזיקין שנבראים בין השמשות, המעבר בין תקופות היסטוריות, כמו המעבר מהגלות לגאולה, הוא זמן של חוסר יציבות ותסיסה, שבו עלולים להופיע כוחות שליליים, מזיקין. כדברי חז"ל: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן […] ויש אומרים, אף המזיקין" (אבות ה, ו). ו"רביתיה דינוקא גדל פורתא תבורי מאני" (יומא עח, ב). הרב קוק מדמה את מציאות ההתרחקות של הדור הצעיר מן הקודש, לדברי חז"ל על ילד קטן, שבתחילת גדילתו טוב לתת לו כלים שישבור אותם, שכן זה מועיל לגדילתו. יש תועלת להתפתחות האמונה בישראל בכך שבני הדור הצעיר "שוברים" את מסורת ישראל, ובכך מתקיימת העמקה והתחדשות באמונה: אבל מיד שנודיעהו בשפה ברורה את אוצרו הטוב, אז עד מהרה ישוב לאיתנה של תורה, בדומה לאברהם אבינו שנקרא "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א, עי' בבא בתרא טו, א) – שגם הוא היה מהפכן ששבר מוסכמות וניתץ את אלילי אביו כאשר יצא לדרך חדשה, אבל במגמה יותר רוממה. השיבה לתורה לא תהיה חזרה פשוטה לעבר, אלא שיבה מתוך מגמה נעלה ורוממה יותר מזו שהייתה מקובלת בגלות – הוא לא יעבוד את הרב על־מנת לקבל פרס (ע"פ אבות א, ג), לא יקיים את המצוות מתוך יראה, יראת עונש או אפילו יראת חטא, או מתוך ציפייה לשכר, כפי שהיה נפוץ בגלות, אלא הוא יעשה את הכל מאהבה, מגדולה ושמחה, מתוך יראת הרוממות – שעיקרה התפעמות מן הבלתי־גבולי הנעלה ורצון לַחֲבוֹר אליו, לפעול על־פי המגמה האלוהית בעולם. המעבר מיראה לאהבה הוא מסימני הגאולה.

"וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ, מתוך המורשת הגדולה, האוצר של מסורת ישראל שקיבלת מאבותיך, אברהם, יצחק ויעקב; או שמדובר על דור האבות, הדור הישן, וזו מ' היחס – ייטיב וירבה אותך יותר מאבותיך, יותר ממה שהיו בני הדור הקודם. "וּמָל ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל, ה-ו), המילה, שנעשית תוך כאב וקושי, מסמלת את המעבר לעבודת אלוהים מאהבה, זהו תהליך של הסרת ערלה רוחנית המונעת אהבה טהורה. תכלית הכאב היא לְמַעַן חַיֶּיךָ – לא כפי שהיה בגלות, שהתכלית הייתה לדבוק במסורת במסירות נפש כפשוטו, למען מוות על קידוש ה' – אלא למען העצמת החיים. "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹ־ת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה" (ישעיהו כח, ה-ו). את תקופת המעבר והשינוי לעבודה מאהבה, מלוות מלחמות קשות – מלחמות פיזיות שנדרשות מאיתנו בתחייה הלאומית בארץ־ישראל ובין העמים, ומלחמות רוחניות של תרבות וערכים. הרב קוק רואה במלחמות סימן לסוף תקופה ותחילת תקופה חדשה, בהן מתגלה הארת המשיח.[215]

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם" (ישעיהו כז, יג), תקיעת שופר של גדוּלה, של חזון וקריאה – ולא רק של חרדה, תסמל את קיבוץ הגלויות ואת שיבתם של כל סוגי היהודים לארץ ולעבודת אלוהים – גם הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, שמרגישים אושר ונחת בניתוק מן הקודש, אך אובדים בהתבוללות וטמיעה בגויים, וגם הַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שניתוקם מן הקודש לא הביא להם אושר אלא צרות ומיצרים – כולם ישובו, "וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ", הנבואה, שמדומה לברק (כמתואר בהקדמת מורה־נבוכים, לעיל עמ' 193), ומכוונת למטרה ברורה כמו החץ, תשוב לישראל השבים אל הקודש. "וַה' אלוהים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע", גם אם ייראה לנו שהתוקעים בשופר התחייה הלאומית הם אנשים שרחקו מן הקודש – נזכור שהם שליחי אלוהים דווקא, המיישמים את מגמתו במציאות, "וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" (זכריה ט, יד), מלשון ימין,[216] החסד האלוהי המיוצג בצד ימין – "יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל" (תהילים קיח, טז), יופיע מתוך סערות המלחמות והמהפכות של העידן החדש.