והנה אם היה באמת דורנו דור רע ומושחת, דור אשר חלאתו בו, אז עוד היינו מקבלים עלינו באהבה את הבוז והקלון, כיון שאיננו ראויים לצורה של חיים יותר הגונים. יכולה להיות נחמה מסוימת כאשר יש פשר למצב הקשה – כאשר השחיתות פושה בעם, כשיש רשע וצביעות על כל צעד ושעל. אז אפשר לקבל שזהו המצב, אמנם בעצב, אך המכאוב כבר לא היה גדול כל־כך, שכן הכול מובן. וכפי שמתוודים ישראל לאחר תוכחת הנביא על חטאיהם: "נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ" (ירמיהו ג, כה). אין לנו אלא להתבייש על חטאינו ולשוב בתשובה. אולם כיום אין זה המצב של הדור, לא מצד האבות ולא מצד הבנים: אבל במה ננחם כאשר נחדור לתוכיות מצבו הפנימי, המוסרי והשכלי של הדור, שכן יש להבחין בין המעשים החיצוניים, שלעיתים קשים ומכאיבים, לבין המניעים, השאיפות והמצב הפנימי – המוסרי והשכלי – של הדור החדש. כאשר עורכים הבחנה זו וחודרים לפנימיות הדברים, אז אדרבה, נִמְצָאֶנּוּ לא דור שפל, גם לא דור חוטא לפי האמת.[9] אף שלפי הדין, ההלכה הפשוטה, הדור החדש אכן חוטא באופן חמור ובוטה – לפי האמת הפנימית, בגלל הכוונה והמניעים העמוקים, התמונה מורכבת יותר, ואין כאן חטא. כדי להסביר הבחנה זו ניתן להשתמש בדוגמה מקראית יסודית, שהניחה את התשתית גם למשפט המודרני: קיימת הבחנה בין רוצח במזיד לבין רוצח בשוגג. בעת העתיקה, המשפט התייחס בעיקר לתוצאה: כאשר אדם נהרג, וידוע מי הרגו – דינו של ההורג הוא מוות, ואין הבחנה אם עשה זאת בשגגה או בזדון.[10] ואילו התורה חידשה שהכוונה היא גורם מכריע, הקובע את חומרת המעשה ואת העונש (במדבר ל"ה). אמנם גם רוצח בשוגג אינו פטור לחלוטין, עליו לגלות לעיר מקלט, אך דינו שונה מהותית מדין הרוצח במזיד, מתוך הכרה בכך שכוונתו לא הייתה לרע. באופן דומה, אומר הרב קוק, יש לבחון את הדור החדש: מבחינה מוסרית, האם מניעיו הם שחיתות, אינטרסנטיוּת קטנה ורצון לרע? או שמא להפך – הוא מוּנָע מרצון נאצל להציל את עצמו ואת העולם מבערוּת, מדעות קדומות ומחוסר צדק? גם אם מעשיו הם חטא לפי ההלכה, כוונתו הפנימית אינה זדונית, מצבו הפנימי, המוסרי, הוא טוב וראוי. גם מצד מצבו השכלי, אין מדובר רק בכוונה טובה ללא בסיס: הדור החדש השקיע מאמץ אינטלקטואלי עצום בהעמקה בתיאוריות חברתיות, כלכליות ומוסריות ופיתוחן, במטרה להגיע להישגים מוסריים אמיתיים. גם אם הדרך או התוצאות אינן נכונות בעינינו, יש להכיר במאמץ השכלי והמוסרי הכרוך בכך.

וכמו הבנים, גם האבות מוּנעים מרצון נעלה, אף אם דרך התוכחה שלהם אינה טובה: בין באבות בין בבנים נמצא המון דברים טובים, רגשות עדינים, ורצונות נכבדים, אולם ובכל זה אנו רואים שחסר לנו הכל: חסרה המציאות הממוסדת, המסגרת החברתית והתרבותית שתיתן ביטוי מעשי לשאיפות החדשות ושתאחד את הדורות. המסגרת הישנה – הקהילה היהודית המסורתית בגלות, שהמשיכה בזעיר אנפין את מה שנותר מן המלכות והמקדש בארץ־ישראל – נשברה, ואינה מספקת עוד. המסגרת החדשה, שאליה שואפים, טרם נבנתה, וקיים ויכוח עמוק על אופייה. כך נותרנו קרחים מכאן ומכאן, בלי כלום.

הייתה תנועה לאומית־ציונית שקראה לעלייה לארץ ולבניינה, ולמולה היו תפיסות, גם בקרב דור הבנים פורקי העול, שמתוך כוונות של טובת העם והעולם בכללו, ביקשו לבנות מחדש את החיים היהודיים בגולה, ולהישאר בה. ההיסטוריון דוּבּנוֹב, למשל, טען שהעם היהודי הוא 'עם־עולם' – עם שאין לו מקום אחד בלבד, אלא כל העולם ביתו, והיהודים צריכים לקיים חיים לאומיים ותרבותיים בכל מקום בו הם נמצאים. יש להעניק לקהילות היהודיות ברחבי העולם אוטונומיה תרבותית, שתאפשר להן לשמר את שפתן ותרבותן.[11] למרבה הטרגדיה, המציאות טפחה על פניו: הוא נרצח בשואה, בעת כליאתו בגטו ריגה. ביהדות האורתודוקסית, הרב שמשון רפאל הירש הגה את שיטת 'תורה עם דרך־ארץ' – שילוב של שמירת ההלכה עם אימוץ ההשכלה והתרבות האירופית, מתוך כוונה להישאר בגלות ולשמש בה כמופת מוסרי ורוחני לאומות העולם.[12] הרב הירש אמנם נפטר עשרות שנים לפני השואה, אולם נכדו, ר' יצחק ברויאר, הבין שנדרש שינוי בשיטה ושינה את שמה ל'תורה עם דרך ארץ־ישראל'.[13] היו גם הצעות של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית לשילובים שונים של מסורת ומודרנה, ובאופן זה לחזק את הקיום בגלות. בנוסף, הייתה תנועת ה'בונד' הסוציאליסטית, שדגלה באוטונומיה יהודית בגולה. כאשר סרבו ראשי ה'בונד' להצטרף לתנועה הסוציאליסטית ברוסיה, הם כוּנו בלגלוג על־ידי לֶנִין[14] "ציונים עם מחלת־ים" – ציונים שלא רוצים לשוט בספינות כדי לעלות לארץ־ישראל. לבסוף התמזגה ה'בונד' בתנועות הסוציאליסטיות הכלליות.

כך שלמרות השאיפות והרצונות הטובים שהיו בחלקי העם השונים, חסרה הייתה תשתית מוסכמת, מסגרת קיום שתאפשר את מימוש האידאלים ואת איחוי הקרעים.

בנוסף לצרת המשבר הפנימי והמחלוקות הקשות בעם, היו גם הצרות החיצוניות: לבד מה שלקינו בכפלים; באנטישמיות שהרימה ראש ברדיפות ופוגרומים, וממנה סבלו, כמובן, גם האבות וגם הבנים, גם אנשי האמונה והמסורת וגם המהפכנים ופורקי העול. כולם יהודים ועל כן כולם נידונים למשטמה, גירוש והרג. לבד שהננו נרדפים עד צוואר;[15] לבד מה שדמינו נשפכים כמים המוגרים ארצה. מתוך שנאה והאשמות שקריות. האנטישמיות לא הייתה רק בפרעות ופוגרומים אלימים, אלא גם תיאורטית ומאורגנת, והתפשטה בכל רחבי אירופה ואף בארצות הברית. מעורבותם הבולטת של יהודים בתנועות המהפכניות נוצלה על־ידי המשטרה החשאית הרוסית ליצירת המסמך האנטישמי הידוע לשמצה: 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שהציג את היהודים כקושרים מזימה להשתלט על העולם באמצעות דרכים שונות ומנוגדות – בקפיטליזם, שמייצגיו היו היהודים אנשי העסקים העשירים, כמו משפחת רוטשילד והברון הירש,[16] בסוציאליזם המהפכני – שרבים מן הדמויות המרכזיות בו היו יהודים, וכמובן בציונות. אפילו בבריטניה, שלא נחשבה אנטישמית, המלך אדוארד השמיני יורש העצר, היה ידידו של היטלר ותמך בו. אנטישמיות חִלחלה לכל שכבות האוכלוסייה.

ואין אנו מוצאים בנפשנו דרך איך להינחם, אפילו נֹחם מועט, על כל הדם היקר והאהוב, דם בנינו ואחינו היקרים, עד כדי כך שהלב נעשה יצוק כמו אבן, המוח כמטיל עופרת, ואיננו יודעים כי־אם להתרגש, להתקצף, לכעוס ולשנוא, במקום שהרדיפות האנטישמיות יחזקו את הלכידות בינינו, יפתחו את ליבנו לחמלה כלפי אחינו – הן יוצרות רק ריב ומדון. סביבנו אימה וצלמוות, אך אנו עסוקים בסכסוכים, בפילוגים ובחרמות בינינו. "אוי מה היה לנו", כפי שאנו אומרים בקינות שבתשעה־באב, לאחר קריאת מגילה איכה, המתארת את הרעב האיום שהיה בירושלים בזמן החורבן, עד אשר אימהות לא היניקו את בניהן: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן" – אפילו חיות אכזריות מיניקות את גוריהן, ואילו – בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג). כמו היענים, שנראות כאילו הן מפקירות את גוזליהן ולא מאכילות אותם.

לבד זה, המשטמה הכללית הסובבת אותנו מעברים מהמון רב, הבוז והשפלות הפנימית המבצבצת אפילו מתוך ליבם של אותם הנדים לשברנו, אפילו מי שמראה עצמו כמרחם עלינו, שמניד ראשו בצער למראה צרותינו – חש בוז כלפינו בליבו, שאין לנו כל יכולת להגיב לפרעות ולרדיפות נגדנו, שאיננו מתנהגים כעם שמותקף, אלא ממשיכים באיבה שבתוכנו, ועל כן – והאומרים שראוי לרחם עלינו, דווקא הם ברחמיהם, מתוך העליבות שלנו בעיניהם, הם השפילו את רוחנו כל־כך עד שגם אנחנו אין אנו יכולים להסתכל על עצמנו כי־אם בעין של זעם, של חשד ושל השפלה, כאילו אנחנו, רק אנחנו הננו הרעים והחטּאים, הסכלים והחשוכים מכל העם אשר על פני האדמה, ולא האנטישמים המרושעים שרודפים אותנו, אוי ואללי! תחושה זו מהדהדת את זעמו וכאבו של ביאליק[17] בפואמה המפורסמת 'בעיר ההריגה', שנכתבה לאחר פוגרום קישינב בשנת ה'תרס"ג (1903), כשלוש שנים לפני פרסום מאמר זה. ביאליק, שנשלח יחד עם ז'בוטינסקי[18] לתעד את הזוועות, ביטא לא רק זעזוע מהרצח והאונס, אלא גם תחושת השפלה עמוקה על כך שרוב היהודים לא קמו להגן על עצמם ועל כבודם.[19]

כך במקום שהסכנה המשותפת תביא לאחדות, היא הובילה לעיתים קרובות דווקא להפניית האשמה פנימה – כל צד תלה את הסיבה לשנאת הגויים בצד השני. הדור הישן, הנאמן לשמירת התורה והמצוות, האשים את הדור החדש, המהפכן – בהתגרות מיותרת. אנקדוטה ידועה בהקשר זה מספרת על משלחת מראשי קהילת מוסקבה בראשות הרב יעקב מזא"ה,[20] שפנתה למנהיג הצבא האדום, יהודי בשם לייב ברונשטיין שאימץ לעצמו את השם הנוכרי לאון טְרוֹצְקִי,[21] בבקשה להגן על יהודים מפני הפוגרומים במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. באותה תקופה, המתנגדים למהפכנים השתמשו בסיסמאות אנטישמיות, כמו "הכה ביהודים והצל את רוסיה" – בגלל ריבוי היהודים במפלגה הקומוניסטית.[22] טרוצקי דחה את הבקשה בטענה ש"כולם סובלים במהפכה". על כך, לפי המסופר, השיב לו הרב מזא"ה: "הטרוצקים עושים מהפכות, והברונשטיינים משלמים על זה בדם".

אפילו במהלך השואה, בתוך הגטאות, כפי שמעיד המחקר, המשיכו המחלוקות באיבה ובהאשמות ההדדיות. ודפוסים אלה ממשיכים להתקיים גם כיום, בשינויים מסוימים. המתח בין החזון האוניברסלי לבין הדאגה הקיומית והזהות הייחודית עדיין קיים וטעון, וכל צד מוצא צידוק ערכי לעמדתו. מדינת־ישראל כיום היא המדינה היחידה בעולם שעצם זכות קיומה מוטלת בספק ונתונה לביקורת מתמדת, ולא רק גבולותיה או התנהגותה. אז, בהיעדר מדינה חזקה, המצב האובייקטיבי היה קשה לאין שיעור.

על כן, הידיים רפות, הברכיים כושלות, הלב נמוג והעיניים תועות לתור פה ושם, זוהי תמונה של שיתוק, של אובדן כוח פיזי ורוחני. הלב, מרכז הרגשות והאמונה, "נמס" מחוסר תקווה. העיניים משוטטות בחיפוש נואש, אולי יש איזה נקודת אור, איזה ניצוץ תנחומים, שיהיה ראוי להאיר ולחמם, להעלות על־ידו שלהבת אש קודש. אבל מאומה לא ימצאו, האבות נבהלים ונואשים, שכן באופן טבעי הם מביטים קדימה, אל עתיד ילדיהם ונכדיהם – אך אינם רואים סיכוי להמשך דרכם ולעתיד חיובי למסורתם. הם רואים את כל מה שבנו קורס לנגד עיניהם. לעומת זאת, הבנים מלאים רוגז וקצף, בעיקר על דור האבות. הם חשים שהוריהם ומוריהם לא הכינו אותם כראוי לחיים בעולם המודרני המשתנה. הם רוצים להשתלב, להצליח, לרכוש מקצועות חופשיים ולהיות מקובלים בחברה הכללית, אך חשים שהחינוך שקיבלו, שהדגיש את ההתבדלות ואת לימודי הקודש, הותיר אותם "בוּרים" בעיני הגויים וחסרי כלים מעשיים להצלחה בעולם החדש. הכעס נובע מתחושת החמצה ומהפער בין שאיפותיהם לבין הכלים שקיבלו. ו"אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (ע"פ בראשית יא, ז) לא ידע ולא יבין. אין שפה משותפת, אין יכולת להבין את עולמו הפנימי, את כאביו ואת שאיפותיו של הצד השני.

כל אחד מתגדר בצרותיו המיוחדות לו, כל אחד מאשים את חבירו, ותולה הקולר רק בצווארו. ולהשיב את הלבבות אלה לאלה, וקל־וחומר לשלב את הידיים לעבודה חשובה וכוללת – אין דורש ואין מבקש "נֶהֶפְכוּ עָלַי צִירַי" (ע"פ דניאל י, טז) "וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד אלוהים עָלַי חָזָקָה" (ע"פ יחזקאל ג, יד).[23] הרב קוק מתאר כאן את עמדתו כמי שנמצא בתווך בין המחנות, ומזדהה וכואב את כאב שני הצדדים. הוא בן ארבעים ואחת כאשר מתפרסם המאמר, מבין את הצעירים שקרובים לגילו ולליבו, בני העשרים והשלושים, ומבין גם את האבות, את הזקנים, את דור רבותיו שעל ברכיהם התחנך. הרב קוק רואה את חשיבותו העצומה של העולם הישן, את שלושת אלפי השנים שהיו – ומנגד את השאיפה שלא לשחזר את אותו עולם, אלא לתקן אותו מן היסוד. לבנות עולם חדש, נקי יותר, מוסרי יותר, צודק יותר. עולם שאינו מלא צרות ועוולות, לא מן החוץ ולא מבפנים. כמובן, גם בעבר היו דברים טובים, אך עדיין יש הרבה מה לשפר. פרצי הזעם, האשמה והשפלות ממלאים את האוויר הלאומי, ובאותו הזמן אנו גם מותקפים מן החוץ בידי אויבים איומים. תשלובת קשה ומורכבת זו מכסה ומעכבת את מאמצי התיקון והבניין.