מהם דיני אמה על אמה זכר לחורבן?
מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
זכר לחורבן
א. כדי שלא נשכח חס וחלילה את חובתנו לבניין הארץ בשלמותה כשבית המקדש בראשה, תיקנו חכמים שכאשר אדם נמצא בשמחה מיוחדת, עליו לזכור שכל זמן שבית המקדש חרב, שמחתו הפרטית אינה יכולה להיות שלמה. תקנות אלו שימרו בתוכנו בכל עת את הידיעה שהחיים בגלות אינם לכתחילה, ומקומנו הטבעי בארץ ישראל, וגאולתנו אינה שלמה ללא בניינה של ירושלים ובנייתו של בית המקדש.
אמה על אמה
ב. בשעה שאדם בונה את ביתו ומגיע לשלב צביעת הקירות, עליו לזכור שכל עוד הבית הכללי חרב, ביתו הפרטי אינו שלם, ולהשאיר בקיר שמול הפתח מקום של אמה על אמה (45.6 ס"מ) ללא צבע וללא סיד. כאשר אין אפשרות לעשות את האמה מול הפתח, כגון בבית שאין קיר מול הפתח, יעשה אותה מעל הפתח מבפנים, או בקיר אחר שנראה היטב מהפתח.
ג. כיום בבנייה רגילה שמים על הקיר טיח שחור, עליו טיח לבן אפרפר, עליו סיד ועליו צובעים בצבע. ההלכה היא שמקום של אמה על אמה צריך להיות ללא צבע וללא סיד, באופן שרואים את הטיח הלבן אפרפר. בקירות גבס לא רגילים לסייד, ולכן ישאירו את האמה ללא צבע. מותר לחרוט באמה זו ציור של חומות, אבל אין לצייר על הטיח, כיוון שבכך מכסהו.
ד. בדיעבד מי שאינו רוצה לעשות אמה על אמה ללא צבע וללא סיד, אם משאיר את המקום רק ללא צבע, או שצובע בשחור מקום של אמה על אמה, אין צורך למחות בו. וייתכן שגם מי שתולה תמונה של הר הבית במקום לעשות אמה על אמה, יש לו על מי לסמוך.
ה. אדם שקונה בית שלא הותירו בו אמה לא מסוידת, אם בעל הבית הראשון היה יהודי, צריך הקונה לשייף אמה על אמה של הסיד. אבל אם בעל הבית הראשון היה גוי, כיוון שלא היתה עליו מצווה להשאיר מקום לא מסויד, גם זה שקנה ממנו את הדירה פטור מהסרת הסיד. כמו כן, במבני ציבור, כמו בית כנסת ובית ספר, אין צורך לשייר מקום של אמה על אמה ללא סיד.
ו. בנוסף להשארת מקום לא מסויד, יש נוהגים מנהג חסידות לא לקשט את קירות הבית הפרטי בקרמיקה מצוירת, או בטפטים עם דוגמאות, או בצביעה מיוחדת של שני צבעים עם דוגמאות.
החסרת מאכל בסעודה מיוחדת
ז. כאשר אדם עורך סעודה מיוחדת שיש בה אורחים ואינה בשבת או ביום טוב, תיקנו חכמים שיחסיר מאכל אחד זכר לחורבן, ואף ישאיר מקום פנוי בשולחן כדי שהדבר יהיה ניכר. אמנם כיום קשה לקיים תקנה זו משום שאין לנו מאכלים קבועים, ולכן גם אם אדם יחסיר מאכל, לא יהיה הדבר ניכר. וגם אם ישאיר בשולחן מקום פנוי, כיוון שהשולחנות גדולים, לא יבינו שהמקום פנוי מפני שהיה ראוי לשים שם מאכל. ולמרות זאת ראוי לכל אדם שמתכנן את מאכלי הסעודה, שיחשוב תחילה אילו מאכלים היה רוצה להגיש, ויפחית אחד זכר לחורבן.
תכשיטי אישה
ח. כאשר אישה רוצה לענוד תכשיטים רבים, עליה להחסיר אחד זכר לחורבן. לכן הרוצה לשים למשל לכבוד שבת או חתונה עגילים, צמידים, טבעות ושרשראות – תחסיר תכשיט אחד זכר לחורבן. אבל אם שמה רק עגילים, שתי טבעות, צמיד ושרשרת – אינה צריכה להחסיר כלום.
חתן וכלה
ט. בשעת החופה צריכים לעשות סימן זכר לחורבן. המנהג הרווח כיום הוא לשבור כוס, ורבים נוהגים גם לשרוף מעט נייר, ואת האפר שם החתן על ראשו במקום הנחת התפילין.
י. כשבית המקדש היה קיים, היו רגילים לעטר את ראש החתן בכתר או בעטרה, אך לאחר החורבן נאסר הדבר כשם שמצנפת הכהן הגדול אינה על ראשו. וכן אסור להניח על ראש הכלה עטרה עשויה מכסף או זהב, אבל אם היא מבד מקושט מותר אף אם קבועות בה משבצות כסף וזהב.
שירה וכלי זמר
יא. המנהג להקל לנגן או לשמוע כלי זמר לשם הנאה, ובלבד שלא עושים זאת במשך כל היום. אבל כאשר מתקבצים לשם שתיית יין ומשקאות חריפים שלא במסגרת סעודה מכובדת, אסור לשיר, לנגן או לשמוע כלי זמר, כדי שלא להגיע לידי שמחה יתרה שאינה מתאימה כל עוד בית המקדש בחורבנו.
קריעה על ערי יהודה, ירושלים ומקום המקדש
יב. מובא בתלמוד (מו"ק כו): אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר", וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: "צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה", וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה", וקורע.
כיום ערי יהודה וירושלים תחת ריבונות ישראלית, ולכן למרות שיש עוד הרבה מה להשקיע ביישובן, אינן נחשבות חרבות, וממילא לא קורעים עליהן. ורק על מקום בית מקדשנו ותפארתנו שעדיין בחורבנו, צריך לקרוע. לכן הרואה את כיפת הזהב שבנו המוסלמים על מקום המקדש, יקרע את חולצתו באורך של טפח (7.6 ס"מ).
בפועל, רבים נוהגים להקל ולא לקרוע על ראיית מקום המקדש, או להיפטר מהקריעה על ידי הגבהת חפץ של חבר שתמורתו מקנה לו את בגדו. אמנם ראוי לקרוע לפחות פעם אחת בחיים, והרוצה להחמיר נכון שיקרע בכל פעם שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום. לא קורעים בשבת וחג, ולא בחול המועד, חנוכה וראש חודש, שהם ימי שמחה.