האם צריך לקיים קבלה שקיבלתי על עצמי באופן מפורש אבל אמרתי בלי נדר?
קבלה צריך לקיים. היתרון בלומר בלי נדר, זה שאם לא מקיים לא עובר על איסור נדרים. אבל אדם צריך להיות איש אמנה שמילה שלו זו מילה, ואם הוא קיבל משהו בצורה ברורה ומוחלטת, במיוחד אם אמרת זאת בפיך – צריך לקיים בלי לנסות להתחמק, אלא אם כן קרה משהו שבגללו אינך יכול פתאום לקיים את קבלתך.
מתוך פניני הלכה ליקוטים ב' פרק ב.
מכל הפעולות שאדם עושה, הדיבור הוא המבטא ביותר את היחוד שלנו כבני-אדם. ללא הדיבור לא ניתן היה לחברה האנושית להתקיים ולהתפתח, והשכל היה נשאר בכוחו הגולמי ללא יכולת לצאת אל הפועל. ולכן מתרגם אונקלוס את הפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – "לרוח ממללא" (בראשית ב, ז), כלומר החיות שבאדם מתבטאת ביכולתו לדבר.
כדי לשמור על מעלתנו האנושית, חובה עלינו להתייחס לדיבור בחרדת קודש, ולקיים את כל היוצא מפינו. וכן שנינו במשנה (שביעית י, ט): "כל המקיים את דברו – רוח חכמים נוחה הימנו". והטעם, משום שהוא מתייחס ברצינות הראויה לדבריו.
למשל, אדם שאמר לחבירו שיתן לו מתנה, צריך להתאמץ לקיים את דברו. ואם לא נתן – הרי הוא לפי הגדרת חכמים ממחוסרי אמנה, כלומר אדם לא אמין. אמנם, אם אמר שיתן לחבירו מתנה גדולה מאוד, ולבסוף לא נתן – אין הוא נחשב מחוסר אמנה, משום שהיה ברור מלכתחילה, שהואיל ומדובר במתנה גדולה מאוד, רק אם יוכל – יתן אותה. אבל אם אמר שייתן מתנה רגילה, ברור שבכוונתו אכן לתת אותה, ואם לא נתן – הרי הוא ממחוסרי אמנה (ב"מ מט, א; שו"ע הרב מכירה ב').
ואם כבר בשעה שאמר לחבירו שיתן לו מתנה התכוון שלא לעמוד בדיבורו, הרי זה חמור יותר, משום שכבר בעת דיבורו שיקר. ואמרו חז"ל (פסחים קיג, ב) שישנם שלושה סוגים של אנשים החוטאים בענייני דיבור שהקב"ה שונאם, והראשון שבהם, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב.
כן הדין לגבי כל סיכום שבין אדם לחבירו, למשל, אם אמר לחבירו שיעזור לו בערב, מצווה עליו לעמוד בדיבורו ולבוא לעזור. ואם כבר בשעה שאמר, תכנן להשתמט בסופו של דבר – הרי זה חמור יותר, משום שלא רק שהוא לא קיים את דברו, אלא אף התכוון מלכתחילה לשקר.
כמובן, שגם בעל מלאכה שהתחייב לסיים את מלאכתו עד למועד מסוים, על-פי הדין עליו לעמוד בדיבורו.
ומאחר שמידת האמת כל כך יקרה, אף שמצד הדין רק התחייבות בדיבור מחייבת, מכל מקום מנהג חסידות לקיים אף מחשבות. ולכן, אדם שרוצה להתקדש וללכת בדרכי החסידות, יקפיד לקיים את החלטותיו. חשוב לבאר, אין הכוונה שעליו לקיים כל מחשבה שעולה במוחו, אלא הכוונה שאם גמר בדעתו והחליט באופן סופי שכך וכך יעשה, בענייני מצווה או בעניינים שבין אדם לחבירו, מידת חסידות שיקיים את מחשבתו.
וכן מסופר על רב ספרא שרצה למכור אחד מחפציו, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא את קריאת שמע, ואמר לו: מכור לי את החפץ בחמישים זהובים. אולם מאחר שרב ספרא קרא קריאת שמע, לא יכל לענות לו. הקונה היה סבור שכנראה הסכום שהציע לא מקובל על רב ספרא, ולכן חזר והציע סכום גבוה יותר.
לאחר שסיים קריאת שמע, אמר לקונה: תן לי חמישים זהובים כפי שהצעת בתחילה, וקח את החפץ. משום שכבר כשהצעת את הסכום הראשון, הסכמתי בליבי למוכרו לך בסכום זה. ומאחר שרב ספרא היה דובר אמת בלבבו, לא רצה להפר את מחשבתו הראשונה (מכות כד, א, וברש"י).
רב ספרא הפסיד הרבה זהובים, אבל בדבקותו במידת האמת זכה להידבק במידותיו של הקב"ה, ועל ידי כך זכה להגיע ליכולת אמונית גבוהה יותר, ולהכרה טובה יותר של המציאות.
אבל כאמור, זו מידת חסידות, אולם רק התחייבות שבדיבור מחייבת את האדם לקיים את דברו. ואפילו התחייבות שבדיבור, יוצרת חובה מוסרית אישית, אבל עדיין אין בית-הדין יכול לכוף אדם לקיים את דבריו. רק אם עשה קניין או חתם חוזה, יכול בית-הדין לחייב אותו לקיים את התחייבותו.
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא