לאחרונה פרסם הרב אב"י סילבצקי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, מאמר בו טען כי לא ניתן לעלות להר הבית מבלי להיכנס לחשש כרת, ולכן למעשה אין כרגע אפשרות להתיר עליה להר הבית עד שיתברר לנו היכן אפשר לעלות.
בשורות הבאות נציג בקצרה את הבעיה בכניסה לעזרה המקודשת בטומאה, את טיעוניו של הרב סילבצקי להחמיר, ואת נימוקי הרבנים המעודדים את העליה, המבארים מדוע אין צורך להימנע מעליה להר הבית לאור חששות אלו, ואף יש בדבר מצווה גדולה של ישוב ארץ ישראל, שקיום מרכזי שלה הוא בהבעת ריבונותנו על הר הבית.
כניסת טמא מת למחנה שכינה
אמרו חכמים[1] שכמו מחנה ישראל במדבר סיני, גם ירושלים מחולקת לשלושה מחנות: מחנה שכינה – העזרה המקודשת שמידותיה 187 אמות על 135 אמות. מחנה לויה – הר הבית. ומחנה ישראל – זו ירושלים כולה, כלומר עיר דוד ואזור הרובע היהודי, שבימי בית ראשון ובית שני היו מוקפים בחומה המקודשת.
טמא מת רשאי להיכנס למחנה ישראל ואף למחנה לויה, אך לא למחנה שכינה. וטמא מת שנכנס למחנה שכינה – לעזרה המקודשת – חייב כרת, שנאמר לגבי טומאת מת (במדבר יט, יג):
כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ". ונאמר (שם כ): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא.
חכמים עשו סייג לתורה ואסרו כניסת טמא מת החל מהחיל:
הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו, שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם.
טענתו של הרב סילבצקי היא שלמעשה איננו יכולים לצאת מכלל ספק היכן היה מקום המקדש בהר הבית, ומאחר וכניסה לעזרה המקודשת בטומאה דינה כרת, יש לנו להחמיר מספק ולאסור הכניסה להר הבית עד שיצטבר הידע הדרוש כדי לקבוע להיכן מותר להיכנס.
טענותיו של הרב סילבצקי, שישנו חשש שמא המסלול שבו נוהגים כיום ללכת סביב ההר עובר בִמקום העזרה המקודשת, מבוססות על הנתונים הבאים:
- לדעת הר"ש והרא"ש המקדש היה בדרום הר הבית.
- לדעת רבנו בחיי, מלבי"ם ועוד, הר הבית המקודש היה בכתף הר המוריה ולא בראשו.
- מידותיו של הר הבית הן 500 על 500 אמה, ואורכו של הכותל הדרומי הוא 280 מטרים, שהם בדיוק 500 אמה על פי אמה בת 56 ס"מ, המתאימה לרוחב השערים בכותל המערבי (5.6 מטרים) שעל פי המשנה היו ברוחב עשר אמות. בנוסף לכך, ישנה בליטה בכותל המזרחי, בדיוק 280 מטרים צפונית לכותל הדרומי, המעידה על כך ששם הסתיים הר הבית במקודש (280*280 מטרים), הרי שהר הבית המקודש היה בדרום הר המוריה, ולא כפי שמקובל לומר שהוא היה בראשו.
- הכפתור ופרח מעיד על כך ששער שושן נמצא בשליש הדרומי של הכותל המזרחי, מה שאומר ששם היה המקדש משום שקיימא לן ששער שושן מכוון כנגד קדש הקדשים.
- אדריכל שגיב מזהה את קדש הקדשים במקום הנקרא 'אל כאס' (הכוס) הנמצא לא הרחק ממסגד אל אקצא.
- הרב גורן מזהה את כיפת הסלע כמקום יסוד המזבח, וממילא כל מתחם המקדש 'זז' מערבה מהמקובל, ולשיטה שאמה היא בת 60 ס"מ או אף 56 ס"מ העוברים במערב הר הבית נכנסים לחשש ממשי של כרת.
- לדעת הרמב"ם איסור הכניסה לחיל מן התורה, ולכן יש להחמיר גם ביחס לספקות לגביו.
- הספק בדבר מיקומו של המקדש בהר הבית הוא ספק במציאות, וכל ספק במציאות אינו נידון כספק כיוון שהוא ניתן עקרונית לבירור, ולכן אין לצרפו גם לספקות אחרים ליצירת 'ספק ספקא' להקל בחשש איסור דאורייתא. ולכן כל זמן שאחד החששות הנ"ל קיים – לא ניתן להתיר כניסה להר הבית במקום שאינו נקי לחלוטין מחששות.
כעת נתבונן בטענותיו של הרב סילבצקי, ונראה כי בהחלט יש מקום רב לומר שאין בצירופן כדי לאסור עליה להר הבית. ולאור העובדה שישנה מצווה חשובה ומרכזית בהבעת ריבונותנו בהר, רבנים רבים, בהם מו"ר הרב אליעזר מלמד, סבורים שיש לעודד את העליה להר הבית במסלול המקובל ולאחר היטהרות מטומאות היוצאות מן הגוף.
דעת הר"ש והרא"ש
במשנה[2] נאמר:
הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה: רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב. מקום שהיה רוב מדתו, שם היה רוב תשמישו.
דעת רוב הראשונים והאחרונים, כולל גדול הפוסקים בענייני המקדש, הרמב"ם, היא שפירוש המשנה הוא שהמקדש היה בצפון הר הבית. ו'רובו מן הדרום' הכוונה שרוב שטח חלל הר הבית, שאינו בנוי, נמצא בדרום. לאחר מכן המזרח וכו'. בין העומדים בשיטה זו: רמב"ם[3], שלטי הגבורים[4], כפתור ופרח[5], רע"ב[6], תפארת ישראל ועוד רבים.
אולם הר"ש[7] והרא"ש פירשו ש'רובו' היינו 'רוב בנין', ומשמע מדבריהם שבניין המקדש נוטה אל דרום הר הבית.
אמנם יש לדעת, שהר"ש מסתייג מפירושו ומסיים: "וליבי מגמגם בלשון"[8].
בנוסף לכך, הרב גורן העלה שישנה בעיה גאומטרית לבאר שהר הבית היה קרוב יותר לדרום מלכל רוח אחרת בהר הבית, היות ואורכו של המקדש היה בכיוון מזרח-מערב, ואורכו היה הרבה יותר מרוחבו. לאור זאת, מתבקש פירושו של העזרת כהנים[9] בדעת הרא"ש, שפירש את המשנה שם: "רוב בניין הלשכות". ופירש העזרת כהנים שכוונתו היא שהלשכות שבדרומו של המקדש, היו הגדולות ביותר, והן היוו את רוב השטח הבנוי של המקדש. נמצא שהכותל שהיה הרחוק ביותר מהמקדש הוא הכותל הדרומי. ואמנם העזרת כהנים כותב שאין פירוש זה מוכרח בדבריו, אך מסיים: "אבל מכל מקום אין לנו לזוז מפירוש הרמב"ם וסייעתו ז"ל, אחר שאין מוכח מדברי הרא"ש לומר שחולק עליו".
הרי שגם לשיטה זו ייתכן מאד שאין הכוונה שהמקדש עצמו היה בדרום אלא לשכותיו בדרום. ועל פי זה תהיה לשיטתם לכל היותר בעיה מצד איסור דרבנן של כניסה ללשכות הצמודות לעזרה המקודשת. וכאמור, דעת רוב מניין ובניין הפוסקים שלא כדעתם.
בנוסף לכך, גם אם נחשוש לר"ש והרא"ש, אם נמקם את הר הבית בראש ההר, עדיין אין שיטתם מהווה בעיה. כדי ליצור את הבעיה צריך לצרף הנחת יסוד שניה, שהר הבית היה במורדות הר המוריה. וזה מביא אותנו לנושא הבא.
הסוברים שהמקדש היה בכתף הר המוריה
רבנו בחיי[10], המלבי"ם[11], ועוד, כתבו שהמקדש לא היה בראש הר המוריה אלא בכתפו. כלומר בצלע ההר, במדרון. כפי שהכתף נמוכה מהראש בגוף האדם. המקור לדבריהם הוא הגמרא במסכת זבחים[12]:
אמרי, כתיב: 'וקמת ועלית אל המקום', מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב: 'וירד', 'ועלה הגבול', 'ותאר הגבול', בשבט בנימין 'ועלה' כתיב, 'וירד' לא כתיב. אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: 'ובין כתפיו שכן'…
כלומר, תחילה רצו דוד ושמואל למקם את מקום המקדש בראש הר המוריה, אך לאור הפסוק: "ובין כתפיו שכן" המורה על כך שהשראת השכינה צריכה להיות ב'כתף', בנו אותו נמוך יותר. הגמרא במסכת יומא אומרת שרצפת העזרה היתה נמוכה 23 אמות[13] מעין עיטם.
ובכן, כיום אנו יודעים למעלה מכל ספק, שאין, ולא היה מעולם, שום מעיין בראש הר המוריה. מקור המים הקרוב ביותר להר המוריה היה מעיין הגיחון, נמוך בהרבה מהר המוריה. בנוסף לכך, ההשערה המקובלת, הזוכה לתימוכין מהתלמוד הירושלמי[14], היא שעין עיטם הוא לא אחר מאשר המעין המנביע מים אל ברכות שלמה הסמוכות לכפר העתיק עיטם שליד בית לחם, שמהן המשיכו בתקופת בית שני מים לירושלים דרך שתי אמות מים.
איך שלא יהיה, אין לנו אלא לומר אחת משלוש: א. או שכוונת הגמרא שם היא למעיין כלשהו מחוץ להר המוריה, וכוונת הגמרא היא שמתחילה סברו לבנות את המקדש בהר גבוה יותר, ונמלכו לבנותו בהר המוריה שהוא נמוך יותר. וכך למשל באר רש"י שם[15] ובמקומות נוספים. ב. דברי הגמרא בתלמוד הבבלי נאמרו מתוך חוסר הכרת המציאות בירושלים, ואילו בתלמוד הירושלמי, שנכתב בארץ, מבואר שהמים היו מובאים באמצעות אמת מים לירושלים, כפי שאכן היה במציאות, כאמור. ג. דברי הגמרא לא באו לתאר מציאות אלא רעיונות רוחניים, ואין ללמוד מהם כלל על המציאות שהיתה בפועל.
הרי שאותם ראשונים שכתבו שהמקדש לא היה בראש ההר, נסמכו על תיאור שבפועל אינו נכון. ולוּ היו יודעים זאת, מסתבר שלא היו אומרים שהמקדש היה בכתף הר המוריה, נגד ההיגיון הפשוט ונגד דברי המשניות במסכת מידות והרמב"ם[16], שהמקדש היה במקום הגבוה ביותר בהר.
גודלה של האמה
טענת הרב סילבצקי שהר הבית היה בגודל 280 על 280 מטרים, ובכך הוא מזהה את הכותל הדרומי של מתחם הר הבית כיום עם הכותל הדרומי של הר הבית המקודש, מתבססת על כך שהאמה היא באורך 56 ס"מ, על סמך מדידות של השערים שנמצאו בכותל המערבי של הר הבית כיום.
ראשית, מאחר ואנו יודעים שישנן שיטות רבות באשר לאורך האמה, החל מ-44 ס"מ ועד 60 ס"מ, די בכך שנקבל כל זיהוי אחר של האמה, מבלי קשר לסבירות היתכנותו, כדי לפרוך את תיאוריית ה-280*280 מטרים, שהיא תואמת רק את אמת 56 ס"מ, לא יותר ולא פחות מכך.
שנית, ההיגיון הפשוט מורה שהאמה קטנה בהרבה מ-56 ס"מ, שהרי אמה היא מידת אורך הנמדדת מהמרפק ועד לאצבע המכונה גם היא 'אמה', שזו מידת אורך נוחה לשימוש ואוניברסלית. בפועל, כיום אמת אדם בגובה ממוצע מגיעה קרוב ל-50 ס"מ. ובעבר, שבני האדם היו נמוכים מבימינו, האמה היתה אף קטנה מכך. נמצא שהאמה היתה בעבר באזור 45-46 ס"מ. הדבר תואם לחישובים של הדרהם המקורי שהיה בתקופתו של הרמב"ם (בשונה מחישוביו של הגר"ח נאה שהתבסס על הדרהם הטורקי שהתברר לימים כגדול יותר מזה שהיה לנגד עיני הרמב"ם), שלפיהם יוצא שאמה היא 45.6 ס"מ. וכפי שפסקו פוסקים רבים כיום. בנוסף לכך, בכתובת השילוח נאמר שאורך נקבת השילוח 1200 אמות, ומצאו שאורכה הוא 533 מטר, שהן 1200 אמות באם האמה היא קרוב ל-45 ס"מ.
בנוסף לכך, אם ננסה לשרטט את מתחם הר הבית באמות בנות 56 ס"מ, או אף 52 ס"מ, נמצא שהמתחם המקודש ירד מהר הבית אל הגיא התוחם אותו ממערב, ואם כן למעשה לא ניתן לכנות שטח זה בשם 'הר הבית' כאשר חלק משמעותי ממנו יורד אל הגיא המרכזי[17]. וזה על פי השיטה המציבה את קדש הקדשים בכיפת הסלע. אם נעמיד את המקדש בדרום הר הבית, אמה בת 52 ס"מ תמתח אותו עד הגבעה המערבית, שהיא וודאי לא חלק מהר המוריה. ק"ו באמה בת 56 ס"מ. אך לעניין זה נתייחס בהמשך.
טענתו של הרב סילבצקי שאמה היא בת 56 ס"מ בגלל שכך נמצא בשערים המערביים של הר הבית, אין ממנה ראיה לגודל האמה, משום שכל הכותל המערבי של ימינו נבנה בתקופת הורדוס, שנים רבות לאחר בניית חומת הר הבית המקורית. ומסתבר שהוא בנה שערים אלו ברחבות יותר מהשערים המקוריים, כפי שאת כל המתחם בנה ברחבות ובגדלות יותר מהבניין המקורי. ובכל אופן, אין בהשערה זו כדי לדחות את כל הראיות הנ"ל לכך שהאמה היתה קטנה בהרבה מ-56 ס"מ.
דברי הכפתור ופרח
בספרו 'כפתור ופרח' פרק ו, כותב רבי אשתורי הפרחי שעד היום ניתן לזהות את שער שושן בשליש הדרומי של הכותל המזרחי:
מכל זה יראה כי מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכותלים העומדים האלה, שהם כותלים מחומת הר הבית. עוד היום ניכר שער שושן למזרח והוא סגור אבני גזית. ואם תחלק זה הכותל לשלשה חלקים יהיה זה הפתח בחלק הראשון מצד קרן מזרחי דרומי.
רבים דנו בדבריו אלו של הכפתור ופרח, ואסכם בקצרה את הטיעונים שעלו ביחס לדבריו:
- ראשית, בפועל כיום אין שום שער בשליש הדרומי או בכותל המזרחי כולו, מלבד שערי הרחמים.
- לאור זאת באר הרב קורן שכוונת דבריו היא שבשליש הדרומי של הכותל המזרחי של העיר העתיקה כולה נמצא שער זה, והוא מוסיף וטוען שבעבר זוהה שער פחות או יותר מול כיפת הסלע, שכוסה בקברים מוסלמיים (המהווים חלק מבית הקברות המוסלמי שם) כדי לטשטש שרידים יהודיים בהר הבית. ואמנם יש טוענים בצדק שמפשט לשונו של הכפו"פ משמע שמדבר על חומת הר הבית, אולם כנגדם יש משיבים שבמבט מהר הזיתים, שממנו צפה הכפו"פ על הכותל המזרחי, לא ניתן היה לזהות את הנקודה בה הופך כותל המזרח של העיר העתיקה להיות כותלו של הר הבית.
- מעבר לכך, הכפתור ופרח (שם) סובר כדעת הרמב"ם שהמקדש היה בצפון הר הבית, כך שלא ניתן למקם את שער שושן בשליש הדרומי של הר הבית ויחד עם זאת לטעון שהמקדש עמד בצפון הר הבית.
- מדברי הכפתור ופרח ניכר שסבר שהשערים הנראים כיום בכותל הדרומי הם שערי חולדה המקוריים שמוזכרים במשנה, דבר שכיום מוסכם על החוקרים כהשערה שאינה נכונה. ובכלל, ייחוס הכותל הדרומי של מתחם הר הבית כיום לכותל הדרומי של הר הבית המקודש התברר כבלתי מתקבל על הדעת, כפי שיוכח לקמן.
- בנוסף לכך, ישנם הטוענים שחומת הר הבית המקורית היתה פנימית גם ביחס לחומה המזרחית של הר הבית כיום, שגם היא הרחבה מאוחרת יחסית מימי החשמונאים. נמצא אם כן לפי השערה זו, שגם אם זוהה שער כלשהו בשליש הדרומי של הכותל המזרחי של ימינו, אין זה שער שושן שהיה בחומת הר הבית המקודש. טענה זו מקבלת ביסוס מכך שהמשנה נשנתה בשלהי תקופת בית המקדש השני, לאחר שהורדוס כבר הרחיב את הר הבית, ואף על פי כן היא מדברת על ריבוע של 500*500 אמה, מה שאומר שכנראה בנוסף לקירות התמך שמימי הורדוס, בשלהי בית שני עדיין היתה קיימת חומת הר הבית הפנימית, הר הבית המקודש. ובכך באות על פתרונן כל אותן הקושיות שהקשו על הזיהוי המזהה את כיפת הסלע כמקום קדש הקדשים, מכך שאין המרחק בינה לבין הכותל המזרחי, הקדום, תואם את מידת האמה לפי השיטות המקובלות שהאמה היתה קטנה. והתשובה היא שאכן חומת הר הבית המקודשת היה מערבית יותר לחומה הזו שאנו רואים כיום.
מלבד כל הנ"ל, יש לזכור שאם נחלק את החומה המזרחית של הר הבית לשלושה חלקים שווים, השליש הדרומי יצא מעט צפונה מ'הכוס', מה שמאפשר הליכה מרווחת בסמוך לאל אקצה. וזהו ממילא המסלול אותו מאפשרת המשטרה כיום. אמנם ייתכן שהכפו"פ לא דייק לכאן או לכאן. אך מ"מ מידי ספק לא יצאנו, וגם אם נקבל את שיטתו כשיטה שיש להתחשב בה, עדיין יש ספק אם היא מהווה בעיה להולכים בדרום ההר.
שיטתו של שגיב
ביחס לטענותיו של אדריכל שגיב, שטוען שמקום קדש הקדשים היה במקום הנקרא כיום 'הכוס', ראשית, התבססותו של שגיב היא על דבריו של הירונימוס, שהיה נוצרי שונא ישראל שיותר מחשוד על סילוף ושקרים. קל וחומר כאשר הוא לא מתאר מציאות אלא מוסר מידע שהגיע לידיו, שמקום הפסל ממוקם על גבי מקום קדש הקדשים. גם ההנחה שמקום ה'כוס' הוא מקום הפסל של אדריינוס כלל אינה מבוססת, אלא זו השערה בעלמא. ואם כבר בהסתמכות על עדויות של נכרים אזלינן, ברור שהמסורות הרבות אודות היות כיפת הסלע מקום קדש הקדשים חזקות ואמינות בהרבה מהשערתו של גוי שונא ישראל זה. אגב, השערתו של שגיב שהפסל היה במקום הכוס, סותרת את דבריו של התייר מבורדו שהפסלים היו ליד האבן המחוררת שאליה מגיעים יהודים מדי שנה למשוח אותה בשמן ולהתאבל על החורבן, שמקובל לזהותה כאבן שתחת כיפת הסלע. אם קדש הקדשים נמצא בכוס, אין זה 'לא הרחק' מהאבן המחוררת.
בנוסף לכך, התיאוריה של שגיב מתבססת בין היתר על כך שההרחבה של הר הבית נעשתה על ידי אדריינוס קיסר ולא על ידי הורדוס, וכך הוא טוען גם כלפי המבנה שעל מערת המכפלה, דבר שנוגד את דעת כל החוקרים כיום, וכן את המסורת היהודית הרציפה המזהה את מערת המכפלה תחת המבנה העצום שאנו מייחסים להורדוס. כך ששגיב מהווה דעת יחיד בלתי מסתברת בעניין זה.
בנוסף לכך, חשוב לציין שעל אף ששגיב טוען ש'הכוס' היא מקום קדש הקדשים, למעשה בשרטוט המדויק בו הוא ממקם את קדש הקדשים הוא מציב אותו כמה מטרים צפונה מ'הכוס', כמבואר בהערה[18], מה שמאפשר גם לשיטתו הליכה בסמוך לאל אקצה, הואיל ולשיטתו האמה היא בת 44 ס"מ.
ישנן קושיות נוספות על שיטתו של שגיב, שחלקן תובאנה בסמוך יחד עם קושיות נוספות על השיטה הכללית המציבה את המקדש בדרום הר המוריה. לגבי קושיות נוספות על שיטתו עי' בהערה[19].
טענות כלליות השוללות את הצבת המקדש בדרום
- מצד ההיגיון לא מסתבר ששלמה המלך בנה את בית המקדש על צלע הר המוריה, משום שאז צריך היה לבנות קירות תמך מלאכותיים ולמלאם בעפר, וכך ליצור 'פלטה' מלאכותית ישרה שעליה ניתן לבנות את המקדש. דבר זה נוגד את ההיגיון הישר שהמקדש אמור להיות בנוי על ההר עצמו ולא על מבנה מלאכותי של ההר. הורדוס הוא שהעמיד קירות תמך עצומים מלאכותיים להר הבית ושינה את פניו לחלוטין מכפי שהיה במקור. בפרויקט בנייה עצום שלא כמוהו עד אז, ובמידה רבה גם מאז ועד היום.
- בנוסף לכך, מהמשניות במסכת מידות עולה שהמקדש היה המקום הגבוה ביותר בהר הבית, ולפי שיטתו של שגיב נצטרך לומר אחת משתי הטענות שכל אחת מהן בלתי סבירה: או שמצד צפון ירדו אל המקדש ולא עלו אליו, או שחצבו בסלע הטבעי ויישרו שטח מתוך ההר כדי שגם מהצפון יהיה ניתן לעלות כלפי המקדש.
- דבר נוסף, ממפת ההדמיה של פני הסלע המקורי, עולה שמתחם הר הבית כפי שהוא כיום 'פולש' לתוך הגיא המרכזי, ואף לגבעה המערבית. אם אכן זהו הר הבית המקורי, כפי שטוען הרב סילבצקי, נמצא שחלקו של הר הבית כלל לא נמצא על הר המוריה. דבר שלא מסתבר כלל. וגם לשיטתו של שגיב שהכתלים של היום הם הרחבה אדרייאנית ולא תוואי מקורי של החומה כפי שטוען הרב סילבצקי, אם ננסה להציב את שטח הר הבית המקודש סביב המקום אותו מזהה שגיב כמקום קדש הקדשים, בהכרח יפלוש הר הבית משמעותית אל הגיא המרכזי, אף אם נשתמש באמה המצמצמת ביותר, 44 ס"מ. כמבואר במפה המובאת בהערה[20].
- עוד יש לציין כי מתחת לפינתו הדרום מערבית של הכותל המערבי נמצאו שרידים של מקווה ושכונה יהודית מימי בית שני. מה שמעיד על כך שחומת הר הבית הנוכחית נבנתה על גבי שכונה שהיתה קיימת שם. הווה אומר שחומה זו לא היתה שם מקדמת דנא, אלא זו הרחבה מאוחרת.
- כמו כן, מקום המזבח החיצון שבבית המקדש היה מקום המזבח שבנה דוד לאחר שרכש את השטח מיד ארוונה היבוסי שהייתה לו שם גורן בה הוא דש את התבואה. מכיוון שדרוש שטח מישורי מאד כדי לדוש את התבואה, לא מסתבר שגורן זו ישבה במדרון ההר אלא בפסגתו. בנוסף לכך, בפסוקים מודגש שדוד עלה אל הגורן כדי לרכוש אותו מיד ארוונה: "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'"[21].
שיטתו של הרב גורן
שיטת הרב גורן[22] היא שהסלע הגדול הנקוב שתחת כיפת הסלע הוא למעשה השיתין של המזבח, מה שאומר שלשיטתו כל מתחם המקדש זז מערבה בכ-120 אמות. טענתו של הרב סילבצקי היא שאם האמה היא בת 56 ס"מ, וקל וחומר אם יותר מכך[23], הרי שתחום העזרה המקודשת מתקרב מאד לכותל המערבי של הר הבית, ואם כן ישנו חשש שמא העובר שם נכנס לעזרה המקודשת וחייב כרת.
אולם כפי שכתבנו לעיל, העיקר להלכה הוא שהאמה היא בת 45.6, ולכל היותר 48 ס"מ, ולכן צירוף החשש לשיטתו של הרב גורן שהיא עצמה חומרה ולא הדעה המרכזית, והחשש לשיטה שהאמה היא 56 ס"מ, ועל אחת כמה וכמה 60 ס"מ, הוא צירוף שאין חובה לחשוש אליו על פי כללי ההלכה.
בנוסף לכך, על פי מפת פני הסלע המקוריים של הר הבית, אם נחשב את שיטת הרב גורן על פי אמה בת 56 ס"מ, יצא שוב שחלק משמעותי ממתחם הר הבית המקודש יורד אל הגיא המרכזי ואף 'מטפס' על הגבעה המערבית, וכלל אינו מצוי בהר המוריה. שזה דבר בלתי מתקבל על הדעת[24].
שיטת הרמב"ם ביחס לכניסה לחיל
הרב סילבצקי טוען שדעת הרמב"ם היא שאיסור הכניסה לחיל הוא מן התורה[25]. אולם ראשית יש לזכור שדעת רוב הראשונים היא שקדושת החיל מדברי חכמים.
כ"כ הר"ש,[26] ושאר פרשני המשנה שם. וכ"כ ראשונים רבים[27].
מלבד זאת, גם לשונו של הרמב"ם בפירוש המשנה שם מורה על כך שאיסור הכניסה לשם הוא מדברי חכמים:
ועל דרך זו היה מותר לטמא מת לכנס לחיל ולעזרת נשים, לפי שהכל במעלת מחנה לויה כמו שהקדמנו, אלא שכבר בארו בתוספתא ואמרו החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית העולמים, והטמאין שנכנסו לשם פטורין.
וכ"כ הרמב"ם במשנה תורה בית הבחירה ז, יא.
וכך פירשו גדולי פרשני הרמב"ם בדעתו, שאיסור הכניסה לטמא מת לחיל ולעזרת נשים הוא מדברי חכמים.
כך כתב הכסף משנה[28]:
כבר נתבאר בפ"ז שמפתח הר הבית עד שער נקנור, שהוא שער עזרת ישראל, מחנה לויה. ונתבאר שטמא מת מותר במחנה לויה, וחכמים אסרו לטמא מת ליכנס בחיל.
וכ"כ משנה למלך[29]:
והנה הדבר ידוע, דכל הני מעלות דהר הבית והחיל ועזרת נשים – אינם אלא מדרבנן, דמן התורה ליכא איסור כי אם מעזרת ישראל ולפנים דהיינו משער ניקנור.
ספק במציאות
אחד העקרונות שחוזרים על עצמם שוב ושוב במאמרו של הרב סילבצקי הוא שכל ספק במציאות אינו נידון כספק מאחר והוא עשוי להתברר בעתיד, ואינו נידון כלל כספק. כשם שברור שאדם יש לפני האדם חתיכה שהוא מסתפק אם היא חלב או שומן והוא יכול לברר זאת, גם אם יצטרף ספק נוסף לקולא, לא נאמר שיש כאן ספק ספקא ומותר לו לאכול את החתיכה, אלא נאמר לו לבדוק האם זה חלב או שומן. וגם אם בפועל לא ניתן לבדוק זאת, עצם העובדה שקיימת אפשרות תיאורתית לבדוק זאת מחשיבה ספק זה כמי שאינו.
אלא שכנגד זאת יש לטעון:
- יש אומרים שכאשר חסרון הידיעה קשה לבירור – אין זה נחשב ל'ספק חסרון ידיעה' שאינו נחשב לספק. קל וחומר אם לא ניתן לבררו כלל[30].
- יש אומרים שגם כאשר הספק ניתן לבירור, כאשר ישנו ספק ספיקא – אין חובה לברר הספק ואפשר לסמוך על הס"ס אף באיסור תורה[31].
- גם למ"ד שספק שאינו ניתן לבירור נידון כספק, זה נאמר כאשר באמת יש חשש אמיתי לאיסור, אך כאשר כדי ליצור את חשש האיסור צריך לגבב מספר חומרות זו על זו, או להסתמך על דעה מחקרית שדחאוה רובם הגדול של החוקרים, בזה לכל הדעות אין אומרים שלא מתחשבים בספק במציאות.
- מצאנו בכמה תחומים בתורה שספק במציאות כן נידון כספק. למשל, כאשר אחוז הנגיעות של שרצים במאכל מסוים נמוך ממיעוט המצוי, אין חובה לבודקו על אף שניתן לבדוק אם יש כאן תולעים או לא, הרי שדנים זאת כספק ומקילים במיעוט שאינו מצוי. וגם במיעוט המצוי החובה לבדוק היא מדברי חכמים ולא מהתורה, הרי שאנו כן מחשיבים זאת כספק אפילו שזה דבר שניתן להתברר. וכך אנו אומרים גם לעניין טרפות שאינן שכיחות, ועוד. ק"ו כאשר הדבר לא ניתן להתברר. ואם כן מסתבר שגם בנידון דידן, בו הדעת נוטה לשיטה המציבה את המקדש בראש הר המוריה הן מצד ההיגיון, הן מצד המציאות והן מצד המסורת, לא נאמר שהספק המציאותי הדחוק באשר להיתכנות היות המקדש בדרום הר הבית, יהפוך למרכזי כל כך עד שיאסור כניסה להר הבית לחלוטין.
שיטת הראב"ד ועדות המאירי
לאחר שהתמודדנו עם טענות המחמירים, יש להזכיר שדעת הראב"ד[32] היא שלהלכה, ביחס לקדושת ירושלים והמקדש אנו נוקטים שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא[33], ולכן למעשה כיום אין איסור כניסה בטומאה אף לעזרה המקודשת. אלו דברי הרמב"ם[34]:
ובמה נתקדשה? (ירושלים בימי עזרא) – בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.
והשיג עליו הראב"ד:
א"א: סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה: 'אם אין מקדש – ירקב', ובגמ' אמרו 'דנפול מחיצות'. אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר א"י, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.
ואמנם מרן הרב קוק במשפט כהן (צו) כתב שגם לראב"ד יש בזה איסור תורה, אלא שאין כרת:
ועפ"ז מסתבר יותר, שגם לדעת הראב"ד, שכתב בהשגה דעזרא, ע"י מה שהי' יודע, שעתיד ביהמ"ק להתקדש קדושה עולמית בכבוד ד', לא כיון להמשיך את הקדושה של המחיצות אחר שנתבטלו, הוא דוקא די"ל שלא תהיה הקדושה בכל שלמותה לחיוב כרת, אבל נשארה הקדושה עכ"פ לאיסור לאו ועשה… ומשו"ה אמר הראב"ד רק שחיוב הכרת נפקע ע"י החורבן, אבל לא האיסור.
אולם מדברי המאירי[35] עולה בהדיא שהבין שהראב"ד מתיר למעשה כניסה לעזרה, ועל פיו נהגו להיכנס למקום המקדש:
וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף בקדושה שניה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל, אבל ירושלם ומקדש יודע היה עזרא שעתידין להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי. והנכנס עכשיו לשם אין בו כרת. והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו[36].
ונראה שהרב קוק לא ראה את דברי המאירי הללו, שאם היה רואה אותם, ודאי היה מתייחס אליהם לכל הפחות. וייתכן שאם היה רואה את דברי המאירי, לא היה מפרש שהראב"ד סובר שיש בזה איסור כיום.
סיכום ביניים
ראינו עד כה שהטענות בדבר זיהוי המקדש בדרום או במערב הר הבית באופן שאוסר מעבר בחלקים אלו של הר הבית כפי המסלול הנהוג כיום, מוקשות מהיבטים רבים, וכמו כן, ביחס לרבות מהן יש לצרף דעות שונות זו על גבי זו כדי ליצור את החומרה. למשל צירוף שיטת הר"ש והרא"ש לסוברים שהמקדש היה בדרום הר המוריה. וכן צירוף השיטה הסוברת שהאמה היא בת 56 ס"מ לשיטת הרב גורן.
בנוסף לכך, גם אם נקבל את השיטות הללו כאפשרות רחוקה שיש לחוש לה במידת מה, עדיין אין בהן כדי לאסור מעבר בדרום ההר ומערבו משום שגם על פי שיטות הללו, 'הניחו לנו מקום להתגדר בו'. כלומר יש עדיין מקום די נרחב שאפשר ללכת בו ללא חשש. ובפרט לאור העובדה שדעת הראב"ד, על פי העולה מדברי המאירי בדעתו, היא שאין איסור כניסה כיום אף לעזרה המקודשת, הרי שיש כאן ספק ספק ספקא, כאשר הצדדים להחמיר אינם שקולים לצדדי ההיתר אלא חלשים מהם בהרבה.
בסוף הסיכום מצורף מכתב שכתב הרב בעז יעקֹבי לרב סילבצקי, בו הוא סוקר את המסורת בדבר זיהויה של כיפת הסלע כמקום קדש הקדשים, ומבאר שלמסורת זו ישנו תוקף הלכתי שאינו פחוּת ממסורות אחרות עליהן אנו סומכים הלכה למעשה.
חשיבות העליה להר הבית
לאחר שראינו את הצדדים השונים של הפולמוס ההלכתי סביב זיהוי מקום המקדש בהר הבית, יש לציין שאין מדובר כאן על שאלה הלכתית 'שגרתית' האם יש מקום להקל ולהתיר עליה להר הבית, או שיש להחמיר ולאסור את העליה. משום שעל פי המציאות כיום, בה הר הבית נשלט על ידי הערבים שעושים בו שימוש כפלטפורמה להסתה פרועה לרצח יהודים והשמדת מדינת ישראל, ומחללים ומבזים את המקום הקדוש, חלה עלינו החובה לקיים את עיקר מצוות ישוב הארץ, בהורשת המקום הקדוש והחשוב ביותר עלי אדמות מידי אויבנו. והדבר נעשה בראש ובראשונה על ידי נוכחות יהודית מתמדת בהר ודרישה להגדיל את נוכחות היהודים בהר יותר ויותר.
הגבלת עליית יהודים להר הבית פוגעת באופן ישיר בקיום מצווה זו, שהיא למעשה המצווה החשובה ביותר בתורה הן מצד מרכזיותה של ארץ ישראל בתורה, שאין מצווה או נושא כלשהו שהתורה עוסקת בו רבות, ומתחילתה ועד סופה, כמו עניינה של ארץ ישראל. והן מצד מרכזיותה של ארץ ישראל בהלכה, שאין מצווה שנדרש עם ישראל להכניס עצמו למצב סכנת חיים כדי לקיימה כמו מצוות ישוב הארץ, שכדי לקיימה דורשת התורה להיכנס למצב סכנה במלחמה על כיבושה. כמו כן, מצוות יישוב ארץ ישראל היא היחידה שהתירו חכמים לעבור על איסור 'שבות' כדי לקיימה. שהתירו חכמים לקנות בית בארץ ישראל מנכרי בשבת (גיטין ח, ב). מה שלא התירו אפילו ביחס למצוות שביטול קיומן כרוך לעיתים באיסור כרת, כמו הבאת סכין דרך 'כרמלית' לצורך קיום מצוות ברית מילה.
אם כן, הואיל וחובה עלינו לרשת את כל חלקי הארץ שיש בידינו היכולת לרשתם, ובכללם כמובן הר הבית שבו מתקיים עיקר מצוות ישוב ארץ ישראל, אין לראות בהימנעות מעליה להר הבית חומרה, ובעידוד עליה להר הבית קולא, מאחר והמחמיר שלא לעלות להר הבית מיקל בקיום מצוות ישוב ארץ ישראל. והואיל וכך הם פני הדברים, יש יותר מקום לטעון שכדי לקיים את מצוות יישוב הארץ בעליה להר הבית, אנו יכולים להרשות לעצמנו לא להתחשב בספק ספקא רחוק של איסור כניסה לעזרה בטומאה, ולעלות להר על פי המסלול המקובל.
ויהי רצון שמתוך לימוד ובירור הלכות הר הבית, הן ההלכות הנוגעות למקומות המותרים והאסורים בכניסה, והן ההלכות הנוגעות לכניסה להר הבית מתוך טהרה מטומאות היוצאות מן הגוף על ידי טבילה במקווה, נזכה לעודד את עליית כלל ישראל להר מתוך קדושה טהרה, ועל ידי כך נזכה לקרב הגאולה במהרה ולראות בבניין בית המקדש עוד בימינו, אמן.
[1] מסכת זבחים קטז, ב.
[2] מידות ב, א.
[3] על המשנה שם, ובמשנה תורה הלכות בית הבחירה ה, ו.
[4] מידות פרק ב' דף ב' ע"ב.
[5] פרק ו.
[6] על המשנה מידות ב, א. וכן התפארת ישראל שם.
[7] אין זה ר' שמשון משנץ, בעל פירוש הר"ש המפורסם על המשניות. אלא זהו ר' שמעיה תלמידו של רש"י.
[8] מסכת מידות דף לד, ב. ד"ה: 'שני לו מן המזרח'.
[9] עמ' רפו.
[10] על דברים לג, יב: "וטעם "בין כתפיו" ולא אמר "על ראשו", לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש אלא למטה מעט נמוך כ"ג אמה מעין עיטם". וכ"כ רש"ר הירש שם.
[11] על יחזקאל מג, יב.
[12] דף נד, ב.
[13] יומא לא, א.
[14] יומא ג, ח.
[15] ד"ה: 'סבור' ו'ניתתי'.
[16] הלכות בית הבחירה ו, א-ד.
[17] לקמן יוסבר עניין זה בהרחבה בהקשר לקושיות על השיטה הדרומית.
[18] במאמר זה בעמוד 485 מביא אשר גרוסברג מפת הר הבית הממקמת את המקדש בדרום לפי שיטתו של שגיב. ניתן לראות שלמעשה שגיב מציב את המקדש עצמו מספר מטרים צפונה מהכוס, מה שבהחלט מאפשר מעבר סביר בסמוך לאל אקצה, כפי שנהוג כיום ללכת במסלול המאושר על ידי המשטרה.
[19] במאמר הנ"ל עמוד 486 מונה גרוסברג מספר קושיות חזקות נוספות על שיטתו של שגיב.
[20] במאמר הנ"ל בעמוד 474 מביא אשר גרוסברג את מפת פני הסלע של הר הבית בצירוף שרטוט מקום הר הבית המקודש לפי אמת 44.4, 48, 52.5 ו-58 ס"מ. וכן את שרטוט מתחם הר הבית כיום ה'מולבש' על פני הסלע. ניתן לראות בנקל שהר הבית כיום גולש לגיא ולגבעה המערבית, וכמו כן אם נציב את המקדש בדרום ההר, מתחם הר הבית המקודש לבטח ירד לפחות עד עומק הגיא. ולשאר השיטות אף 'יטפס' על הגבעה המערבית (אמנם שגיב מחזיק בדעה שהאמה היא 44 ס"מ. ועדיין קשה על דבריו, כאמור).
[21] שמואל ב' כד, יח-יט.
[22] בספרו 'הר הבית' פרק כ.
[23] הרב גורן עצמו מחשב ע"פ אמה בת 58 ס"מ, והקשיים על כך מרובים מאד. עי' במאמרו של אשר גרוסברג.
[24] כפי שניתן לראות במפה הנ"ל שבעמ' 474 כאן. המפה הנ"ל משרטטת על פי הזיהוי המקובל שאבן השתיה נמצאת תחת כיפת הסלע. לפי שיטתו של הרב גורן שהסלע שתחת כיפת הסלע הוא יסוד המזבח, יש להזיז את כל המתחם עשרות מטרים מערבה (תלוי בשיטות השונות. לשיטה של 56 ס"מ יש להזיז את המתחם למעלה מ-60 מטרים מערבה!), כתוצאה מכך הר הבית חורג מאד מהר המוריה אל הגיא והגבעה המערבית.
[26] על כלים א, ח: "שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם – היינו מדרבנן, דמדאורייתא אפילו בעזרת נשים, שרי שכל זה מחנה לויה עד עזרת ישראל ששם שער ניקנור, כדפרישית".
[27] תוספות יבמות ז, ב, 'וראה קרי'; רשב"א שם; ריטב"א שם; תוספות רא"ש שם; ר"ן סנהדרין פב, ב; קרבן העדה עירובין ה, א, ועוד רבים.
[28] בית הבחירה ג, ט.
[29] שם.
[30] עי' על כך במאמרו הארוך והיסודי של הרב שמואל טל.
[31] כך כותב למשל הרמ"א יו"ד קי, ט, לגבי ריאה שיש חשש שנטרפה. והביא הגר"א שם סקל"ח ראיה מדין 'רואה מחמת תשמיש'. וכ"כ שו"ת משאת בנימין נ, לגבי טריפה שיכולה להתברר. וכ"כ שו"ת בית שלמה יו"ד קסב. ועוד.
[32] הלכות בית הבחירה ו, יד.
[33] מכות יט, א.
[34] הלכות בית הבחירה שם.
[35] שבועות טז, א.
[36] יש שרוצים לטעון שנפלה טעות בגירסת דברי המאירי, וצריך לומר 'והמנהג פשוט לא ליכנס שם'. והם מסתמכים על כך שהכפו"פ שחי מעט אחר המאירי, ואף חפף לו תקופה מסוימת, מעיד שיהודים לא נכנסים להר הבית. אולם בפועל אין שום כתב יד או דפוס ישן שמאמת גירסה זו. וגם מההקשר של המשפט נשמע שהגירסה היא כפי שמופיע לפנינו. ע"ש.
