שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

פרשת וארא – הסיפור שלנו

בפרשת וארא אנו פוגשים את המכות שהכה הקב"ה את מצרים, מכות שעד היום אנו מספרים עליהן לילדינו בהתפעלות ובהתרגשות, שנה אחר שנה, בפרשיות אלו וכמובן בליל הסדר.

בקריאת הדברים עולה השאלה: מדוע היה צורך בכל התהליך, שכלל עשר מכות והמתנה בין מכה למכה? מדוע הקב"ה לא הוציא את ישראל ממצרים ביום אחד?

התשובה שניתנת לכך על ידי הקב"ה נראית, בקריאה ראשונה, תמוהה מעט (שמות ט, טז; שם י, ב):

וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ… וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

הקב"ה אומר כי את כל המכות המופלאות והיצירתיות הוא עשה כדי שיהיו לנו סיפורים טובים לספר. וכיוון שכך, הרי שעלינו לברר: מהי החשיבות הגדולה שבסיפור סיפורים?

הסופר פול אסטר אמר: "סיפורים קורים למי שמספרים סיפורים"; והרב יעקב נגן, בדבריו על פרשתנו, כותב: "סיפורים קורים גם לעמים שמספרים סיפורים". הדברים האירו את עיניי ונכנסו לליבי – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו בונה את התודעה שלנו, ונותן לנו את המשקפיים שדרכם אנו מתבוננים במציאות.

הרב קוק כותב שתפקידו של עם ישראל הוא להודיע לעולם את האמת האלוקית הגדולה, את האמונה. כדי שיוכל לעשות זאת, נוצר עם ישראל עם כל התנאים הנדרשים לשם כך, כאשר התנאי הבסיסי הוא ההיסטוריה שיצר לנו הקב"ה, שסיפורה ותודעתה יוצרים אמונה והתגלות של האמת האלוקית הגדולה (אורות הקודש א, א, ד):

אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ, שֶׁבִּשְׁבִיל הֲשָׁבַת הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה וְהַפְּשׁוּטָה בָּעוֹלָם, שֶׁבָּהּ חַיֵּי כָּל נְשָׁמָה תְּלוּיִים, וְחִדּוּשׁ אוֹר הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שְׁלוּבִים, נִבְחַרְנוּ אָנוּ. וְיֵשׁ לָנוּ זֶה הַכִּשָּׁרוֹן בְּעַצְמִיּוּתֵנוּ הַפְּרָטִית וְהַכְּלָלִית, בְּתֹאַר תּוֹלַדְתֵּנוּ, בְּטֶבַע בְּשָׂרֵנוּ, בְּמֶזֶג אַרְצֵנוּ, בְּנִשְׁמַת אֲבוֹתֵינוּ הַגְּדוֹלִים…

סיפור יוצר מציאות

כותב ידידי רוני ויינברגר (תקשורת מקרבת לחיים מלאים):

הַסִּפּוּר שֶׁאֲנַחְנוּ מְסַפְּרִים לְעַצְמֵנוּ עַל מָה שֶׁקּוֹרֶה, הוּא רַק סִפּוּר. הוּא לֹא בֶּאֱמֶת מָה שֶׁקּוֹרֶה. הַסִּפּוּר אֵינוֹ "הַמְּצִיאוּת". הַתְּחוּשׁוֹת וְהָרְגָשׁוֹת שֶׁאָנוּ חוֹוִים, כְּתוֹצָאָה מֵהַסִּפּוּר שֶׁאָנוּ מְסַפְּרִים לְעַצְמֵנוּ, הֵם אֲמִתִּיִּים – לְגַמְרֵי! הֵם מָה שֶׁקּוֹרֶה.

גַּם אִם הַקֶּשֶׁר בֵּין הַסִּפּוּר לְבֵין הַמְּצִיאוּת רוֹפֵף אוֹ לֹא קַיָּם, הַמִּלִּים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁלָּנוּ הֵם הַמְּצִיאוּת. גַּם כְּשֶׁהַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ מְדֻמְיָן, הַסֵּבֶל, הַכְּאֵב, הַפַּחַד וְהַכַּעַס שֶׁלָּנוּ אֲמִתִּיִּים וּמֻרְגָּשִׁים, כְּמוֹ גַּם הָאֹשֶׁר, הַשִּׂמְחָה וְהָאַהֲבָה. כֻּלָּם קוֹרִים בַּמְּצִיאוּת וּמַשְׁפִּיעִים עָלֶיהָ.

הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ יוֹצֵר מְצִיאוּת וּמְשַׁנֶּה אוֹתָהּ. כָּל הַזְּמַן. גַּם עַכְשָׁו. מָה שֶׁאָנוּ מְסַפְּרִים לְעַצְמֵנוּ, עַל עַצְמֵנוּ וְעַל אֲחֵרִים, מַשְׁפִּיעַ מִיָּדִית עַל חַיֵּינוּ, עַל הַחַיִּים שֶׁל מִי שֶׁסְּבִיבֵנוּ, וְעַל הַסְּבִיבָה.

הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ: עַל יְלָדֵינוּ, עַל הַזּוּגִיּוּת שֶׁלָּנוּ, עַל הַמְּנַהֶלֶת שֶׁלָּנוּ, עַל הָעֲמִיתִים שֶׁלָּנוּ, עַל הַלָּקוֹחוֹת שֶׁלָּנוּ, עַל הַחֲבֵרִים שֶׁלָּנוּ, עַל הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה, עַל הָאִימֵייל שֶׁשָּׁלְחוּ לָנוּ, עַל הַהוֹדָעָה שֶׁקִּבַּלְנוּ, וְעַל מָה שֶׁעָשׂוּ אוֹ אָמְרוּ לָנוּ, הוּא רַק סִפּוּר. זוֹ רַק פַּרְשָׁנוּת, מְאוֹד אִישִׁית, מְאוֹד סוּבְּיֶקְטִיבִית. 100% שֶׁלָּנוּ, הַכֹּל מְדֻמְיָן.

וְלַמְרוֹת כָּל זֹאת – הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ הוּא הַמְּצִיאוּת שֶׁלָּנוּ. הַסִּפּוּר הַמְּדֻמְיָן שֶׁלָּנוּ הוּא בְּעֶצֶם הַדָּבָר הֲכִי מְצִיאוּתִי שֶׁיֵּשׁ. סִפּוּר = מְצִיאוּת = חַיִּים.

הסיפור של האומה מכוון באופן אלוקי לבנות תודעה – תודעת אמונה. הדבר נכון הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית. עלינו ללמוד לספר את המאורעות שהקב"ה מעביר אותנו יום יום בעיניים של אמונה, של ערכים ואידאלים.

יהיו הדברים לעילוי נשמתו הגדולה של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שממנו שמעתי לראשונה את סיפורו של ספר נחמיה. זה היה בעת ביקור בישיבת נחלים, שבה למדתי. הרב ישב איתנו ופשוט סיפר את הספר באופן מרתק ומעניין, ולימים שמתי לב איך הסיפור הזה בנה בי תודעה גדולה ועמוקה יותר משיעורים רבים. ההשפעה של סיפור חזקה יותר מכל האמירות, כי הסיפור הוא חיים.

אשרי מי שיודע לשמוע את הסיפור האלוקי, ויותר מכך: אשרי מי שיודע לספר את הסיפור האלוקי בעולם  (ישעיהו מג כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".

אפשר להאריך בסיפורים, אבל עדיף לספר שוב ושוב את הסיפור המופיע בתורה, וכך לבנות תודעה.

יהי רצון שנלמד לספר סיפורים ולראות את הסיפורים שהקב"ה מספר לנו דרך מציאות חיינו, ברמה הכללית והפרטית.

 

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן