שלום וברכה כתב הפניני הלכה (תפילה ג, י): "כשמתפללים במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. וכל זמן שאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה את צרכיו, כיוון שהם מכוסים בחיתול ובבגדים, כל זמן שהריח אינו מגיע לזה שאומר דברים שבקדושה, אין בכך איסור (עי' הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה).[10] ואם הגיע אליו ריח רע ובכל זאת התפלל – צריך לחזור על תפילתו". ורציתי לשאול, בהנחה שכן יש ריח רע, האם צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח? ואם אני יפשט את זה לשאלה העקרונית – האם לצואה מכוסה וריח יוצא ממנה יש דין של ריח רע שיש לו עיקר או שאין לו עיקר. אם נניח שדינה הוא כריח שאין לו עיקר, איני מבין מדוע יש לבדוק האם יוצא ריח, כל עוד האדם אינו מריח וודאי יכול להתפלל, כדין ריח שאין לו עיקר (מ"ב עט, לב). עוד דבר שלא ברור לי – מה הדין לגבי ברכות, האם כל פעם לפני שאני מברך, אני צריך לבדוק שלא יוצא ריח מהטיטול?
