Brachot

סוגיה זו ארוכה ומובאת באנציקלופדיה תלמודית כרך ד, ברכת המצוות [טור תקיד] כתבו ראשונים שכל מצוה שהיא תלויה באדם אחר, אין מברכים עובר לעשייתה אלא אחר המעשה, ולפיכך מברך אבי הבן ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו אחר המילה, שכיון שתלוי ביד המוהל חוששים שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה, ואין זה ענין לאותה שאמרו שמצוה התלויה באחרים אינו מברך עליה כלל, שלא אמרו כן אלא במצוה שהיא לטובת האחרים ולהנאתם, שאם הם אינם רוצים בכך אין כאן מצוה כלל. וכן יש ראשונים סוברים שמטעם זה יש לברך ברכת ארוסין אחר הקדושין, לפי שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי הברכה לבטלה. ויש חולקים וסוברים שלא הוציאו מכלל המצות שמברכים עובר לעשייתן אלא המקדש בביאה בלבד, לפי שאינו יכול לברך קודם משום ולא יראה בך ערות דבר, אבל בקדושי כסף ושטר מברך קודם הקדושין. [טור תקל] עשה את המצוה ולא בירך, אם היא מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה, חוזר ומברך אחר שנתעטף וכן מברך אחר שלבש התפילין ואחר שישב בסוכה, שהרי עדיין עשיית המצוה קיימת, אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך, וכן אם כיסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות וכן כל כיוצא בזה, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, שכבר נגמרה המצוה. וכן כתבו ראשונים שלא אמרו שצריך לברך דוקא עובר לעשייתן אלא במצות שאין עשייתן נמשכת ואינו יכול לברך בשעת עשייתן, כגון מילה ושחיטה וכיסוי הדם ותקיעת שופר וכיוצא, אבל מצוה שיש שהות בעשייתה, כגון ישיבת סוכה או הנחת תפילין, וכדומה, שכל היום היא מצותם, יכול לברך בשעת עשייתה, שהרי זמן קיומה נמשך גם אחר כך. ויש חולקים וסוברים שאף בכל המצות בדיעבד אם לא בירך עובר לעשייתן, מברך אחר העשייה, שכשם שבטבילת גר מכיון שאינו יכול לברך קודם מברך אחר כך, גם בזה ששכח ולא בירך הרי עכשיו כבר אינו יכול לברך עובר לעשייתן, לכן יכול לברך אחר כך. אין מברכים על המצוה אלא בשעה שהיא מזומנת בידו לעשותה, שלא אמרו אלא עובר לעשייתן ולא עובר דעובר, ולכן צריך לקרב הברכה לעשיית המצוה כל מה שאפשר, ולפיכך לא יברך על הלולב קודם שיטלנו בידו והוא מונח בכלי, אלא שאם יברך אחר שיטלנו בידו הרי זה יהיה אחר עשייתן, שמשהגביהו יצא בו, לכן יטלנו בידו לבד מבלי האתרוג ויברך, והרי זה עובר [טור תקלא] לעשייתן, שבלי האתרוג עוד לא קיים המצוה, או שנוטל את שניהם אלא שאחד מהם הוא הופך ונוטלו שלא כדרך גדילתו, שלא יצא בו, או שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר הברכה, שבעל כרחו אינו יוצא, או שאפילו שנוטלו כדרכו ומברך הרי זה עובר לעשייתו, לפי שעדיין לא נגמרה המצוה שצריך לנענע בו בהלל. ויש סוברים שבלולב, מכיון שאי אפשר לברך עובר לעשייתו, מברך אחר עשייתו, היינו משהגביהו ויצא בו, וכטבילת גר שמברך אחריה. וכן צריך לברך על התפילין אחר הנחתן קודם הידוקן, שהקשירה היא גמר המצוה, אבל לא קודם הנחתן, שהרי זה קודם דקודם לעשייתן. הנוסח. שתי צורות של ברכת המצות הן: ב"ל" או ב"על", היינו לעשות מצוה פלונית, כגון לישב בסוכה, לשמוע קול שופר, וכיוצא, ועל עשיית מצוה פלונית, כגון על נטילת לולב, על מקרא מגילה, וכיוצא. ונחלקו אמוראים איך מברכים, ב"ל" או ב"על". המחלוקת באה בנוגע לברכת על מצות בעור חמץ, שהבודק מברך: רב פפי בשם רבא אומר לבער חמץ, ורב פפא בשם רבא אומר על בעור חמץ. ואמרו, שהכל מודים שב"ל" ודאי אפשר לברך, שכן ב"ל" משמעו להבא, ומכיון שמברכים על המצוות עובר לעשייתן, הרי הברכה צריכה להיות במשמעות של להבא, אלא שנחלקו ב"על", אם משמעו גם כן להבא, או שמשמעו יותר לשעבר. בשלשה סוגי מצות אף רב פפי מודה שמברכים ב"על": כשמעשה המצוה אינו חובה, והוא נפקע ממנה אם ירצה, כגון שחיטה; אפילו כשהיא חובה, אלא שהמצוה נעשית על ידי אחר, כגון מי שמל את בנו של אחר – לפי שלעשות משמעו שאותו מעשה בפרט מוטל על המברך, והרי אינו מוטל אלא על האב, אבל "על" אינו מורה אלא על כלל המצוה, אף על פי שאינו מצווה על מעשה זה בפרט -; כשהמצוה נעשתה קודם שמברך, כגון בלולב, שתיכף [טור תקלב] שהגביהו יצא ידי חובתו. בבעור חמץ נפסקה הלכה שמברכים בעל: על בעור חמץ. ונחלקו ראשונים: יש אומרים שהכוונה שיכול לברך אף על בעור, שמשמעו גם כן להבא, אבל יכול גם כן לברך לבער, שמשמעו ודאי להבא, ואין הבדל בדבר איך שיברך, ויש אומרים שיותר טוב שיברך על בעור, כדי שיהא ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם, ויודע שאפשר לברך על בעור, ויש אומרים שצריך דוקא לברך על בעור ולא דבער. בנוגע לשאר המצות, שהרבה מהן מברכים עליהן בנוסח של לעשות מצוה פלונית, יש מהראשונים שאמר שלא מצא טעם לכל הברכות, ויש שהביא טעמים שנאמרו מהראשונים לחלק בין הברכות שנקבעו ב"ל" לאלו שנקבעו ב"על" ודחה אותם וכתב שאין לחלק בין הברכות כלל, ולא דקדקו חכמים בדבר, שלפעמים כתבו על המעשה ופעמים כתבו לעשות, וכמו שירצה אדם כך יברך, מכיון שנפסקה הלכה על בעור, שהכוונה אף על בעור. וראשונים אחרים נתחבטו למצא דרך וליתן כללים שונים באופן שיתאימו לכל הברכות. יש שפסקו הלכה כאותם שלשה הכללים שנאמרו לפי רב פפי, שהוא מודה בהם שמברכים בעל, ובשאר המצות מברכים ב"ל", ולא אמרו שהלכה על בעור חמץ אלא מפני טעמים מיוחדים שיש במצוה זו, ולא מפני שהלכה כרב פפא בכל המצות, ולפיכך יש מהראשונים שכתבו שסוגי המצות בנוגע לברכותיהן מתחלקות לשלשה: חובה, שאינה חובה, ורשות. חובה, כגון תפילין ושופר וכיוצא, שעל כל פנים הוא מחוייב לקיימן; שאינה חובה, כגון ערובי-חצרות*, שאין עליו חובה לערב, אלא שאם אינו מערב אסור לו לטלטל בבית לחצר, ומכל מקום יש קצת מצוה בדבר לערב שמא ישכח ויטלטל; רשות, כגון שחיטה, שאין עליו שום מצוה לאכול בשר כדי שיצטרך לשחוט, או נטילת-ידים*, שאין עליו שום מצוה לאכול דוקא לחם [טור תקלג] כדי שיצטרך ליטול את ידיו. וכל העושה מצוה לעצמו, בין שהיא חובה בין שאינה חובה, מברך בלמ"ד, כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף בציצית, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, לקבוע מזוזה, לעשות מעקה, להפריש תרומה, וכן מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט, אבל על מצוה שהיא רשות, אפילו עשה אותה לעצמו מברך בעל, כי לעשות משמעו חיוב או מצוה לעשות, ולפיכך מברך על השחיטה בשחיטת חולין וכן על נטילת ידים; עשה את המצוה לאחרים מברך לעולם בעל, ואפילו היא מצוה של חובה, כגון שעשה מעקה לחברו מברך על עשיית מעקה, קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חברו מברך על המילה, וכן כל כיוצא באלו; עשה המצוה לו ולאחרים, אם היתה מצוה של חובה מברך בלעשות, ולפיכך מברכים לשמוע קול שופר, שהרי הוא מוציא את עצמו ואת אחרים, ואם היא מצוה שאינה של חובה מברך בעל, ולפיכך מברך על מצות ערוב. ויש שכתבו שיטה זו הטעם בעירוב שמברך בעל לפי שהיא רשות ודומה לשחיטה. וכן הוא מברך בעל בכל ברכה שמברך אותה אחר העשייה, כגון שנטל את הלולב מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה, וכך הוא מברך על בעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הבעור קודם שיבדוק. ויש שכתבו לשיטה זו טעם אחר למה מברכים על בעור חמץ, לפי שהברכה היא על הבעור, והבעור אינו נעשה עד למחר, שכל שהוא מברך ב"ל" משמעה שהמעשה תכוף לברכה, אבל כשמברך ב"על" משמעה על כלל המצוה ולא על המעשה הפרט. [טור תקלד] ויש לו מקום אף בבעור של מחר, הואיל ותחילת המעשה שהיא הבדיקה תכופה לברכה. בכיסוי-הדם* ובפדיון- הבן* ובטבילה* ובספירת-העומר*, אף על פי שעושה אותן לעצמו מברך עליהן בעל, לפי שכיסוי הדם נגרר אחר השחיטה, וכיון שהשחיטה בעל אף הכיסוי כן, ופדיון הבן עיקר המעשה נעשה על ידי הכהן, ואף על פי שאבי הבן מברך, הואיל ועיקר המעשה על ידי מי שאין חיוב המעשה עליו מברך בעל, וטבילה כברכת הרשות היא, שאם רצה עומד בטומאתו, וספירת העומר בזמן המקדש היה עיקר המעשה הקצירה והיא קודמת לברכה, וכל שהמצוה הותחלה קודם מברכים בעל. ויש שמחלקים בין מצוה שנגמרת מיד, ואין שיהוי זמן בעשייתה, שמברך עליה בעל, כגון על המילה, על אכילת מצה208, על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על הפרשת תרומה ומעשר, וכיוצא, למצוה שיש בה שיהוי זמן, כגון תפילין וציצית וסוכה, שמצותן כל היום, שמברך עליהן בלמ"ד: להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, שלשון זה מורה על להבא, כלומר להיות לבוש בתפילין ומעוטף בציצית ולישב בסוכה כל היום209. על מצות נר חנוכה מברכים לשיטה זו בלמ"ד: להרליק, לפי שיש שיהוי במצותה, שזמנה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק210, או לפי שמלבד הלילה הראשון יש בו כמה נרות להדליק, ולא נגמרה המצוה עד שמדליק כל הנרות, לכן מברך להדליק שמשמעו להדליק כל נר ונר, ולא חלקו לילה הראשון משאר הלילות211. וכן מברכים לשמוע קול שופר, שיש שיהוי והפסקה בין התקיעות, שעיקר מצות שופר הוא על סדר הברכות שבתפלת מוסף212, או לפי שהתקיעה חלוקה לשלשה סדרים, תשר"ת ג' פעמים ותש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים213, ולא נגמרה המצוה עד לאחר כל הסדרים, ולכן מברכים לשמוע קול [טור תקלה] שופר של כל סדר וסדר214. והלל שמברכים לקרוא את ההלל ולא על מקרא כמו במגילה, הרי זה לפי שהמגילה קוראים בלי הפסק ובהלל מפסיקים באמצע והצבור עונים ראשי פרקים215, ועוד שעיקר קריאת הלל תיקנו נביאים ראשונים, על כל צרה שלא תבוא על הצבור ולכשיגאלו216, וכל מצוה שאינה חובה תמיד אין מברכים עליה בעל217. ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו שמברכים ב"ל", אעפ"י שאין שיהוי זמן לעשות המצוה, הרי זה לפי שברכה זו לא נתקנה על מצוה זו ביחוד, אלא זוהי הודאה ושבח להקב"ה שציוה לעשות מצוה זו בכל פעם שתבוא לידינו218, או שברכה זו אינה על עשיית המצוה אלא על קיום המצוה, על שקיים מה שאמר הקב"ה לאברהם, ולפיכך מברכים אותה לאחר המילה219. ובתפילין שמברכים על של יד להניח ועל של ראש על מצות220, הרי זה מפני שלא רצו חכמים לתקן שתי ברכות שוות זו אחר זו במצוה אחת, ותיקנו בשל ראש על מצות, שהיא גמר המצוה221. ויש שלמדו כל עיקר חילוק זה מברכות התפילין שתיקנו על של יד ב"ל" ועל של ראש ב"על", לפי שבשל יד עדיין לא נגמרה המצוה וכשהניח של ראש נגמרה המצוה222. ויש שמחלקים בין מצוה שאפשר לעשותה על ידי שליח, שמברך בעל, למצוה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, והיא ברכה על להבא, שמברכים בלמ"ד, ולכן בשופר שחייב כל אדם לשמוע בעצמו דוקא קול שופר, מברכים לשמוע, וכן לישב בסוכה וכיוצא, אבל מילה וערוב ושחיטה שאפשר לעשותם על ידי שליה, מברכים בעל, ולדבריהם מברכים לאכול מצה ולאכול מרור, ולא על אכילת, שהרי אכילה אי אפשר על ידי שליח223, וכן מברכים להניח תפילין, שאי אפשר על ידי שליח, ועל של ראש שמברכים על מצות, הרי זה לפי שכבר הניח של יד, וכשמניח של ראש לא נקראת מצוה שלהבא אלא לשעבר224, ונר חנוכה אף על פי שאפשר להדליק על ידי שליח והיא [טור תקלו] להבא ומברכים בלמ"ד, הרי זה לפי שהוא בעצמו צריך להשתתף מכיסו בשמן ופתילה, והרי זה כאילו אי אפשר על ידי שליח, או לפי שדרך העולם מחמת חביבות המצוה שכל אחד מדליק בעצמו בביתו, והוא הדין נר של שבת, וטבילה ונטילת ידים שאי אפשר לעשותן על ידי שליח ומברכים בעל, הרי זה מפני שטבילת כלים אפשר לעשות על ידי שליח225 ולא חלקו חכמים בין טבילה לטבילה, או לפי שטבילת גרים היא לשעבר226, ולכן מברכים בעל, וכיסוי-הדם* מברכים בעל, לפי שהוא גמר מצוה ולא נקראת להבא אלא לשעבר, ואפילו לאחר הכיסוי יכול לברך כיון שבירך מקודם על השחיטה227, וספירת העומר שאי אפשר על ידי שליח ומברכים בעל, מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ואין זה להבא אלא לשעבר, או לפי שנהגו ששליח צבור מברך להוציא את מי שאינו יודע לברך228, ולפיכך מברכים בעל, וברכת להכניסו בבריתו של א"א שאפשר לעשותה על ידי שליח כשאין האב בעיר229 ומברכים בלמ"ד, הרי זה לפי שאם האב כאן החובה מוטלת עליו דוקא230, ונטילת לולב שאי אפשר על ידי שליח ומברכים בעל, הוא מפני שמברכים אחר הנטילה קודם הנענוע והיא כברכה לשעבר231, ובמגילה שמברכים על מקרא מגילה ולא בלמ"ד כמו בשופר, אף על פי שבשניהם אי אפשר לשמוע של ידי שליח, הרי זה מפני שבמגילה נוסח הברכה הוא על הקריאה ואפשר לצאת ידי הקריאה על ידי שליח ובשופר הברכה היא על השמיעה וזה אי אפשר על ידי שליח232, וקריאת הלל מברכים בלמ"ד אף על פי שאפשר על ידי שליח, לפי שצריך לענות ראשי פרקים והודו ואנא ה' כל אחד בעצמו, וברכת התורה יש שמברכים בלמ"ד: לעסוק בדברי תורה, שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, ויש שמברכים על דברי תורה233, שאדם אחר יכול להוציא את הרבים ידי חובתם234, והפרשת תרומות ומעשרות מברכים בלמ"ד: להפריש, אף על פי [טור תקלז] שאפשר על ידי שליח, לפי שהשליח אינו יכול להפריש אלא מדעת בעלים235, וכיון שכן אינו יכול להיפטר ממנה אלא על ידי עצמו, ואינו דומה לבעור חמץ ומילה שאחר יכול לפטרו מהם שלא מדעתו236. בפדיון מעשר-שני* ופדיון נטע-רבעי* מברכים בעל: על פדיון מעשר שני או נטע רבעי237, אם משום שבפעם אחת נתקיימה המצוה ואין משך זמן למצותה238, או לפי שאין הפדיון מצוה חיובית239. ויש אומרים לברך בל': לפדות240. בנוסח מיוחד מברכים הכהנים על המצות המיוחדות לכהנים, והוא: בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לעשות מצוה פלונית, כגון בנשיאת-כפים* מברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה241, וכן כשאוכלים תרומה מברכים אקבקש"א וציונו לאכול תרומה242, וכן כשאוכלים כל מתנה שיש בה קדושה243, וכן כשמברכים על עבודות הקרבנות שבמקדש244, אומרים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לעשות כך וכך245. על מצות דרבנן סובר ר' יהושע בן לוי בירושלמי שמברכים: על מצות זקנים246. ואין הלכה כמותו, אלא מברכים על כל מצוה הברכה הפרטית שלה247. במצות רבות. עשרה שהיו עושים עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו248, היינו שעשו מצות שאין ברכותיהן שוות, כגון זה לובש תפילין, זה מתעטף בציצית, זה קובע מזוזה, זה שוחט, זה מעשר, זה תורם, זה מוהל, זה פודה בנו, זה מדליק נר חנוכה וזה מדליק נר שבת249. היו עושים כולם מצוה אחת, אחד מברך לכולם250. יחיד שהיו לפניו מצות הרבה, כגון ליטול לולב, לישב [טור תקלח] בסוכה ולהניח תפילין ולהתעטף בציצית251 וכדומה, נחלקו תנאים: תנא קמא סובר שמברך ברכה אחת על כולן ואומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות, ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה252, שנאמר: ברוך ה' יום יום253, וכי ביום מברכים אותו ולא בלילה, אלא בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, של שבת מעין של שבת, של חול מעין של חול, ושל יו"ט מעין של יו"ט, וכן אנו אומרים אף בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו254. הלכה כר' יהודה255. ודוקא כשהמצות היו ממינים שונים שאין ברכותיהן שוות, אבל במצות ממין אחד, שברכותיהן שוות, לדברי הכל מברך ברכה אחת על כולן256, וכן שנינו: היה עושה מצוה אחת כל היום, אינו מברך אלא אחת, היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה, מברך על כל אחת ואחת257. ואפילו עושה מצות שברכותיהן אינן שוות לגמרי, אבל הן ממין אחד ואפשר לכללן בברכה אחת, כגון שמפריש תרומות ומעשרות, שעל תרומה מברכים להפריש תרומה ועל מעשר להפריש מעשר, כשמפריש שתיהן מברך להפריש תרומה ומעשר258. בירושלמי נחלקו בדבר: ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן אומר צריך לברך חמש ברכות – כשמפריש תרומה ומעשר ותרומת מעשר וחלה ומעשר שני – ור' חייא אמר כוללן בברכה אחת259. הלכה כר' חייא260. יש מהראשונים סובר שלא אמרו שעל שתי מצות שברכותיהן שוות מברך ברכה אחת אלא כשאפשר לעשותן בבת אחת, אבל כשאי אפשר לעשותן בבת אחת, כגון שיש לו שני תינוקות למול, שאי אפשר למולם ביחד, מברך על כל אחד ואחד261, אבל נחלקו עליו הראשונים וסוברים [טור תקלט] שאין הבדל בדבר ולעולם מברך ברכה אחת262. אחר המצות. אין המצות טעונות ברכה אלא לפני עשייתן בלבד, אבל לאחר העשייה אינן טעונות ברכה263, שאין מברכים כשמסלקים תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב וכיוצא264. לאחר חליצת תפילין הדבר תלוי במחלוקת אם לילה זמן תפילין265, או שאינו זמן תפילין, שלהסוברים שבלילה אין מניחים תפילין ולמדים מהכתוב: ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה266. היינו שנשמור את חוקת התפילין בימים ולא בלילות, ויש לדעתם מצוה לחלוץ התפילין, סמוך לשקיעת החמה, מברך כשחולצם: אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, ולהסוברים שהכתוב האמור בחוקת הפסח מדבר ולא בתפילין267, ואין מצוה לחלוץ תפילין בלילה, אין מברכים268. בני ארץ ישראל היו נוהגים בזמן התלמוד לברך בחליצת התפלין לשמור חוקיו269, ואף בזמן הראשונים יש שנהגו לברך270, ויש מהראשונים שפסק כן להלכה271, אבל כל הראשונים פסקו להלכה שאין מברכים, שלילה מן הדין זמן תפילין, ומה שאין אנו מניחים תפילין בלילה הוא מטעם אחר, משום זהירות נקיות272, ולא שייך על זה חוקה273, ואפילו כשמסלקן ערב שבת עם חשכה, שהלכה ששבת אינה זמן תפילין274, אינו מברך, לפי ששבת ויו"ט נתמעטו לא מהכתוב ושמרת את החוקה, אלא מטעם שאינם צריכים אות של תפילין275, שהם גופם אות276. ויש סוברים שמי שרוצה לברך בחליצת תפילין, הרשות בידו לברך277. בכל שאר המצות, מלבד תפילין, לדברי הכל אין מברכין אחריהן, שדוקא בתפילין יש סוברים שמברכים לפי שלמדו מהכתוב ושמרת שיש מצוה [טור תקמ] לסלקן בלילה, והמניחן בלילה עובר בעשה לדעתם278, אבל כשמסלק ציצית מעליו לאחר שנגמרה המצוה, כגון בלילה, וכן בשאר המצות שגמר, לא שייכת ברכה כלל279. ועוד שבתפילין יש מצוה לסלקן במבואות המטונפות וכשנכנס לבית הכסא ומסיח דעתו מהן, מה שאין כן בשאר מצות280. ואפילו לאחר אכילת הפסח, להסוברים שהכתוב ושמרת את החוקה הזאת בפסח מדבר281, אין מברכים, שבסילוק תפילין עושים מצוה, להסוברים שהכתוב מדבר בתפילין, אבל אחר שאכל את הפסח כבר נגמרה המצוה ומה יברך282. ויש חולקים וסוברים שאף בכל המצות לאחר שגמרן היו מברכים אקב"ו לשמור מצוה פלונית, אלא שבתפילין מפני הכתוב ושמרת את החוקה היו מברכים לשמור חוקיו, אבל בשאר המצות לא שייך הלשון חוקה, אלא שמור מצות ציצית או שופר וכיוצא, אלא שלא היו מברכים רק לאחר מצוה שנגמר חיובה, כגון שמסלק את הטלית בלילה וכן שופר לאחר שתקע ולולב לאחר שנטל וכיוצא, אבל כשמסלק המצוה קודם שנגמר חיובה, כגון שפושט טליתו באמצע היום וכיוצא, ודאי שאין מברכים283, ויש מהראשונים שפוסק אף להלכה לברך אחר כל המצות לשמור מצוה פלונית284. ויש מהראשונים שכתב שבני א"י שהיו מברכים לשמור חוקיו אחר תפילין, היו מברכים כן אף אחר כל המצות, שבכולן נאמר285: ושמרתם את חקתי286.