בספר קיצור פניני הלכה, הלכות שבת פרק ל (הפרקים מקבילים לפניני הלכה) כתוב: א. גם כאשר אדם לא מטלטל שום דבר, אסור לו לצאת ממקומו יותר מאלפיים אמה (912 מטר) לכל צד. אם הוא נמצא במקום יישוב המוקף בעירוב (מחיצות או צורת הפתח), אסור לו ללכת יותר מאלפיים אמה מחוץ למחיצות. ואם הוא נמצא במקום ללא מחיצות, אסור לו ללכת יותר מאלפיים אמה מעבר לד' אמותיו (1.82 מטר), ואפילו נסתיימו אלפיים האמה בתוך מקום המוקף בעירוב, אסור לו ללכת יותר (ועי' להלן, ג). מי שלא יודע היכן מסתיימים אלפיים האמה שלו, מותר לו ללכת לצורך מצווה אלפיים פסיעות בינוניות (דרכי חישוב אלפיים אמה, מבוארים בפניני הלכה ב-י). ג. יצא בשוגג או בעל כורחו מחוץ לאלפיים אמה, והגיע לתוך מקום המוקף במחיצות או צורת הפתח, רשאי להלך בכל המקום המוקף. ואם יצא במזיד, אין לו אלא ד' אמות, אפילו אם נמצא בתוך בית. אמנם אם חזר לעירו המוקפת עירוב, מותר לו להלך בה בלא לצאת ממנה כלל ואני לא מבין למה מי שנמצא בגבול התחום שלו. יהיה גרוע ממי שיצא מתחום שלו בשוגג? למה לא ניתן גם למי שקצה תחומו נופל במקום מוקף מחיצות ללכת בכל חלל המחיצות?. ובפרט שהמגן אברהם אומר שמי שיצא מתחומו בהיתר דינו כשוגג. כל שכן מי שלא יצא?!
