גידול בהמה דקה בארץ ישראל

שלום להלן תשובה לשאלתך מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א מאתר ישיבת הר ברכה קישור לאתר בתקופת בית שני, שבה פרחה החקלאות בארץ ישראל, ראו חכמים כי התרבו המקרים שבהם עיזים וכבשים שיצאו למרעה, הזיקו לעצים ולשדות נזק כבד ומשמעותי. על כן נמנו וגמרו לקבוע תקנה שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. בהמה דקה הוא שם כולל לכבשים ועיזים. ואכן עיקר הנזק שנגרם לעצים ולשדות היה על ידי הבהמות הדקות, שהן קלות תנועה ומגיעות לכל מקום ולוחכות כל עץ. ואמנם גם הבהמות הגסות, היינו הפרות, עלולות להזיק לעצים, אלא שכלל יסוד הוא שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. וכיוון שהאנשים צריכים את הפרות לחלב ולבשר, ולא ניתן להובילן מחוץ לארץ בדרכים ארוכות, לכן התירו לגדלן בארץ. וכמובן שמוטלת על בעלי הפרות החובה לשומרן כדי שלא תזקנה, ואם הזיקו בשדות, בעליהם חייבים לשלם פיצוי לבעלי השדות. אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, שכן הבהמות הדקות מסוגלות ללכת בדרכים ארוכות, ולכן גזרו שלא לגדלן במקומות הישוב שבארץ, אבל במדבריות וביערות של ארץ ישראל, ובארצות הסמוכות לארץ ישראל – מותר לגדלן. וכל הרוצה לקנות בהמה דקה לצורכי בשר לחג או לחתונה או מסיבה אחרת, מותר לו לקנות בהמה דקה ולהשהותה אצלו עד שלושים יום, ובתנאי שלא תצא לרעות בחוץ, אלא הוא יביא לה את מזונה. וכן מותר למוכרי הבשר להביא בהמות דקות כדי למוכרן, בתנאי שלא ישהו אותן יותר משלושים יום, וכן שלא תרענה בשדות ובגינות (ב"ק עט, ב, פ, א; רמב"ם הל' נזקי ממון פרק ה'). עוד חשוב לדעת, שגם בבבל, במקומות שרוב תושבי האזור היו יהודים, נהגו לאסור גידול בהמות דקות בקרבת המקומות המיושבים, ושוב מאותו הטעם, כדי שלא להזיק לשדות ולמטעים.   במשך שנות הגלות, בזמן שהארץ היתה שוממה, בלא מטעים ובלא שדות של ירקות, הואיל ולא נשקפה סכנה מן הבהמות הדקות, בטל האיסור לגדל בהמות דקות. וכן פסק בעל ה'שולחן-ערוך', רבי יוסף קארו, שחי בארץ ישראל לפני יותר מארבע מאות שנה, שהואיל ואין מצויים בארץ ישראל שדות של יהודים, מותר לגדל בארץ בהמות דקות (שו"ע חו"מ תט, א). אלא שכיום, לאחר שזכינו ברוב חסדיו לחזור לארץ אבותינו ולהפריח את שממותיה, הועלתה מחדש השאלה, האם חלה עלינו אותה גזירה קדומה שלא לגדל בהמות דקות בארץ או שמא מאחר שנתבטלה הגזירה בעת תקופת הגלות, פג תוקפה. למעשה נחלקו בזה הפוסקים. יש אומרים, שהואיל והטעם שלשמו נגזרה הגזירה ידוע, והוא שלא יזיקו לשדות, ממילא ברור שכל זמן שהטעם הזה קיים אף הגזירה קיימת. וכיוון שהיום ישנם שדות שעלולים להינזק מן הבהמות, ממילא הגזירה חוזרת לתוקפה (יבי"א חו"מ ג, ז, וכן בשבט הלוי ד, רכז). אבל לדעת הרב צבי פסח פרנק, הכלל הוא שכל גזירה שנתבטלה בתקופה מסוימת, אין היא יכולה לחזור למקומה ללא תקנה מחדש. ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה, ואין כיום איסור לגדל בהמות דקות בארץ (בהערות הר צבי לטור חו"מ ת"ט). וכן פסק בעל תשובות 'ציץ-אליעזר' (ז, כד – כה), והוסיף עוד טענה, שמאחר שמתחילת ההתיישבות החדשה בארץ היה מקובל לגדל עדרים של בהמות דקות, ממילא יוצא שכל המתיישבים שנטעו שדות ועסקו בחקלאות התיישבו על דעת כך שמותר לרועי הבהמות הדקות לרעות בשדות הבר, ובתנאי שיזהרו שלא להזיק למטעים ולשדות הירקות. וכיוון שכל התקנה נעשתה למענם, והם הסכימו שיגדלו בהמות דקות סביב שדותיהם, אין מקום להחזיר את התקנה למקומה. ומאחר שכל הספק הוא באיסור מדברי חכמים, על פי ההלכה מותר לגדל כיום בהמה דקה בארץ ישראל, שכן הכלל הוא, שספק בדברי חכמים להקל. ובמיוחד שעל ידי רעיית הבהמות מתקיימת כיום מצוות ישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את המצווה לרשת את הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. בברכה אייל משה