"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ…" (בראשית כה, יא).
מדוע הברכה האלוהית ליצחק מגיעה דווקא אחרי מותו של אברהם? מה מלמדת אותנו התורה בכך שהיא קושרת את ברכת ה' ליצחק עם פטירתו של אביו?
הרעיון הזה מבטא עיקרון יסודי בחיים: פעמים רבות דברים הנראים במבט ראשון כמשבר או אסון, מתגלים בסופו של דבר כמקור לברכה וצמיחה.
שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ וּזְרִיחַתָהּ
פטירתו של אברהם אבינו הייתה בוודאי קשה ומורכבת ליצחק. הצער והחיסרון על האובדן היו גדולים מאוד. אך אחרי הכאב נפת פתח חדש.
חז"ל מבטאים זאת באמצעות משל השמש:
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ה). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: "וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ? אֶלָא עַד שֶׁלֹּא יַשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק, הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ…" (בראשית רבה נח, ב).
במדרש זה יש שני צדדים: הצד האחד – הבטחה אלוהית כי בכל דור יקום צדיק; הצד השני – האור הגדול של הצדיק הקודם לעיתים מאפיל על האור של הדור הבא.
יצחק, שחפר את בארות אביו וחסה בצילו של "גדול שבענקים", אורו היה מוסתר ומוצנע. עם פטירתו של אברהם, מתגלה האור המופלא והגדול, האור החדש של יצחק אבינו.
הרב שמשון רפאל הירש (הרש"ר הירש) מפרש זאת יפה: "עַד כֹּה, הָיְתָה הַבְּרָכָה לְיִצְחָק חֵלֶק מֵהַבְּרָכָה שֶׁנִּיתְּנָה לְאַבְרָהָם. עַתָּה הוּעֲנְקָה לְיִצְחָק בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ". יצחק זוכה לברכה ולגילוי האור המיוחד לו, דווקא לאחר שאביו הסתלק.
שחרור הברכה החסומה
אברהם אבינו, בגדולתו, חסם במידה מסוימת- במודע ושלא במודע- את אורו של יצחק. פטירתו אפשרה לברכת יצחק להופיע בעולם.
רש"י מביא רעיון דומה בנוגע לברכה עצמה:
"אַף עַל פִּי שֶׁמָּסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַבְּרָכוֹת לְאַבְרָהָם, נִתְיָרֵא לְבָרֵךְ אֶת יִצְחָק, מִפְּנֵי שֶׁצָּפָה אֶת עֵשָׂו יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. אָמַר: יָבֹא בַּעַל הַבְּרָכוֹת וִיבָרֵךְ אֶת אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינָיו. וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵרְכוֹ." (רש"י, בראשית כה, יא, על פי מדרש)
הברכה של יצחק הייתה צריכה להגיע ישירות מהקב"ה כדי לעקוף את החשש האנושי של אברהם מעשיו של עשיו. מות אברהם אפשר לקב"ה לברך את יצחק באופן גלוי ושלם.
השלמת החיסרון לאחר מות שרה
רעיון דומה מופיע בתחילת הפרשה. פטירת שרה אמנו הייתה שבר וכאב גדול, אך ממנה צמחו דברים מופלאים:
נקנתה מערת המכפלה, המקום הראשון שנקנה בארץ ישראל, האחיזה הממשית הראשונה של עם ישראל בארצו.
אברהם מתעורר לדאוג לנישואי יצחק (שהיה כבר בן 37). הוא הבין שזמנו שלו גם יגיע, ואם לא ידאג להמשך הזרע, שושלת הברית תיקטע.
הרמב"ן מסביר זאת:
"וְטַעַם שֶׁסָּמַךְ 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ' אֶל 'חַיֵּי שָׂרָה', לְלַמֵּד כִּי מִשֶּׁמֵּתָה שָׂרָה לֹא רָאָה אַבְרָהָם שֶׁיִּהְיֶה לִבְנוֹ יִצְחָק אִשָּׁה הֲגוּנָה לְמַעֲלָתוֹ כָּרָאוּי, כִּי אִם מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ… וְעַל כֵּן, דָּחַק הַדָּבָר וְצִוָּה לְעַבְדּוֹ בִּזְקֻנָתוֹ שֶׁיָּבִיא לוֹ אִשָּׁה מִנְּשֵׁי הַבַּיִת הַהוּא… כִּי הִיא צֹרֶךְ גָּדוֹל בִּיצִירַת הַזֶּרַע הַמְּיֻחָד." (הרמב"ן, בראשית כד, א)
החיסרון של שרה עורר את יצחק ואברהם להשלים את הבית. הספורנו כותב:
"שֶׁאֵין אָדָם מִתְאַוֶּוה לְהִתְחַתֵּן אַחֲרֵי מוֹת אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיָּנוּחַ מִצַּעֲרוֹ. אֲבָל הָיָה מִצַּד שָׂרָה שֶׁמֵּתָה, כְּדֵי לְמַלְאוֹת חֶסְרוֹנָהּ".
הכתוב מעיד שרבקה אכן מילאה את החסר:
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". (בראשית כד, סז).
הַמַּשְׁבֵּר כְּפֶתַח לַלֵּידָה
יש כאן לימוד גדול: כל משבר הוא הזדמנות לצמיחה. הדבר משתקף במילה "מַשְׁבֵּר" עצמה.
שורש המילה "שבר" בתנ"ך יכול לבטא דווקא עצירת דבר שלילי ויצירת מהפך חיובי:
שבירת הרעב: המזון נקרא "שֶׁבֶר", כיוון שהוא שובר ומסיים את הרעב. כמו שאמר יוסף לאחיו: "וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" (בראשית מד, ד).
מקום הלידה: מקום יציאת התינוק לאוויר העולם נקרא "מַשְׁבֵּר", שכן זו הנקודה הקשה ביותר שבה צריך התינוק לשבור את פתח הרחם של אמו כדי לצאת: "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר, וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מלכים ב יט, ג). המשבר הוא רגע הלידה.
כפי שכותב הרב וולבה:
"כָּל סֵבֶל אוֹ יִסּוּרִים שֶׁאָדָם עוֹבֵר, הֵם לֹא לְשֵׁם עֹנֶשׁ, אֶלָא לְשֵׁם הִזְדַּמְּנוּת לְהַכִּיר אֶת עַצְמוֹ מֵחָדָשׁ, וּלְגַלּוֹת כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהֵם קַיָּמִים בּוֹ".
הרעיון הזה, שאובדן פותח פתח טוב יותר, בא לידי ביטוי גם אצל חכמי אומות העולם:
"כַּאֲשֶׁר דֶּלֶת אַחַת נִסְגֶּרֶת, אַחֶרֶת נִפְתַּחַת; אֲבָל לְעִיתִּים קְרוֹבוֹת אָנוּ מַבִּיטִים בַּדֶּלֶת שֶׁנִּסְגְּרָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן וּבְכָל כָּךְ הַרְבֵּה חֲרָטָה, שֶׁאָנוּ לֹא מַבְחִינִים בְּזוֹ שֶׁנִּפְתְּחָה עֲבוּרֵנוּ". (אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון).
שנזכה לראות איך כל משבר פותח פתחים חדשים ומופלאים בחיינו.
