פרשת וילך – כל התחלה של תשובה היא דבר גדול!

נבואת משה על חטאי העם

הקב"ה, לפני הסתלקותו של משה, מבשר לו את העתיד להיות עם עם ישראל:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָּא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַּיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים."

השאלה הגדולה היא, מדוע, כאשר ישראל אומרים: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" – תגובת ה' היא דווקא "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי"?  היינו מצפים שהקב"ה יקבל את תשובתם!

תשובת הרמב"ן

הרמב"ן מסביר שהאמירה "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי" איננה וידוי גמור אלא רק הרהור וחרטה בלב.

"וְטַעַם וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי – אֵינֶנּוּ וִדּוּי גָּמוּר… אֲבָל הוּא הִרְהוּר וַחֲרָטָה… וְלָכֵן אָמַר כִּי עַל כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָשׂוּ – יַסְתִּיר עוֹד פָּנִים מֵהֶם. לֹא כְּהַסְתֵּר הָרִאשׁוֹן… רַק שֶׁיִּהְיוּ בְּהַסְתֵּר פְּנֵי הַגְּאֻלָּה, וְיַעַמְדוּ בְּהַבְטַחַת פְּנֵי רַחֲמָיו..".

כלומר, ההרהור חשוב מאוד – אבל כל עוד אינו מתורגם לווידוי ותשובה שלמה, עם ישראל נגאל, אבל נגאל בגאולה נסתרת, גאולה של הסתר פנים.

תשובת הפרי צדיק – העוון נמחק מיד

רבי צדוק הכהן מלובלין חולק על הרמב"ן. לדעתו, הרהור תשובה, וודאי מהפך את כל המציאות, ויזכו לגאולה ללא הסתר ולכן מבאר אחרת לגמרי את הפסוקים:

"וְזֶהוּ הָרֶמֶז… 'וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי' – הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה. אָז 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר' – שֶׁמִּיָּד נִסְתָּר וְנִמְחָק הֶעָו‍ֹן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, גַּם עַל כָּל הָרָעוֹת – אֲפִלּוּ אִם פָּנָה לַעֲבוֹדָה זָרָה."

לדבריו, ברגע שהרהר תשובה – העוון נמחק מיד, גם אם היה חמור ביותר, ופירוש המיילים:
הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, זה שהקב"ה, יעצום את עיניו לא לראות את הרעה, לא לראות את החטא – כיוון שהרהרנו תשובה, ואפילו שחטאנו בחטא החמור ביותר בע"ז!

תשובת הספורנו – טעות חמורה

הספורנו מסביר אחרת את הפסוקים:

"בִּשְׁבִיל שֶׁסִּלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִתּוֹכֵנוּ הָיוּ אֵלֶּה לָנוּ, וּבְחָשְׁבָם זֶה לֹא יִפְנוּ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה."

כלומר, אמירת "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי", איננה תשובה אלא טעות חמורה – לחשוב שה' עזב אותנו. האמת היא שהקב"ה נמצא תמיד, גם עם החוטא

העיקר להתחיל בתשובה

האדם שלפני יום כיפור נבהל: "איך אעמוד לפני ה'? הרי אינני בטוח שאצליח להשתנות באמת.

אם נחבר את דברים יש לחזקו ולומר לו:

ראשית, ה' איתך, למרות החטא!

שנית, הרהור תשובה כבר פועל רבות, הן על פי הרמב"ן, וכ"ש על פי ר' צדוק!

כך כותב הרב קוק זצ"ל באורות התשובה (ז, ו):

"צְרִיכִים לְהַעֲמִיק מְאֹד בֶּאֱמוּנַת הַתְּשׁוּבָה, וּלְהִיוֹת בָּטוּחַ שֶׁבְּהִרְהוּר תְּשׁוּבָה לְבַד – גַּם כֵּן מְתַקְּנִים הַרְבֵּה אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הָעוֹלָם. וּמוּכְרָח הַדָּבָר שֶׁאַחַר כָּל הִרְהוּר תְּשׁוּבָה יִהְיֶה יוֹתֵר שָׂמ וּמְרוּצֶה בְּנַפְשׁוֹ מִמַּה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה."

העיקר שהאף פונה לכיוון הנכון…

נסיים בדברים נפלאים שמביא הרב יואל שפיץ בשם הרב עדין שטיינזלץ (אש לא יכולה לנוח):

"לפני שנים, יצא בגלל כל מיני נסיבות שהייתי מנהל של בית ספר קצת דרומית מכאן.

באזור המושבים תושיה ובית הגדי.

אני הייתי ככה בחור צעיר,

אולי בן 23 ובכל זאת נתנו לי לנהל.

חשבו שזה רעיון טוב, אני לא הייתי בטוח.

בכל אופן זה מה שעשיתי.

יום אחד, נסעתי מירושלים דרומה, מוקדם בבוקר לבית הספר.

עכשיו, אני נוסע ככה והדרך יפה ואני חושב כל מיני מחשבות לכאן ולשם-

ויצא שלא שמתי לב לאן אני נוסע.

הייתי בכיוון, אבל אולי לא מספיק..

בשלב מסוים הרגשתי שהדרך קצת משובשת יותר ממה שאני רגיל ושהנסיעה מתארכת.

האטתי את הנסיעה והבטתי אל הבתים שהיו מולי.

זה היה סוף שנות החמישים, לפני מלחמת ששת הימים.

הבתים שהיו מולי היו כפרים ערביים מרצועת עזה.

אני לא יודע אם אתם יודעים אבל גם אז לא היה כדאי להיכנס לשם ככה, הם פשוט מה שנקרא לא היו חביבים למי שנקלע לשם..

אז מה שקרה הוא שאני בוודאי נבהלתי כהוגן, סובבתי את הרכב במהירות והתחלתי לנסוע חזרה- להסתלק משם לאזור בטוח יותר.

ואז קרה דבר.

ברגע שהסתובבתי והתחלתי לנסוע חזרה כבר התחלתי להירגע.

ויצא, שלאחר מעשה חשבתי על זה, הרי כאשר סובבתי את הרכב , הייתי במרחק זהה מן הסכנה כמו ברגע שגיליתי שאני נוסע לכיוון עזה.

אז מה השתנה? הרי הסכנה באותו מרחק!?"

הרב עדין התרגש מעט יותר מהרגלו.

ניכר שהוא זוכר את הסיטואציה הזו היטב,

לרגע הוא סקר את מבטינו ואז המשיך:

"העניין הוא"

כאן הניח ידיו על השולחן כמי שהולך לעשות כאן סדר,

"שברגע שסובבתי את הרכב, חזרה לי האוריינטציה. ידעתי לאן אני הולך.

זה לא משנה שהייתי באותו מרחק מהסכנה,

העיקר שמה שנקרא – שהאף שלי פנה לאן שהיה צריך לפנות – הביתה.

ואילו הגב שלי גם הוא פנה לכיוון הנכון, לעזה..

עכשיו זו הייתה רק השאלה של כמה מהר אני מסתלק משם.

אבל ידעתי שאני בדרך החוצה, וזה מה שחשוב…"

מבחינה זו – העניין של ימי אלול ותשרי, או של התשובה בכלל, הוא לאו דווקא להגיע לשמי שמיים.

המטרה צנועה יותר, אך מבחינת המהות שלה עמוקה יותר:

המטרה היא לנסות ולהגיע לכך שנפנה את הגב אל המקום שממנו כדאי שנסתלק, ושהאף שלנו – יצביע אל המקום שאליו ראוי שנלך".

יהי רצון שנדע שה' איתנו בכל המצבים, ובימים הללו בעיקר צריך להרהר בתשובה ומתוך כך לפנות לכיוון הנכון, ובע"ה במהלך השנה נעשה עוד ועוד צעדים למקום היותר טוב והיותר נכון לנו!