לוח אירועים


שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

לפרשת פנחס – בין קורבנות התמיד לבין המצרים

בין שלל הנושאים שבפרשת פינחס – ירושת הארץ, הנהגת יהושע, קורבנות המועדים – מופיעה פרשייה ייחודית המפרטת את קרבן התמיד:

"צו את בני ישראל ואמרת אליהם: את קרבני לחמי לאִשָּׁי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם: זה האִשֶּׁה אשר תקריבו לה', כבשים בני שנה תמימים, שניים ליום – עולה תמיד. את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים…" (במדבר כ"ח)

הפסוקים הללו פותחים את פירוט סדר הקרבנות במקדש, והם מציבים את קרבן התמיד כבסיס ועיקר לעבודת ה' במקדש – קורבן קבוע, יומיומי, בוקר וערב, שמהווה מסגרת לכל שאר הקרבנות.

קרבן שמכוון את כל היום

הרש"ר הירש עומד על משמעות עומק זו וכותב:

"קרבן התמיד הוא יסוד כל הקרבנות… קרבני – ההתקרבות לה', לחמי – הכשרת השאיפות הארציות, לאִשָּׁי – באמצעות אש התורה המחיה והמטהרת… כך נהפכים חלקי החיים הארציים לנסכים של מלכות ה' עלי אדמות."

קרבן התמיד אינו פעולה טקסית בלבד. הוא מבטא את העיקרון הרוחני של מסגרת קבועה, התמסרות בוקר וערב לעבודת ה', שמכוונת את כל היום. בבוקר – פתיחה של היום בהצהרה בה האדם מבקש לקדש את יומו שמתחיל כעת. ובערב – סגירת היום מתוך משמעות וחשיבה על מה שנעשה. למעשה, כל מה שבתווך נצבע גם הוא בקדושה.

ניתן להמחיש זאת במשחק מחשב מוכר שבו צריך "לסגור שטח": ברגע שנוגעים בשני קצוות של גבול כל האזור שבתוכם הופך לשייך. אך אם הנגיעה אינה שלמה, השטח אובד.

כך גם האדם: אם הוא מקדש את תחילת יומו וסופו, אז גם שגרת היום – העבודה, הלימוד, המשפחה, ההתמודדויות – כולם נטענים במשמעות רוחנית.

ספר החינוך (מצווה ת"א) מסביר:

" למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשום כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ב"ה, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו".

המסר פשוט אך עמוק: בכדי להצליח לחיות חיים רוחניים, צריכים אנו לשזור עוגנים בתוך היום-יום.

ימי בין המצרים – מסגרת של גאולה

גם ימי בין המצרים, שבהם אנו נמצאים כעת, בנויים במסגרת ברורה: הם נפתחים ב־י"ז בתמוז ונסגרים בתשעה באב. שני צומות הממסגרים תקופה של התבוננות, חשבון נפש וציפייה לגאולה שלמה ולבבניין ירושלים.

כמו קרבן התמיד שמחבר את הבוקר לערב, כך ימי בין המצרים מחברים את האבל על העבר עם התקווה לעתיד. וכפי שנאמר: "צום הרביעי וצום החמישי… יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה ח').

כלומר – המסגרת הזו אינה מסגרת של אבל, אלא גם של בניין. עתידים ימי בין המצרים להפוך לחול המועד של הגאולה – שיחבר בין זיכרון החורבן לבין שמחת בניין הבית.

בעידן שבו הכל משתנה במהירות, קל ללכת לאיבוד. אבל דווקא הקביעות, דווקא המסגרת הפשוטה והעמוקה היא המקדשת את החיים.
קרבן תמיד הוא אכן חוזר על עצמו, אך דווקא בכך הוא משנה את האדם.

בימינו התפילות הן כנגד קורבנות ומהוות את עוגני הקדושה בשביל חיים ערכיים. להתחיל את היום בתפילה, בלימוד תורה, במחשבה על מה חשוב – ולסיים אותו בבדיקה עצמית ובכוונה טובה – זו הדרך לבנות חיי מקדש בתוכנו.

יהי רצון שנזכה לבנות את יומנו ברוח קורבן התמיד, לחבר בין ההתחלה לסוף, בין הקודש לחול. ובזכות זאת נזכה לראות במהרה בבניין המקדש, בחידוש קרבן התמיד – ובמהפך ימי האבל לימי שמחה של ימי המצרים.

 

שיעורים אחרונים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן