"ב"ה בראשית בזוה"ק ירא שבת. מה ענין זה לבראשית?
אך זה פי' בראשית ברא שיהי' כל הבריאה דבוקה בכח הראשית והתחלת השורש שהיא נקודה מהש"י שנותנת חיים והוי' לכל הנבראים. והוא בחי' שבת כי בו שבת מכל מלאכתו כו' כי שבת. מחזיר כל הבריאה לשורשו שהוא רצונו ית'. אשר ברא לעשות פי' שנתן הש"י כח בהנבראים לפעול כ"ד. פעולתו. אש לשרוף. אילן לצמוח. וגם בב"ח להיות לו הבחירה לעשות כרצונו. ועכ"ז הי' המכוון שידע כל פעול כי הוא ית' הנותן לו הכח אף שעושה מעצמו הוא כגרזן ביד החוצב. וזה הי' כל מכוין הבריאה רק לבחי' שבת. וזש"כ תכלית שמים וארץ.
וזש"כ רש"י ז"ל הי' עולם חסר מנוחה שהיא השבה וחזרת הכל לשורשו ונשלם בשבת עיקר הרצון בהבריאה וזה ירא שבת להיות בכל דבר היראה מונח ע"פ האדם. ע"י נקודה הפנימיות שנקרא שבת שהיא עיקר החיות. וז"ש זכר למעשה בראשית שהיא זכרון לבחי' ראשית שיש גם בבחי' העשי' ג"כ להיות דבוק ובטל לכח הפועל שנקרא ראשית כנ"ל" (תרל"ב)
רקע
השפת אמת מצטט את דברי הזוהר שאמר שאותיות המילה 'בראשית' יוצרות את המילים 'ירא שבת'. נקודת מוצאו היא שאין מדובר כאן בוורט, ואם המילים 'יראה' ו'שבת' מופיעות בצורה מסוימת במילה בראשית, אזי הדבר מעיד על קו רעיוני בין שלושת מילים אלו. ננסה בע"ה להבין את המהלך.
בראשית
עוד לפני בריאת העולם שמתחילה במילה השנייה בתורה 'ברא', מופיעה המילה 'בראשית'. אין הכוונה רק לנקודה על פני ציר זמן ההיסטוריה האנושית, שהרי ניתן היה להשתמש במילה אחרת, כדוגמת: 'בתחילה', 'בראשונה' וכו'. לכן, קיים כאן לימוד בעל תוקף המורה כי מעשה הבריאה התחיל ממחשבה שקדמה למעשה. 'הבראשיתיות' היא אבן השתייה של המציאות כולה, והבריאה היא ההוצאה לפועל של אותו חזון ראשיתי גדול. אבן הבוחן להצדקת קיום העולם תבדוק את היחס בין הרצוי למצוי, בין הכח לבפועל ובין האחרית לראשית. הבראשיתיות אינה רק ייעוד עתידי, אלא הבסיס המחיה את העולם בכל שניה. כשם שבניין רב קומות נשען על יסודותיו, כך המציאות כולה נשענת על הנקודה הבראשיתית.
אם כן, מתבקש לברר מהי אותה נקודה ראשיתית?
מסביר השפת אמת "והתחלת השורש שהיא נקודה מהש"י שנותנת חיים והוי' לכל הנבראים". כלומר, המציאות מקבלת את חיותה והוויתה מהבורא, לא באופן חד פעמי להתחלת התהליך, אלא בכל שנייה ושנייה קיום המציאות היא מקבלת את חיותה מעצמיות הקב"ה ממש. במילים פשוטות יותר, המציאות היא הקב"ה, והקב"ה הוא המציאות. אומנם קיימות דרגות בגילוי הבורא במציאות, והבורא צמצמם את עצמו על מנת לברוא את העולם, כפי שמציינים בעלי הסוד:
" דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אי׳ן סוף, ולא היה שם שום חלל ושום אויר פנוי. אלא הכל היה אור האין סוף, וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים לסיבה נודעת…. ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז אמצעית שבו, ושם צמצם עצמו אל הצדדין והסביבות, ונשאר חלל בינתיים"
(האר"י הקדוש, אוצרות חיים)
הצמצום אינו מנתק את קשר החיים מהבורא, אלא מבדיל בין הבורא לברואיו.
שבת
המדרש מתאר את חשיבותה של השבת כהשלמה לששת ימי המעשה, וכך נאמר:
"ויכל אלוהים ביום השביעי – "מה היה העולם חסר – מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה" (בראשית רבה י ט)
לכאורה כיצד ניתן לומר שהמלאכה נסתיימה ביום השביעי, ביום זה מתואר "שבת וינפש"? מסביר המדרש כי מהותה של השבת היא בעצמה סיום מלאכת הבריאה. כמשל, השבת נמשלת לנשמה וששת ימי המעשה לגוף. כשם שלגוף ללא נשמה אין חיות, כך לששת ימי המעשה אין חיות ללא השבת!
למעשה, מלאכת הבריאה לא הסתיימה לעולם. הקב"ה ברא את העולם ונתן לו חיות לנבראים על מנת שימשיכו לפעול בעולם, ויפעלו עם א-ל. אך, "אליה וקוץ בה". מציאות עצמאית יכולה ליצור ניתוק מחשבתי בין הנברא לבוראו, ע"י שיסבור כי כוחותיו הם מעצמו ואינם תלויים מגורם אחר. לכן, השבת שבה אדם שובת ממלאכתו נועדה לחבר את הגשמי לרוחני, את הגוף לנשמה ואת הנברא לבורא. על האדם להבין כי מכוח השבת הוא פועל בששת ימי המעשה, מכוח הבורא הוא מקבל את חיותו בעולם ומתוך הבנה זו הוא אמור לפעול טוב בעולם כפי שמצופה ממנו.
בין בראשית לירא שבת
"(השבת) שהיא זכרון לבחי' ראשית שיש גם בבחי' העשי' ג"כ להיות דבוק ובטל לכח הפועל שנקרא ראשית". כלומר, כשם שהנקודה הראשיתית למעשה הבריאה היא קבלת החיות מהבורא, כך מעשי האדם שממשיכים את פועלו של הקב"ה מקבלים את חיותם מהקב"ה, והמפגש עם השבת אמור לחזק בנו את יראת השמים הכל-כך בסיסית הזו – "זכר למעשה בראשית".
