ברוב השנים פרשת צו נקראת בשבת שלפני חג הפסח, הקרויה עוד בימי בעלי התוספות (שבת פז:) 'שבת הגדול' על שם הנס הגדול שהיה באותה שבת , וכך הם כתבו:
"ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (שמות רבה פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה שנאמר: 'למכה מצרים בבכוריהם".
במהלך השנים נוספו עוד טעמים רבים לכינוי זה:
- יש שטענו על שם הפסוק האחרון בהפטרה המבשר על הגעתו של אליהו הנביא 'לפני בא יום הגדול והנורא'.
- יש שהסבירו כי בשבת זו 'הגדול שבעיר' דורש לקראת הפסח בהלכה ובאגדה, והשהייה בביהכ"ס היא ארוכה וגדולה.
וקיימים עוד טעמים רבים…. גם אני הקט ארצה לתת כיוון אחר בביאור השם.
'גדול המצווה ועושה'
חז"ל במסכת קידושין (לא.) מנחים קביעה כי: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". כלומר, דווקא מי שמצווה בציווי מסוים ועושה אותו כהלכה – הוא יותר גדול ממי שלא נצטווה כלל, ובחר להתנדב ולעשות מעשה.
כשניסיתי לפשט את אמירת חז"ל, נתקלתי בקושייה גדולה:
- הרי מסתבר לומר דווקא ההפך!! דווקא המתנדב בעל זכות גדולה יותר ממי שמצווה!
לדוגמא: נגיד חלילה פרצה שריפה בבית מגורים עם דיירים רבים לכודים, והכבאים עושים את מלאכתם המקצועית נאמנה, אך גם האזרחים מרצונם הטוב שותפים להצלה כתף אל כתף עם הכבאים. האם לא מסתבר לומר כי מתנדבים אלו ראויים לציון לשבח יותר מאשר הכבאים? הרי תפקיד הכבאים הוא להסתכן ולהציל נפשות, ואילו האזרח הפשוט יכול היה לתפוס מחסה, וכאשר מבחירתו החופשית בחר לסכן נפשו עבור ההצלה – לו מגיעה הגדולה!
עצם תמיהתי מול דברי חז"ל הכריח אותי להתעמק בנושא ולגלות כי נקודת מוצאי לא הייתה נכונה.
אכן, גם למתנדבים מגיעה גדולה, כפי שדבורה הנביאה שיבחה אותם (שופטים ה, ט): "… הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה'". אולם, לא המעשה הוא הפרמטר העיקרי אלא שלב אחד לפני כן המבחין בין אדם אחד לרעהו.
ככל שגודל התפקיד הוא חשוב – כך הבחירה בטיב האנשים תהיה מדוקדקת יותר, וממילא המובחרים ביותר הם אלו שיבחרו למשימה.
למשל, לפעולת מודיעינית מעבר לקווי האויב ישנה חשיבות אסטרטגית אך גם סיכון עצום לחיילים ולמדינה כולה. ברור שצריך לבחור לתפקיד החשוב את העילית שבעילית מכל היחידות. על כתפיהם מונחת הצלחת האומה כולה או חלילה כישלון שיהדהד לאורך שנים.
עולם מתוקן לא יכול להתנהל בהסתמכות על מתנדבים, אלא רק על בעלי תפקידים שמוכשרים לתפקידם בכדי שיעשו אותו באופן הטוב ביותר. הבחירה בהם ולא באחרים נובעת מגדולתם הייחודית המהווה יתרון גדול על אחרים.
לכן, במקרה חירום אנו מצפים בראש ובראשונה מגורמי החירום המוסמכים לתת את המענה המקצועי, ואין לצפות על עזרת מתנדבים שנקלעו לאזור, ואם עזרו – יבורכו מפי עליון. מה עוד, שלא תמיד עזרתם מועילה..
ציווי קרבן הפסח
לאור דברינו, נחזור לבאר את עניין 'שבת הגדול'.
י' בניסן לפני היציאה חל בשבת. ביום זה עם ישראל קיבל את הציווי הראשון שלו מפי הבורא: לקחת שה לקראת קרבן הפסח. הציווי הזה סלל את הדרך למתן תורה ולמצוות רבות נוספות. דווקא אנו נבחרנו מכל האומות לקבל את הציווי – דבר המצביע על איכות העם ותפקידו האלוקי בקרב האנושות.
תפקיד ישראל בעולם הוא להיות לב האומות, מגדלור של אור המנכיח את שם הבורא בעולם, ומתווה את הדרך הראויה לבני האדם. לשם כך יצאנו ממצרים, ולשם כך קיבלנו את התורה ונכנסנו לארץ המובטחת.
האם אין עוד אנשים שעושים מעשים טובים? האם אין חסידי אומות העולם?
יש ויש! אולם, כאמור, מקומם של המתנדבים מבורך, אך לא במעשיהם החשובים תיוושע האנושות כולה, אלא רק ע"י אומה שפועלת בקרב העמים ומקימה חברת מופת, ומגדלור של תורה מציון.
מכאן, 'שבת הגדול' מבטא את הגדולה של ישראל שמתבטאת בציווי הראשון שניתן לנו במצרים, ולא בכדי מילת 'צו' היא הפותחת את הפרשה בשבת זו. נוסף על כך, שבת הגדול אמורה לברר לנו עד כמה טמונה בנו גדולה. גדולה עליונה שבזכותה יצאנו להיות בני חורין העוסקים בתורה ובמצוותיה.
יהי רצון שנזכה לקיים את תפקידנו הגדול בקרב העמים.
שבת שלום וחג שמח
