האם יש איסור בישולי גויים בקפה

קליית הקפה ובישולו

הכנת הקפה מורכבת משלושה שלבים מרכזיים: קליית פולי הקפה, טחינתם לאבקה, ובישולם במים להכנת משקה הקפה.

הן על השלב הראשון והן על השלב השלישי דנו הפוסקים אם הוא אוסר את שתיית הקפה כאשר הוא נעשה על ידי נכרי.

יש לציין שהקפה הנמס עובר שלב ביניים נוסף, בו מבשלים את אבקת הקפה במים ומאדים אותם עד שמתקבל נוזל מרוכז מאד שאותו מרססים לחלקיקים דקיקים או מקפיאים, והתוצר שמתקבל הוא אבקת הקפה הנמס המוכרת. מאחר והקפה הנמס הוא תצורה חדשה יחסית של משקה הקפה, כל הפוסקים עד לפני כמה עשרות שנים כלל לא התייחסו אליו בדבריהם.

הדיונים סביב הקפה החלו בראשית תקופת האחרונים, עת החל משקה הקפה להתפשט מאתיופיה ומרכז אפריקה, לצפון אפריקה – מצרים, שם חי הרדב"ז, שהיה כפי הנראה הראשון לדון אודות הקפה.

הנחת היסוד שמוסכמת על הפוסקים היא שקלייה נחשבת כבישול לעניין בישולי נכרים. על גבי הנחת יסוד זו, דנו הפוסקים האם בכל זאת יש מקום למצוא הצדקה למנהג, שכפי הנראה חצה יבשות ועדות, לשתות קפה שנקלה ובושל על ידי נכרי.

הדיון אודות הקלייה התפרט לארבעה דיוני משנה: 1. האם קליית הקפה אינה אוסרת, הואיל ואין איסור בישולי נכרים בקליות, שלרמב"ם, ב"י ורמ"א, אין אדם מזמן עליהן את חבירו. 2. האם קליית הקפה אינה אוסרת, הואיל ופולי הקפה נחשבים ל'דבר שלא השתנה על ידי האור'. 3. האם קליית הקפה אינה אוסרת, הואיל ופולי קפה הם מאכל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת. 4. האם קליית הקפה אינה אוסרת, הואיל ואבקת הקפה בפני עצמה אינה ראויה למאכל, ונמצא שהנכרי לא הכשיר את הפולים למאכל ע"י הקלייה.

הדיון אודות בישול הקפה במים התפרט ללא פחות משבעה דיוני משנה: 1. האם יש להתיר את משקה הקפה הואיל ואין מלפתים בו את הפת, או משום שהוא בא לשם קינוח. 2. האם יש בישולי נכרים במשקאות. 3. האם אבקת הקפה מתבטלת למים שעמם היא מתבשלת. 4. האם פולי הקפה נחשבים למאכל שנאכל כמות שהוא ללא בישול נוסף. 5. האם יש בישול אחר קלייה בבישולי נכרים. 6. האם המשקה המופק מאבקת הקפה נחשב למשקה שניתן לשתותו גם ללא בישול (כלי שני). 7. האם ללא המתקת הסוכר הקפה נחשב למאכל שלא הסתיימה הכנתו.

נציג תחילה את סיכום דברי הפוסקים בקצרה, ולאחר מכן נרחיב בהבאת דבריהם וטעמיהם.

קליית הקפה

המתירים את קליית הקפה על ידי נכרי

1.      הסוברים שקפה נחשב קליות שאין בהן בישולי נכרים

הרמב"ם סובר שאין דין בישולי נכרים בקליות, כי אין אדם מזמן חבירו עליהן. והביאוהו הב"י והרמ"א להלכה.

בעקבות זאת כתבו שולחנו של אברהם, גינת ורדים, באר עשק, מור וקציעה ויחוה דעת, שאין איסור בישולי נכרים בקליית הקפה.

2.      הסוברים שאין בקפה בישולי נכרים כי לא השתנה על ידי האור

רבנו תם סובר שאין איסור בישולי נכרים בקליות, מאחר והן אינן משתנות מברייתן בקלייה.

וכן פסק הגינת ורדים להלכה לעניין קפה, שהואיל ואינו משתנה מברייתו – מותר (בצירוף דעת הרמב"ם הנ"ל).

3.      הסוברים שפולי הקפה הקלויים אינם עולים על שולחן מלכים

לדרכי תשובה, שבט הלוי וואכלת ושבעת, אין איסור בישולי נכרים בקליית הקפה, הואיל והוא אינו עולה על שולחן מלכים בצורתו זו.

ולאבני ישפה בדעת שבט הלוי, טעם זה מתיר את שתיית הקפה רק אם את בישול הקפה במים עשה ישראל ולא נכרי (בקפה נמס, אך בקפה שחור מותר גם ע"י נכרי).

4.      הסוברים שהקלייה אינה מכשירה את פולי הקפה לאכילה

לחקרי לב, תשובות והנהגות בשם רע"א, ו'הכשרות', קליית הקפה אינה מכשירה את פולי הקפה לאכילה, ולכן אינה אסורה משום בישולי נכרים.

האוסרים את קליית הקפה על ידי נכרי

לבעי חיי, קונטרס זכרון ראשונים (יד אהרן) ושדי חמד, קליית הקפה על ידי נכרי אסורה, ואף הבישול שאחריה אינו מתיר את הקפה בשתייה.

בישול הקפה

1.    האם הקפה נחשב למאכל שאין מלפתים בו הפת

הסוברים שאין בקפה איסור בישולי נכרים כי אין מלפתים בו את הפת

לרדב"ז, פרי חדש, זרע אמת, באר עשק, מור וקציעה, ישמח לב ויחוה דעת (כצירוף), הקפה הוא משקה שאין מלפתים בו את הפת, ולכן לא שייך בו איסור בישולי נכרים.

הסוברים שלא צריך תנאי של ליפות הפת כדי לאסור, ולכן יש לאסור בקפה

ה'פנים מאירות' חולק על הפר"ח שכתב שבפרפרת של קינוח אין בישולי נכרים, וסובר שגם בקפה שמובא לשם קינוח יש בישולי נכרים.

והביאו האבני ישפה, אלא שכתב שלמיקל יש על מי לסמוך.

2.    האם יש בישולי נכרים במשקה

הסוברים שאין בישולי גויים במשקה

לבאר עשק ובית יהודה, אין בישולי נכרים במשקה, ולכן אין בישולי נכרים בקפה.

הסוברים שיש בישולי נכרים במשקה

השדי חמד מביא את דברי הבית יהודה שאין בישולי נכרים במשקה, וכותב שמהבית שלמה משמע שאין לחלק בזה, וגם במשקים יש בישולי נכרים, ומשמע שכך סובר השדי חמד למעשה.

דעת ה'חיים שניים' שבמשקה יש בישולי נכרים גם אם אין מלפתים בו את הפת

החיים שניים מחדש שהתנאי של 'ללפת בו את הפת' נאמר רק לגבי מאכלים, אך משקה העולה על שולחן מלכים יש בו בישולי גויים גם אם אין מלפתים בו את הפת.

דעת ה'בעי חיי' שבמשקה יש בישולי נכרים גם אם אינו עולה על שולחן מלכים

הבעי חיי מחדש שהתנאי של 'עולה על שולחן מלכים' נאמר רק לגבי מאכלים, אך משקאות שבישלו נכרים אסורים גם אם אינם עולים על שולחן מלכים.

3.    האם הקפה מתבטל במים

התוספות בעבודה זרה סוברים שאין בישולי נכרים בשיכר, ואחד משני הטעמים שמביאים שם הוא שהתבואה מתבטלת במים.

השו"ע פסק שאין בישולי נכרים בשיכר, ובארו הט"ז והגר"א שהטעם הוא משום שהתבואה מתבטלת במים, כפי ההסבר הנ"ל בתוספות.

הסוברים שהקפה מתבטל במים

ע"פ דברי התוס' הנ"ל, כתבו הפר"ח, זרע אמת, קונטרס זכרון ראשונים (רבי יהודה מודעי), חקרי לב, חכמת אדם, ערוך השולחן, עין המים, יחוה דעת, ואכלת ושבעת ואכול בשמחה, שאין בקפה איסור בישולי נכרים, כי אבקת הקפה מתבטלת במים.

שיטת החתם סופר

החתם סופר כותב שהטעם שהקפה מתבטל במים הוא משום שהקפה אינו נמחה במים, אלא טעמו נבלע במים, אך לו היה הקפה עצמו נטמע במים, היה בו איסור בישולי נכרים.

על פי זה כתבו שבט הלוי ואבני ישפה שיש להחמיר בקפה נמס שהנכרי מערבו במים, שכן הקפה הנמס נמחה בתוך המים.

והנהרות איתן כתב שנכון להחמיר בזה, אך בשעת הצורך אפשר להקל.

הסוברים שהקפה אינו מתבטל במים

הב"ח כותב שהטעם שכתבו תוס' שהתבואה בטילה במים ולכן אין בישולי נכרים בשיכר – קשה, ואינו עיקר ההיתר (אלא משום שאינו עולה על שולחן מלכים).

על פי זה כתב הפנים מאירות שגם בקפה אין להקל על סמך טעם זה.

4.    האם קפה קלוי נחשב נאכל כמות שהוא חי

הסוברים שקפה קלוי נאכל כמות שהוא חי

להלכות קטנות, גינת ורדים, זכרון ראשונים (יד אהרן), חיים שניים ויחוה דעת, פולי הקפה נאכלים כמות שהם, ולכן אין איסור בישולי נכרים בבישול אבקת הקפה עם המים על ידי הנכרי.

הסוברים שקפה קלוי אינו נאכל כמות שהוא חי

לבעי חיי ופנים מאירות, קפה קלוי אינו נאכל כמות שהוא, ולכן שייך איסור בישולי נכרים בבישולו עם מים.

5.    האם יש בישול אחר קלייה בקפה

הסוברים שאין בישול אחר קלייה בבישולי נכרים

למור וקציעה, באר עשק, שולחנו של אברהם, חיים שניים, משיבת נפש, מהרש"ם ותשובות והנהגות בשם רע"א, אין בישול אחר קלייה בבישולי נכרים. והוסיף המו"ק שגם ליראים שבהלכות שבת מחמיר שיש בישול אחר צלייה וקלייה, מודה בבישולי נכרים.

הסוברים שיש בישול אחר קלייה בבישולי נכרים

לאות היא לעולם יש בישול אחר קלייה גם בבישולי נכרים, וכ"כ שבט הלוי, שכך משמע מסתימת הפוסקים שחיפשו טעמים אחרים להקל בבישול הקפה, ולא כתבו בפשטות שאין בישול אחר קלייה.

6.    האם הכנת קפה בעירוי מכלי ראשון או בכלי שני אסורה

האבני ישפה כותב בתחילה שבקפה טורקי יש בישולי נכרים ובקפה נמס לא, כי את הקפה הנמס ניתן להכין בכלי שני שאינו מבשל, ואזי הוא נחשב כנאכל כמות שהוא. אך לבסוף מסיק להחמיר גם בקפה נמס שלא יערה הנכרי מכלי ראשון, אלא יתן הקפה בכלי שני.

בספר הכשרות כותב שמלבד שמותר להכין קפה  על ידי נכרי מדין ביטול הקפה במים, בקפה נמס הדבר מותר גם מחמת שניתן היה לשתות את הקפה הנמס ללא בישול, בכלי שני.

7.    האם הקפה אינו ראוי לשתייה ללא הסוכר

התשובות והנהגות כותב שאפשר שמאחר ואנשים אינם שותים את משקה הקפה ללא סוכר, הרי שעד שלא ניתן בו הסוכר נחשב הקפה למאכל שעוד לא הסתיימה הכנתו, ואזי אם יוסיף הישראל את הסוכר, יהיה מותר לשתותו.

ואפשר שלכך התכוון הבאר עשק בהיתרו הרביעי, שכתב שהקפה הוא מר ואינו ראוי לשתייה לכשעצמו.

המתירים שתיית קפה מבלי לנמק את טעם הדבר

הערך לחם כותב שאין לשתות קפה של נכרי במקום ממכרו, ומשמע שבביתו של הישראל וכדומה – מותר. והביאו השולחן גבוה.

למסגרת השולחן המחמיר תבוא עלי ברכה, אך אפשר להקל בשעת הדחק

למסגרת השולחן מן הדין מותר לשתות קפה של נכרים, אך המחמיר תבוא עליו ברכה. ובשעת הדחק, או במקום שהחומרה תתפרש כיוהרה, גם המחמיר על עצמו יכול להקל לכתחילה.

הסוברים שמן הדין יש להחמיר, אך אין למחות במנהג להקל

לבעי חיי, חיים ביד, כף החיים ובן איש חי, מן הדין יש להחמיר שלא לשתות קפה של נכרים, אך מאחר ויש למקילים על מה שיסמוכו, אין למחות במנהג העולם להקל.

דיון בדעת האריז"ל בעניין בישולי נכרים בקפה

הסוברים שהאר"י החמיר מדינא

הנגיד ומצווה כותב שהאר"י היה נזהר שלא לשתות קפה של נכרים, משום בישולי נכרים. וכ"כ הבעי חיי בשם האר"י.

והמזמור לדוד כתב שלכתחילה יש להיזהר בזה (כי כך נמצא משמו של האר"י), אך בשעת הצורך אפשר להקל.

לדעת ה'בני חיי' האר"י החמיר על עצמו, ולא מדינא

לדעת הבני חיי, הנהגת האר"י שלא לשתות קפה של נכרי היא חומרה שהחמיר על עצמו, ולא מן הדין.

אחרוני ספרד קיימו את המנהג להקל וכתבו שאין למחות בו, אך ראוי לבעל נפש להחמיר כאר"י

הברכי יוסף מביא את מחלוקת האחרונים אם האר"י היה מחמיר מדינא או לא, וכן את מחלוקת הפוסקים אם קפה אסור משום בישולי נכרים או לא, ולמעשה נוטה להחמיר.

והזבחי צדק, כף החיים ובן איש חי כתבו שהמנהג להקל, ואין למחות ביד הנוהגים כך כי יש להם על מה לסמוך. אך כתבו שבעל נפש יחמיר על עצמו כדברי האר"י.

דעת ה'יחוה דעת' שאין פוסקים כאר"י אלא בדברים ש'יסודותם בהררי קודש'

לדעת היחוה דעת כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים לבין האר"י, בענייני הלכה קיי"ל כפוסקי ההלכה, ובדברים ש'יסודותם בהררי קודש', כתפילה, קיי"ל כאר"י. ולכן במחלוקת בקשר לבישולי נכרים יש לנקוט כדעת הפוסקים שהיקלו, ולא כדעת האר"י שהחמיר.

כעת נביא בע"ה את שתי הסוגיות, קליית הקפה ובישולו, בהרחבה, עם ציטוט לשונם של הפוסקים וביאור טעמיהם.

סוגיה ראשונה: קליית הקפה

האם קליית הקפה בידי גוי אוסרת

הפוסקים מצאו ארבעה צדדים להצדיק המנהג שנהגו היתר בקליית הקפה על ידי נכרי: 1. הקפה נחשב ל'קליות' שלרמב"ם, ב"י ורמ"א, אין אדם מזמן חבירו עליהן. 2. הקפה הקלוי נחשב לדבר שלא נשתנה על ידי האור, ומותר. 3. הקפה הקלוי אינו עולה על שולחן מלכים כמות שהוא. 4. הקפה הקלוי אינו ראוי לאכילה כמות שהוא.

הסוברים שקליית הגוי אינה אוסרת את הקפה

1.      הסוברים שקפה נחשב קליות שאין בהן בישולי נכרים

הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות יז, יז, סובר שאין בקליות דין בישולי נכרים, משום שאין אדם מזמן את חבירו עליהן:

"…וכן קליות של עכו"ם מותרין, ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות".

והביאו הב"י יו"ד קיג, וכתב שכך המנהג:

"אבל הרמב"ם כתב בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (הי"ז) דטעמא דלא גזרו עליהן מפני שאין אדם מזמן את חבירו על הקליות. וע"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויים שקולים הגוים ולא פקפק אדם עליהם, אם לא במקום שנוהגין למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חלב במקום שמן ".

והביאו הרמ"א יו"ד קיג, ב, להלכה:

"ומותר לאכול אפונים קלויים של עובדי כוכבים, וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן, קלויים, דאינן עולים על שלחן של מלכים. וכן נהגו בהם היתר, אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב, שאז נוהגים בהם איסור (רמב"ם פי"ז דמ"א ומהר"א מפראג והגהות בארוך)".

ה'שולחנו של אברהם' (לרבי אברהם הכהן יצחקי בעל ה'משמרות כהונה', רבה הראשי של תוניס ומגדולי רבני תוניס בכל הדורות, נולד באזור התק"נ [1790]) יו"ד קיג, א, סובר שפולי הקפה נחשבים ל'קליות' שפסק הרמב"ם שאין בהם משום בישולי נכרים, ומאחר והקלייה בהיתר, גם הבישול שלאחר מכן אינו אוסר:

"ומכל מקום נראה דהקא"וי של גוים – אין בו משום בשולי גוים, שהרי קודם הבישול קולין אותם, וקליות אין בהם משום בשולי גוים, כמו שכתב הר"ן, דאין אדם מזמן חבירו על הקליות, ולית בהו משום חתנות, ע"ש. וכשבשלו אח"כ שרי, דדמי לדגים קטנים שמלחן וצלאם גוי…".

בשו"ת 'גינת ורדים' או"ח ג, ח, מביא בדבריו שלדעת הרמב"ם פולי הקפה אינם נאסרים בקלייה, הואיל ולרמב"ם אין בקליות דין בישולי נכרים כיוון שאין אדם מזמן חבירו עליהם:

"נחזור לענינינו… ובקליה לא נאסר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: להרמב"ם ודעמיה, לפי שאין אדם מזמן את חברו בקליות, ולפיכך לא גזרו בהו. ולהר"ן וסיעתו, לפי שלא נשתנו מברייתן, וכיון דהוכשרו לאכילה, אף על גב דהדר בשיל להו – לא אסירי, ולא אמרינן דאותו הכשר הלך לו, וליתסרו בבישול הגוי. אלא ודאי דכיון דהוכשרו לאכילה – תו לא פקע מינה אותו הכשר אף אם כתשו אותו ועבדו ביה כל מיני שינוי שבעולם".

וכן כתב באר עשק (לרבי משה שבתי באר, נדפס בשנת התל"ד [1774]) קה, בהיתר החמישי[1]:

"חמישית – גם הוא מותר לשתותו מטעם שגרעיני הקאוי כבר הם אפויים וצלויים קודם שיטחנו אותו ושישימו אותו במים, ואינן נאסרין עוד ע"י בשול במים. הגע עצמך, אלו יקלה הגוי אפונים או קליות וכדומה, ואח"כ בשלם – ודאי שהיה מותר לאוכלם ולשתות את מימיהם, כמו שמותר לאכול תבשיל שנתבשל כל צרכו ע"י ישראל ואח"כ חזר הגוי ובשלו…".

וכ"כ מור וקציעה או"ח ר"ד:

"ראיתי להזכיר כאן דיני משקה הקאהו"י, שנתחדש בזמננו במדינה זו קרוב לששים שנה. וצריך לבאר בו פרטים הללו… ב) משום בשולי גוים לית ביה, חדא דאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת. ועוד, דקלוי הוא תחלה, תו ודאי לית ביה משום בשולי נכרים (דהקליה עצמה אינה אוסרת, דלא עדיפי לענין זה משאר קטניות הנזכרות בהגה דש"ע (י"ד ריש סי' קי"ג…".

וכ"כ 'חיים שניים' (לרבי חיים טארסה, נפטר באזור שנת התק"ס [1800]) סי' ד, ד"ה: 'ומ"ש':

"ומה שכתב מרן החבי"ב ז"ל 'ואם אחר ששולקין אותו וכו' עד 'מה יושיענו וכו' עכ"ל. לא הבינותי דעת עליון, שהרי בתשובה הקודמת, גבי אפונים קלוים של גוים, כתב שהעולם סמכו לאוכלם על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאין דרך לזמן את חבירו על הקליות, ולכן לא גזרו עליהםולפי זה הקאהוי קלוי נמי שרי, וכשמבשלים אותו אח"כ מה בכך, הרי דבר הנאכל כמות שהוא חי בישל[2]…".

וכ"כ יחוה דעת ד, מב, שקליית הקפה דינה כקליות שלרמב"ם, ב"י ורמ"א, אין בהן בישולי נכרים:

"גם הלום ראיתי בשו"ת בירך משה (בקונטרס זכרון לראשונים דף קנ"ז ע"ד), שהעיר על הפרי חדש, כי מה יושיענו זה, והלא הגוים קולים את הקפה, לפני בישולו, וזהו עיקר בישולי גוים שנעשה על ידם, שאילו לענין המשקה של הקפה, הרי כבר הוכשר לאכילה משעת הקליה, והרי זה נאכל כמות שהוא חי כנודע. ע"כ. ובאמת שאף על פי שהגוים קולים את הקפה תחלה עד שהוכשר לאכילה משעת הקליה, אין לאוסרו משום בישולי גוים, שהרי בעודם קלויים אינם עולים על שלחן מלכים, וכמו שכתב הרמב"ם (בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ז): קליות של גוים מותרים, ולא גזרו עליהם משום בישולי גוים, שאין אדם מזמין חבירו על הקליות. וכתב מרן הכסף משנה שם, וכן בבית יוסף, שמכאן נהגו היתר באפונים קלויים שקולים הגוים, ולא פקפק אדם עליהם מעולם. ע"ש. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה. ומכל שכן גרעיני קפה קלויים, שאף על פי שראויים הם לאכילה, אין רוב העולם אוכלים אותם כך, שהרי הם עומדים לבישול ברותחים… ועל כל פנים לא עדיפי גרעיני קפה קלויים משאר קליות…".

2.      הסוברים שאין בקפה בישולי נכרים כי לא השתנה על ידי האור

רבנו תם ב'ספר הישר' חלק החידושים תשלג, סובר שכל הקליות למיניהן מותרות משום בישולי נכרים, הואיל ובגמרא בע"ז לז, ב, מבואר שדבר שאינו משתנה על ידי האור, אינו נאסר:

"קליות של גוים מותרים, והדייסא אסורין. קמחין מותרין, הרסנא דקמחא אסורין. קליות שעושין כן מבשלין החיטין במים עד שנתנפחו, ומהבהבין אותן בתנור וטוחנין אותן ואוכלין הקמח כמו שהוא. נראה לי שאין כאן משום בישולי גוים, שהרי כשנתנו אותן בתנור ונתייבשו – הרי הן קליות שהתרנום ע"י שלא נשתנו, וכשחזרו וטחנו אותם – זה השינוי נעשה שלא ע"י האור".

בשו"ת 'גינת ורדים' או"ח ג, ח, מחדש ששני הטעמים של רש"י לבישולי נכרים – שמא יאכילנו דבר טמא, וחתנות, אינם חולקים זה על זה[3], אלא במאכל שאין ניכר מה יש בו, כמו מרק, גם אם אינו עולה על שולחן מלכים, או נאכל כמות שהוא חי – אסור, שמא יאכילנו דבר טמא שם. אך מאכל שניכר מה יש בו (כמו פולי קפה) – נאסר רק אם יש בו 'תלתא לפורענותא': 1. נשתנה על ידי האור. 2. עולה על שולחן מלכים. 3. לא נאכל כמות שהוא חי:

"ואני אומר שאין מכל אלה ראיה, וכך הוא האמת דיש בתנאי זה להקל ולהחמיר: להחמיר, הוא דאף אם הוא דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים, אם נשתנה ע"י האור – אסור, כיון שאינו ניכר מהותו. וכל שלא נשתנה מהותו ע"י האור, אף אם נאכל כמו שהו' חי ועולה על שלחן מלכים – מותר, מכח אסמכתא דקרא: מה מים שלא נשתנו על ידי האור, אף כל שלא נשתנ' ע"י האור. וחלוק' זו מפורשת בדברי הר"ן, וטעמא אית לן לאסור בכל שנשתנה ע"י האור אף אם הוא נאכל כמו שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים, דכיון דרש"י כתב הטעם שמא יאכילנו דבר טמא – כל שנשתנה ע"י האור, אף אם הוא נאכל כמו שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים, מי מפיס אם הוא דבר טמא או לא? ואיך יכשר דבר לא ידעו מה הוא? אטו מפני שהוא נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים אזלא לה חששת דבר טמא? רק קיימתיה מסברא לפי דברי רש"י. ועוד למדתיה מדברי הג"א בשם א"ז וז"ל… הרי לך דתלו הדבר בשינוי הדבר מברייתו, ופשיטא שזה שתלה הדבר בשינוי מברייתו הוא מוסף על שאר התנאים או לפחות חד לית', דאי לא – אתיא דלא כמאן, וברור… ומינה נלמוד לשאר דברים, דכל שידוע לנו שאין לחוש לדבר טמא, ונשתנה מברייתו – אם הוא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וגם עולה על שולחן מלכים – אסור, שהרי יש בו תלתא דפורענותא. ואם שלש אלה לא יעשה לה – הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, וכמ"ש הרן יע"ש.

נחזור לענינינו, דנלע"ד דמעולם לא מצינו דבר שנתקן ונגמר בישולו והכשרו לאכילה, וע"י הכתישה שכותשין אותו לעשות ממנו מאכל שלא היה ראוי להעשות שלא ע"י כתישה נימא ביה דחלף הלך לו אותו ההכשר והתיקון, זו לא שמענו…. ובקליה לא נאסר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: להרמב"ם ודעמיה, לפי שאין אדם מזמן את חברו בקליות, ולפיכך לא גזרו בהו. ולהר"ן וסיעתו, לפי שלא נשתנו מברייתן, וכיון דהוכשרו לאכילה, אף על גב דהדר בשיל להו – לא אסירי, ולא אמרי' דאותו הכשר הלך לו וליתסרו בבישול הגוי. אלא ודאי, דכיון דהוכשרו לאכילה – תו לא פקע מינה אותו הכשר אף אם כתשו אותו ועבדו ביה כל מיני שינוי שבעולם. אם כן, גם נידון דידן, הקהוי, שכיון שקלו אותה וחזיא לקליות, וכמה בני אדם מלבישים בסוכר למיני תרופות, אף אם כתשו אותה לאבק דק לבשלו במים לשתות, שלא היתה ראויה לכך מקודם לכן, ואפשר נמי שאף קודם הכתישה חזיא להכי אם יבשלו אותה אלא שיהיה צריך הרבה כדי שיתן טעם במים, וגם יהיה צריך בישול רב עד שיוציא טעמא במים. איך שיהיה 'כל שבא בחמין מע"ש' קרינן ביה, כיון שעלתה – לא תרד שוב".

3.      הסוברים שפולי הקפה הקלויים אינם עולים על שולחן מלכים

ה'דרכי תשובה' קיג, סו"ס ב, מביא את דברי ה'שדי חמד' (מובא לקמן) שהחשיב את קליית הקפה ע"י נכרי כבישולי נכרי, ומקשה עליו מדוע ייאסרו פולי הקפה, הלא הם אינם עולים על שולחן מלכים כך, ולכן אינם נאסרים באכילה:

"והנה ראיתי בספר שדי חמד שם בסימן א', באמצע הסימן, שכתב וז"ל: 'ומכל זה יש ללמוד על גרעיני קאהוו"י שקלאום נכרי, דאין להם היתר ע"י שהישראל יבשל בהם משקה הקאהווי, דכבר נאסר ע"י מה שקלאם נכרי, ולא פקע איסורו ע"י הבישול, עי"ש. ולפענ"ד צריך עיון איך נאסרו הגרעינים כשקלאן נכרי, כיון שהגרעינים בפני עצמם בודאי אין עולין על שולחן מלכים, וגם אין מלפתין בהם את הפת, וצ"ע".

ה'שבט הלוי' ב, מד, הביא את מחלוקת ה'שדי חמד' ודרכ"ת, ונטה לקבל את עמדת הדרכ"ת, שאין איסור בעצם קליית פולי הקפה על ידי נכרי (אך בקפה נמס מחמיר בנתינת המים על ידי נכרי, כמבואר בהמשך):

"ועדיין יש לעיין בזה לענין קליית פולי הקפה עצמו, או פעולת הבישול של קיטור לעשות הנס קפה כדרך שעושין היום בבתי החרושת, וראיתי בס' שדי חמד ריש מערכת בשול גוי דהביא פוסקים דמחמירים לומר דקליית הקפה עצמו כבר אסורה משום בשול גוי אעפ"י שעדיין לא בשלם, והם עדיין פולים יבשים. ובס' דרכי תשובה ריש סימן קי"ד תמה עליו דאין הפולים נאסרים כיון שבדרך זה אין עולין על שולחן מלכים וגם אינם נאכלים כלל במצב זה. ובאמת כדעת הדרכי תשובה נראה דהיתה דעת כל גדולי ישראל שדנו לענין בשול קפה עצמו בבית משתיהם, ומכלל דבריהם נשמע להדיא דמשום קליית הפולים, אף על גב שמעולם היו עושין כן לפני הבשול – לא היו אוסרים".

וכ"כ 'ואכלת ושבעת' פרק 'מאכלים המיוצרים על ידי גוי', עמ' 132, שכל שבשלב הקלייה אין המוצר ראוי עדיין להגשה מכובדת, אין המאכל נאסר משום בישולי נכרים גם אם אחר כך יתבשל על ידי נכרי (באופן שמצד עצמו מותר, כגון אם נאמר שהקפה מתבטל במים), שכל שלב בהכנה נידון בפני עצמו:

"חומרי גלם הצריכים הכנה נוספת לאחר בישולם – אבקות המיוצרות על ידי גויים בדרך של בישול או קלייה, כמו סוכר, אבקת קפה, קקאו וכדומה, מותר להשתמש בהן להכנת מאכלים ומשקאות, כיוון שהאבקה שייצר הגוי עדיין אינה מאכל חשוב, ורק אחר כך היא הופכת למאכל חשוב אפילו אם השלב הבא של העיבוד נעשה גם הוא על ידי גוי, אם שלב זה מצד עצמו אינו אוסר, הרי המאכל מותר, משום שכל שלב נידון בפני עצמו. כך למשל לגבי ממרח טחינה, חלבה, וכדומה – בשלב הראשון הגוי קולה או מבשל את הגרגרים, אך עדיין אין הם ראויים לאכילה חשובה, והם מותרים באכילה. בשלב השני הגוי מעבד אותם, אך אין זה בדרך של בישול, ולפיכך המוצר המוגמר מותר באכילה".

הסוברים שקליית הגוי לא אוסרת אך לכתחילה יש להחמיר שאינה מעקרת את אפשרות האיסור

דעת ה'אבני ישפה' א, קלט, בשם שבט הלוי, שקליית הקפה אמנם לא אוסרת אותו, אך גם אינה דומה למאכלים שכבר עברו בישול אחד מבלי שנאסרו[4], ואזי שוב אינם נאסרים; אלא למרות שקליית הגוי אינה ראויה לעלות על שולחן מלכים, כיוון שבסופו של דבר הקפה עולה על שולחן מלכים – אם הגוי יוסיף את המים לקפה – לכתחילה יש להחמיר בזה, אך למיקל יש על מי לסמוך:

"ואם באנו לדון, נוכל לדון רק על האבקה גופא, אם היא בעצמה שייכת בה בשולי עכו"ם. וכל אדם יאמר שאבקה של קפה נמס בפני עצמה בלי תערובת מים, בוודאי אינה עולה על שולחן מלכים. ועוד שמעתי שטעמו גרוע מן הקפה הקלוי, ובקפה הקלוי הוא פשוט בפוסקים שאין באבקה עצמה משום בשולי עכו"ם… וא"כ הוא הדין באבקת קפה נמס… וא"כ יוצא מפורש שלא משנה באיזו צורה המלכים אוכלים אותו בפועל, רק שהכל תלוי בזה אם מאכל כזה מלכים אוכלים אותו, ומה שהם משבחים אותו יותר ממה שהעכו"ם בישל, אין זה מועיל שלא יקרא עולה על שולחן מלכים. ואם כן, מה שבשלו בבית החרושת כבר נקרא שעולה על שולחן מלכים, וזה נראה לי סברת מו"ר שליט"א שדעתו להחמיר בנס קפה

ולדינא הסכים איתי גאון אחד שליט"א שקפה נמס של גוים אין בו משום בישולי עכו"ם כאשר היהודי מערב במים. ושוב נדפס שבט הלוי… כתב מו"ר שליט"א שכוונתו לאסור רק אם הגוי עירב הקפה הנמס במים, ע"ש באורך…".

4.      הסוברים שהקלייה אינה מכשירה את פולי הקפה לאכילה

ה'חקרי לב' ב, יו"ד קלו, סובר שאף שהקפה מתבטל במים, כפי שכתב הפר"ח, מ"מ אין זה מתיר לערב לכתחילה את הקפה במים, שהרי אסור לבטל איסור לכתחילה. ולכן הוא מלמד זכות על מנהג העולם להכין קפה בכך שהקפה הקלוי אינו נאכל כדרך הנאתו, ולא גזרו איסור בישולי נכרים במציאות כזו, וכששם בו סוכר להמתיקו – הסוכר הוא המכשירו לאכילה ולא הקלייה. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה:

"ושני טעמים אלו כבר כתבן בתשובת באר עשק סי' ק"ה, יע"ש. והנה טעם הראשון כבר הביאו מר"ן החבי"ב בתשובה הנזכרת ודחאו, אך הטעם השני לא זכר הרב, ונראה ודאי דעל טעם זה הוא מנהג העולם, והתלמידי חכמים בכלל, להתיר. אך רואה אני דאין זה מספיק כי אם לשתות הקהו"י או בקרנות של גוים. אבל לאכול הקהו"י שמערבין אותו עם סוקא"ר כדי לאוכלו – אין טעם כלל להתיר, דלא שייך בזה ביטול. וגם לקנות הקהו"י ע"י גוי כדי לבשל הוא בביתו, אין טעם זה מספיק להתיר, דהוי מבטל איסור לכתחילה, דגם בדרבנן אסור… נראה לי דהמחמיר לקלות הקהו"י על ידי ישראל יוצא מידי ספק, ועליו תבא ברכת טוב. ולקיים מנהג העולם נראה דסבירא להו דאכילת קהו"י קלוי אינו קרוי אכילה, שאינו כדרך הנאה ולא אסרו משום בשולי גוים כי אם בדרך הנאתו, ואכילת קהו"י עם סוקאר – הסוקאר הוא המכשירו לאכילה…".

ב'תשובות והנהגות' ד, קצג, מביא עדות מכתב ידו של רבי זכריה טעבלי, שהיה חברותא של רבי עקיבא איגר, בשם רע"א, שקליית הקפה אינה אוסרת אותו הואיל ואינו ראוי לאכול במצב זה:

"העולם נהגו להקל לשתות תה חם וקפה שנעשה ע"י עכו"ם ולא חיישי לבישול עכו"ם, עיין בפר"ח ביו"ד ר"ס קי"ד, ובשם הקדוש האריז"ל שהחמיר גם בזה. ועכשיו מצאתי דברי רבינו הגרע"א מכת"י שמתיר, שבשעה שקולים את גרעיני הקפה עדיין אינו ראוי לאכול, והמים שמכשירים אותו אח"כ לשתיה הוה בישול אחר צלייה…".

בספר 'הכשרות' (לרב יצחק פוקס) יט, כט, כתב שאבקת קפה מותרת משום שאינה מוכנה עדיין לשתייה:

"שיכר (בירה) אינו בכלל איסור בישולי גויים, קפה שחור ושאר מני אבקות הצריכות בישול והכנה – אינם בכלל האיסור".

ובהערה פ' שם כתב (לגבי היתר האבקות): "שהרי עדיין אינם מוכנים לאכילה ושתיה, ואת גמר ההכנה עושה ישראל".

הסוברים שקליית הנכרי אוסרת את הקפה

האחרון הקדום היחיד שדן בהרחבה בטעמי היתר שתיית הקפה של נכרים, ושלל את רובם אחד לאחד, הוא ה'בעי חיי' (לרבי חיים בנבנישתי, מחבר ה'כנסת הגדולה') בסימן קנה, ובין דבריו כתב שמאחר ופולי הקפה אינם נאכלים כמות שהם לאחר קלייתם, שייך בבישולם איסור בישולי נכרי. ועוד, שלא קיי"ל להלכה כחידושו של הר"ן שדבר שלא נשתנה מברייתו אין בו דין בישולי גויים. ועוד, שעל אף שסתם קליות אין בהן דין בישולי גויים, כפי שכתב הרמב"ם, שאין אדם מזמן חבירו עליהן, מ"מ קפה הוא משקה חשוב שאדם מזמן חבירו עליו, ולכן בו יש דין בישולי גויים:

"והאומרים דטעם התרו משום שהוא דבר הנאכל כמות שהוא חי… לא הרויחו כלום, דנהי דמצאו תיקון לבישול הקאהוי עם המים, אבל למה שקלאו הגוי מעיקרא אין כאן שום תיקון. וכיון שנאסר הקאהוי מפני הקילוי, מה יושיענו שבבישול שאח"כ אין בו משום בשולי גוים, כבר הקאהוי אסור ועומד מפני הקילוי שקלאו הגוי, והוה ליה בשולי גוים… ועוד, דטעם זה שלא נשתנו מברייתן ע"י האור, רוב הפוסקים וכמעט כולם ממאנים בו, ואף הר"ן ז"ל שהראה פנים לחלוק הזה, לבסוף כתב שלא ראה לראשונים חילוק זה. ואיך יתפסו העולם דבר שהוא אסור לרובא דרובא דרבוותא!… ולומר דנהגו התר בו מטעם שנהגו התר בקליות, מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקאהוי לחוד – לא ניחא לן למימר הכי, דהקאהוי חשוב בעיני השותים אותו, שמזמנין אותו לשתות כוס אחד ממנו".

וכן מובא בקונטרס 'זכרון ראשונים' שבסוף ספר 'ברך משה', מה'יד אהרן'[5] (לרבי אהרן אלפנדרי, נולד באיזמיר התס"א [1701]), דף קנז, עמודה ד, אלא שהוא לא מפרט את טעם איסור הקלייה:

"שם פרי חדש, וכ"כ התוס' כדברי התוס' אלו כתב מהר"ם בן ברך…. יעו"ש. ואולם לענין היתר הקהוו"י צריך עיון, דמה יושיענו זה למה שהגוים קולין אותו במחבת, וזהו עיקר בשולי גוים שנעשה על ידם, דאלו לענין המשקה, כבר הוכשר לאכילה מעת הקלייה, ונאכל כמו שהוא חי, כנודע".

וכ"כ 'שדי חמד' מערכת בישולי נכרים ופיתן, א, ד"ה: 'ומכל', שלמחמירים בשתיית הקפה, כבר בעצם הקלייה ישנו איסור:

"ומכל זה יש ללמוד על גרעיני קאהווי שקלאום נכרי, דאין להם היתר על ידי שהישראל יבשל מהם משקה הקאהווי, דכבר נאסר ע"י מה שקלאם נכרי, ולא פקע איסורא ע"י בישול, כמו שכתבו הרבנים הנ"ל (והיינו למחמירים בקאהווי של גוים, עי'…)".

סוגיה שניה: בישול הקפה במים

גם ביחס לבישול הקפה במים, מצאו הפוסקים מספר ענפים להצדיק המנהג להתיר זאת: 1. אין במשקה הקפה משום בישולי נכרים כי אין מלפתים בו את הפת. 2. אין בקפה בישולי נכרים כי הוא משקה. 3. הקפה מתבטל במים. 4. פולי הקפה נחשבים למאכל שנאכל כמות שהוא חי. 5. אין בישול אחר קלייה בבישולי נכרים. 6. ניתן להכין את הקפה ללא בישול, בכלי שני. 7. הקפה אינו ראוי לשתייה ללא המתקתו על ידי הסוכר (שאם הוא ניתן בכלי שני – אין בו משום בישולי נכרים).

1.    האם הקפה נחשב למאכל שאין מלפתים בו הפת

הסוברים שאין בקפה איסור בישולי נכרים כי אין מלפתים בו את הפת

הרדב"ז (שו"ת ג, תרלז) כותב שאין בקפה איסור בישולי נכרים, הואיל ואינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת:

"שאלת ממני אודיעך דעתי על הפרי הנקרא אל בון ועל הקהוא שהוא התבשיל שנעשה מקליפי הפרי ההוא ושותים אותו נכרים אם מותר או אסור:

תשובה אני חקרתי על פרי זה… אבל קושטא דמלתא הוא שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, ולפיכך אין בו משום בישולי נכרים… מ"מ לשתות אותו במסיבה של עכו"ם איני מסכים, לפי שנמשך מזה כמה תקלות, וישראל קדושים הם ואין ראוי שיהיו עמהם במסיבותם. וכ"ש שהמשקה ההוא אין בו לא טעם ולא ריח ולא מראה. ואם הוא צריך לו לרפואה ישלח ויביא לביתו שכן עושים גדוליהם שמתביישים לשתות אותו במסיבה. והנראה לע"ד כתבתי".

וכ"כ הפרי חדש יו"ד קיד, ו:

"ועל פי זה מותר לשתות הקאו"י בבית העכו"ם[6], שאע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי, ועולה על שולחן מלכים, מכל מקום אינו עשוי ללפת בו את הפת. ואם כן לית ביה משום בישולי גויים".

והביאו שו"ת זרע אמת (לרבי ישמעאל ממודינה, נולד בהתפ"ד [1723]) או"ח מא:

"בענין שתיית הקאוו"י של גוים בחניות שלהם, הנה בחול ודאי שרי, ורבים שתו, רבים ישתו, לימא דיש להם על מה שיסמוכו ואין בזה איסור בשולי גויים. אי משום דאינו עשוי ללפת בו הפת, אי משום דבטל לגבי המים כמו לענין ברכת שהכל, כמ"ש הפר"ח… ובלבד שלא ישתה על שלחן שרוב המסיבה הם גוים, דאיכא משום חתנות כמ"ש שם…".

ה'באר עשק' סי' קה, כתב שאין בקפה משום בישולי נכרים כי בפועל רוב העולם אין רגילים ללפת בו את הפת:

"לכן נחזי אנן דהקאוי הזה מותר בשתיה מהרבה טעמים: אחד, שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת. ואפילו אם מקצת בני אדם טובלין בו פת הבאה בכיסנין או הביסקווטו, אין רוב העולם נוהגין כך, ולפיכך אינו נקרא 'עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת' ודאי, כמ"ש הטור י"ד סימן קי"ג דבעינן רוב העולם וכו'".

וכ"כ מור וקציעה (לרבי יעקב עמדין) רד, ד"ה: 'שם בטור':

"ראיתי להזכיר כאן דיני משקה הקאהו"י שנתחדש בזמננו במדינה זו קרוב לששים שנה, וצריך לבאר בו פרטים הללו… משום בשולי גוים לית ביה, חדא דאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת…".

ה'ישמח לב' (לרבי חיים מנחם רפאל פרנג'י, נדפס באיזמיר תרכ"ח [1868]) א, יו"ד ו, סובר שלריטב"א אין איסור בדבר שלא מלפתים בו את הפת, ומאחר ולשיטתו יש מחלוקת ראשונים בזה (בין הרשב"א לריטב"א), ספק דרבנן לקולא:

"ולענין דינא על ענין הקאפי, ע"פ סברת הריטב"א[7] יש למצוא היתר, דספקא דרבנן לקולא".

וכ"כ יחוה דעת ד, מב, בשם הרדב"ז, כצירוף להיתר בישול קפה על ידי גוי:

"וכן פסק הרדב"ז… שאין לאסור שתיית קפה של גוים מטעם איסור בישולי גוים, שאף על פי שאין הקפה נאכל כמות שהוא חי, מכל מקום הרי אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, לפיכך אין בו משום בישולי גוים".

הסוברים שלא צריך תנאי של לִיפּוּת הפת כדי לאסור, ולכן יש לאסור בקפה

בשו"ת 'פנים מאירות' ב, סב, הביא את הפר"ח שמתיר לשתות קפה של נכרים, ואחד מנימוקיו הוא משום שאינו מלפת את הפת. וכתב הפנים מאירות שזה לשיטתו, שחולק על הטור וסובר שקינוח סעודה מותר, אך להלכה יש לפסוק כהטור:

"וכן ראיתי בספר פרי חדש סי' קי"ד ס"ק ז' וז"ל דמותר לשתות הקווע בבית עכו"ם, שאע"פ שאינו נאכל כמות שהיא חי, אינו עולה על שולחן מלכים ואינו עשוי ללפת את הפת, וא"כ לית בי' משום בישולי גוים… והנה בטעם ראשון שכתב שאינו בא ללפת את הפת, כל זה לפי דרכו שהשיג על הטור… ולי נראה דאין דבריו מוכרחים, דהא כל האחרונים הסכימו עם הטור. ואפשר דבגמרא דקתני 'ללפת את הפת' לרבותא נקט, דלא מבעיא אם הוא דבר חשוב בפני עצמו, כגון פרפרת, פשיטא שהוא חשוב, אלא אפילו לא בא אלא ללפת את הפת אפ"ה חשוב".

כיוצ"ב כתב ב'אבני ישפה' א, קלט, אלא שכתב שהמיקל בזה יש לו על מי לסמוך:

"… יוצא מפורש שלא משנה באיזו צורה המלכים אוכלים אותו בפועל, רק שהכל תלוי בזה אם מאכל כזה מלכים אוכלים אותו, ומה שהם משבחים אותו יותר ממה שהעכו"ם בישל[8], אין זה מועיל שלא יקרא עולה על שולחן מלכים. ואם כן, מה שבשלו בבית החרושת כבר נקרא שעולה על שולחן מלכים, וזה נראה לי סברת מו"ר שליט"א שדעתו להחמיר בנס קפה… סוף דבר, אפילו לפוסקים שאומרים שאין בישולי עכו"ם ע"י קיטור בית החרושת, עכ"פ יש בישולי עכו"ם בגוי שהכין כוס קפה, כיון שבעת שפיכת המים הרותחים ישנו בישול, וזה בין קפה טורקי ובין קפה נמס. ואפילו אם בא מבית חרושת יהודי, מ"מ כיון שהגוי שפך עליהם מים רותחים או בשלם, יש להחמיר שלא לשתות, וכדברי הפנים מאירות וסברת הח"ס. והמיקל יש לו על מה לסמוך. ואם הגוי יכניס המים לכוס כדי שיהיה כלי שני, ורק אח"כ יכניס הגוי הקפה נמס או קפה טורקי – אז מותר לשתות".

2.    האם יש בישולי נכרים במשקה

הסוברים שאין בישולי גויים במשקה

בשו"ת באר עשק קה, בטעם השני משבעת ההיתרים לשתיית קפה של נכרי, כתב שאין דין בישולי נכרים במשקים שנועדו לשתייה:

"הקאוי הזה מותר, ואין בו משום בשולי גוים לפי שאיסור בישולי גוים דתקינו רבנן לא היה אלא על מיני משקין שבשלו הגוים לאכילה[9], כגון השכר וכדומה… לא על המשקין שהם לשתיה, כגון מי וורדים ומי הזארי… וכן שאר מי פירות העשויים ע"י האש, ואפילו השכר אינו אלא מנהג קדושים ומשום חתנות".

ובדומה לכך כתב בטעם השלישי:

"הקאוי הזה מותר לשתותו, לפי שכל מיני משקה ושכר של גוים מותרין חוץ למקום קביעותן בביתם של גוים, ואפילו בביתו של גוים, אם הוא דרך עראי – מותר… אם כן, הקאוי הזה אפילו בקאואני מותר לשתותו, שאין שם מקום קביעותו לאסור אותו משום בנותיהם, כי הקואנאני הוא כמו חנות של בשם העושה מי ורדים, ואין בו שם שום חשש אסור".

גם בשו"ת 'בית יהודה' יו"ד כא, מתיר שתיית קפה של נכרים משום שמשקה אינו נחשב עולה על שולחן מלכים. אלא שהוא מצרף להיתר גם את דעת הפר"ח, שכל שנועד לקינוח סעודה מותר:

"תחילה במה שכתב טעם אחד דאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, גם הפר"ח סי' קי"ד סק"ד כתב טעם זה. ואף על גב דלפי מ"ש מרן ב"י ריש סי' קי"ג דפי' פרפרת דכתב הטור הם דברים הבאים בקנוח סעודה, דיש בהם משום בישולי עכו"ם אם עולים על שולחן מלכים לפרפרת, והקאוי הזה עולה על שולחן מלכים בקינוח סעודה, מ"מ יש לחלק דדוקא בדברים הבאים בתורת מאכל ולא בתורת משקה. ועוד דאין אותו דין דקינוח סעודה מוסכם כמ"ש הפר"ח שם".

הסוברים שיש דין 'עולה על שולחן מלכים' במשקה

השדי חמד ד, מערכת בישולי גוים י, הביא את דברי הבית יהודה הסובר שאין בישולי נכרים בשתיה, אך למד מדברי ה'בית שלמה' (לא מצאתיו) שגם במשקה יש להחמיר משום בישולי גויים:

"משקה שאין מלפתים בו את הפת, אך עולה על שלחן מלכים לקינוח סעודה, אין בו משום בשולי גוים… מ"מ יש לחלק, דדוקא בדברים הבאים בתורת מאכל, לא בתורת משקה. ועוד, דאין אותו דין דקינוח סעודה מוסכם, כמ"ש הפר"ח שם, כ"כ הרב בית יהודה בסי' כ"א. ואין נראה כן (לחלק בין מאכל למשקה) מדברי הגאון בית שלמה שהבאתי באות ג'…".

דעת ה'חיים שניים' שבמשקה יש בישולי נכרים גם אם אין מלפתים בו את הפת

ה'חיים שניים' ד', מחדש שהתנאי של 'ללפת בו את הפת' נאמר רק לגבי מאכלים, אך משקה העולה על שולחן מלכים יש בו בישולי גויים גם אם אין מלפתים בו את הפת (אלא שנראה שהוא מתיר את הקפה מטעמים אחרים, כמבואר לעיל ובהמשך):

"ומכח זה צריכין אנו לומר דס"ל להתוס' דבמידי דמאכל שדרך האכילה הוא ע"י לפתן, אף שעולה דרך מאכל – לא מקרי עולה על שולחן מלכים אלא אם כן עולה ללפת דוקא, ובמידי דשתיה שדרכו הוא בלא לפתן, כל שעולה כדרך שעולה – אסור. ופליגי אהרשב"א בחדא, ומודו בחדא. ולפ"ז נפל פיתא בבירא, דמקום שבאנו להתיר הקאהב"י, משם נפל שדוד".

דעת ה'בעי חיי' שבמשקה יש בישולי נכרים גם אם אינו עולה על שולחן מלכים

ה'בעי חיי' קנה, מחדש שהתנאי של 'עולה על שולחן מלכים' נאמר רק לגבי מאכלים, אך משקאות שבישלו נכרים אסורים גם אם אינם עולים על שולחן מלכים. ומלבד זאת, סובר ה'בעי חיי' שדרכם של אנשים לזמן את חבריהם על קפה:

"ולומר דנהגו התר בו מטעם שנהגו התר בקליות מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקאהוי לחוד – לא ניחא לן למימר הכי, דהקאהוי חשוב בעיני השותים אותו, שמזמנין אותו לשתות כוס אחד ממנו. ועוד, למה לא נתנו טעם זה במים? אלא שנראה לומר דלא מהני טעם דאין אדם מזמן את חבירו על זה אלא במידי דבר אכילה הוא, אבל לא במידי דבר שתיה הוא. סוף דבר, לא מצאתי טעם מספיק להתר הקאהוי שבישלוהו גוים… ועוד אני אומר, דלא אמרו 'כל העולה על שלחן מלכים' אלא במידי דבר אכילה, אבל לא במידי דשתיה".

3.    האם הקפה מתבטל במים

בגמרא עבודה זרה לא, ב, מבואר שאין איסור בישולי נכרים בשיכר של נכרים, אלא שהאמוראים היו נוהגים הרחקה במידה זו או אחרת משתייה במקום מִמְכר השיכר, משום חשש קירוב דעת וחתנות:

"אתמר: מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים? רמי בר חמא אמר רבי יצחק: משום חתנות, רב נחמן אמר: משום גילוי… רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא ושתי, רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי".

תוספות שם ד"ה: 'ותרוויהו', הקשו מדוע אין בשיכר משום בישולי נכרים, ותירצו שני תירוצים: 1. הגמרא כאן סוברת כלישנא שכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי גוים, והשיכר אינו עולה על שולחן מלכים. 2. כשם שהתבואה בטלה למים שמתבשלת בהם, ולכן ברכת השיכר 'שהכל נהיה בדברו', כך לעניין בישולי נכרים, התבואה בטילה למים:

"ואין לאסור של תבואה משום בשולי עובדי כוכבים… דס"ל כאידך לישנא דרב דאמר 'כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בשולי עובדי כוכבים', ואשכחנא ר' יוחנן סבר לקמן… ועוד יש טעם אחר להתיר השכר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים, דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין ברכת שהכל נהיה בדברו, הכי נמי היא בטלה לענין איסור בישול".

השו"ע יו"ד קיד, א-ב, פסק שאין בישולי נכרים בשיכר, אך לא כתב מאיזה טעם:

"כל שכר של כותים, אחד שכר של תמרים או של תאנים או של שעורים או של תבואה או של דבש, אסור משום חתנות. ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושותהו שם – מותר, שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו".

והט"ז שם א, כתב שהטעם הוא משום שהתבואה בטילה למים, כטעם השני של תוס':

"ואין בזה איסור משום בישולי עובדי כוכבים, כי היכי דהתבואה בטילה לגבי המים לענין ברכה ד'שהכל', הכי נמי בטילה לענין איסור בישול עובדי כוכבים. תוספות".

וכ"כ הגר"א  שם ג:

"וליכא משום בשולי נכרים, כמו שבטיל לענין ברכה, שמברכין 'שהכל'".

הסוברים שהקפה מתבטל במים

ע"פ האמור לעיל לגבי שיכר, כתב הפרי חדש יו"ד קיד, ו, שכך הדין גם לגבי קפה:

"ובלאו הכי יש להתיר בין הקאו"י ובין מין זה של גיקולאט"י, דכי היכי דבטל הפרי לגבי המים לענין ברכה, דהא לא מברכינן עלייהו אלא שהכל, הכי נמי בטל לענין איסור בישול, וכמ"ש התוספות בפרק אין מעמידין גבי שכר של תבואה…".

והביאו זרע אמת הנ"ל:

"בענין שתיית הקאוו"י של גוים בחניות שלהם, הנה בחול ודאי שרי, ורבים שתו, רבים ישתו, לימא דיש להם על מה שיסמוכו ואין בזה איסור בשולי גויים. אי משום דאינו עשוי ללפת בו הפת, אי משום דבטל לגבי המים כמו לענין ברכת שהכל, כמ"ש הפר"ח… ובלבד שלא ישתה על שלחן שרוב המסיבה הם גוים, דאיכא משום חתנות כמ"ש שם…".

וכ"כ קונטרס 'זכרון לראשונים' שבסוף ספר 'ברך משה' לרבי משה גלאנטי (תלמיד רבי יוסף קארו, בשנת הש"מ [1580] החליף את המהבי"ט ברבנות העיר צפת), יו"ד קיג, יז (הקונטרס עצמו מלוקט מדברי אחרונים שונים, ואת החלק הזה בקונטרס הביאו מדבריו של רבי יהודה מודעי):

" * אמאי לא התירו ממ"ש מהר"ם בר ברוך ז"ל… והם דברי התוס' הביא דבריהם מר"ן ז"ל… בטעם השכר של תבואה עי"ש. וכ"כ האחרונים ז"ל. ואחר הרואה יראה כי ח"ה, והוא הטעם בקאהב"י כמובן. שוב מצאתי להפר"ח ז"ל… התיר הקאהב"י מטעם זה. יעו"ש".

ה'חקרי לב' ב, יו"ד קלו, סובר שאכן הקפה מתבטל במים, אך אסור לתכנן כך מלכתחילה, כי זה נחשב ביטול איסור לכתחילה של הקפה הקלוי על ידי גוי (ולכן הוא מלמד זכות על המנהג מטעם אחר, כמובא בהמשך הסיכום):

"ושני טעמים אלו כבר כתבן בתשובת באר עשק סי' ק"ה, יע"ש. והנה טעם הראשון כבר הביאו מר"ן החבי"ב בתשובה הנזכרת ודחאו, אך הטעם השני לא זכר הרב, ונראה ודאי דעל טעם זה הוא מנהג העולם, והתלמידי חכמים בכלל, להתיר. אך רואה אני דאין זה מספיק כי אם לשתות הקהו"י או בקרנות של גוים. אבל לאכול הקהו"י שמערבין אותו עם סוקא"ר כדי לאוכלו – אין טעם כלל להתיר, דלא שייך בזה ביטול. וגם לקנות הקהו"י ע"י גוי כדי לבשל הוא בביתו, אין טעם זה מספיק להתיר, דהוי מבטל איסור לכתחילה, דגם בדרבנן אסור".

וכ"כ החכמת אדם סו, יד, שהקפה מתבטל במים:

"שכר של עכו"ם, בין של תבואה בין של תאנים או של דבש, שקורין 'מעד', אף על גב דאין בזה איסור משום בישולי עכו"ם, ואפילו בישל תבואה, שהרי אין כאן אלא המים ולא התבואה, והא ראיה שמברכין עליו 'שהכל' ולא 'בורא מיני מזונות' – אפילו הכי אסרו חכמים משום חתנות. ואמנם לא אסרו בזה אלא במקום מכירתו וכשקובע עצמו לשתות בבית העכו"ם… וכל זה בשכר שמצוי, אבל יין תפוחים ושאר פירות מותר, דדבר שאינו מצוי לא גזרינן. וכן קאווע ושאקלאדע מותר לשתות בבית העכו"ם (פרי חדש)".

וכ"כ ערוך השולחן יו"ד קיג, כב:

"והרי כל רבותינו כתבו דלכן אין בשכר משום בישולי עכו"ם, דכמו דהתבואה בטילה להמים לענין ברכה דמברכינן עליה 'שהכל', הכי נמי בטילה היא לגבי איסור בישולי עכו"ם. והרי אין לך ניכר מזה, והכל רואים שיש שעורים בהמים, וא"כ מי עדיף השומן שבהפנאד"א מהשעורים שבתוך השכר? ועוד, כיון שבשכר כתבו הטעם משום ברכה, הא גם בפנאד"א בטל השומן להעיסה לגבי ברכה ומברכינן עלה בורא מיני מזונות. וכן הרי אנו שותים הטיי בבתיהם מפני שעשב הטיי בטל לגבי המים, וכן מותר לשתות קאוו"א ושאקאלאד"א בלא חלב מפני שבטל להמים".

וכ"כ עין המים (לרבי רפאל מנשה) יו"ד קיד, א:

"וכן נראה ודאי לדון ולהתיר הדבש ושאר משקין הדומין להן, וכן דעת הפר"ח ז"ל, והכי נקטינן לדינא. וא"כ פשיטא ודאי דמשקה הקאו"י אינו בכלל גזרת השכר[10], והרי גרוע מדבש, דלא שייך ביה שכרות כל עיקר. ותימה לדעת מהריק"ש שעלה על דעתו לאוסרו…".

וכ"כ שו"ת יחוה דעת ד, מב:

"ואין לאסור שכר של תבואה משום בישולי גוים, שאף על פי שהתבואה אינה נאכלת כשהיא חיה, מכל מקום הואיל ובטלה לגבי המים לענין ברכת שהכל נהיה בדברו, (שאין מברכים על שכר שעורים בורא מיני מזונות שהיא ברכת התבואה), כך בטלה התבואה לגבי המים לענין איסור בישולי גוים. ע"כ… ומכאן יש ללמוד גם לענין הקפה, שאף על פי שאין הקפה נאכל חי, מכל מקום מאחר שהקפה טפל לגבי המים לענין שצריך לברך על שתיית הקפה שהכל נהיה בדברו, ולא כברכת הקפה שהיא ברכת בורא פרי העץ… וממילא אין איסור בשתיית הקפה מדין בישולי גוים… ומוכח שעל כל פנים אין בו משום בישולי גוים, ולכן המתארח בביתו של גוי, או שנכנס לבקר אותו ביקור נימוסין, ומכבד אותו הגוי בכוס קפה, רשאי לשתות הקפה, וכמו שהתירו התוספות והרא"ש הנ"ל בשכר של גוים, וכן פסק מרן בשלחן ערוך. והוא הדין והוא הטעם לשתיית הקפה".

בהמשך מעלה הרב עובדיה סברה להתיר מצד שאינו עולה על שולחן מלכים, אך דוחה שמאחר והשו"ע ורוב האחרונים סוברים שגם פרפרת אסורה משום בישולי גוים, דלא כפר"ח, והקפה נחשב לפרפרת, לכן אין להסתמך על היתר זה אלא על ביטול הקפה במים:

"ולכן נראה שהעיקר להתיר מהטעם שכתבנו, שהקפה בטל לגבי המים שהורתחו עמו, ולכן אין בו משום בישולי גוים. וכן כתב הפרי חדש. להתיר הקפה גם מטעם זה, ובהסתמך על דברי התוספות. וכאמור לעיל. וכן כתב הגאון יעב"ץ בשאילת יעב"ץ… הנ"ל, על פי דברי התוספות עבודה זרה הנ"ל. ע"ש".

וכן הביא 'ואכלת ושבעת' פרק 'מאכלים המיוצרים על ידי גוי', עמ' 132, בשם 'פוסקים רבים':

"מים – גוי שהרתיח מים, הרי הם מותרים בשתייה, כיוון שהם ראויים לשתייה גם ללא בישול. פוסקים רבים הרחיבו את הדין הזה, וכתבו שמשקאות שעיקרם מים, כגון קפה, תה, וכדומה – הרי הם מותרים בשתייה אף שהקפה והתה עצמם אינם נאכלים חיים".

הרב משה ביגל ב'אכול בשמחה' ב, ה, מביא תחילה את המחלוקת אם הקפה נחשב 'עולה על שולחן מלכים', ואח"כ מביא את המחלוקת אם אומרים שהקפה מתבטל במים. לסיום הוא כותב:

"למעשה, יש האוסרים קפה או תה שהתבשל על ידי נכרים, מצד בישולי נכרים, אולם מצד עיקר הדין, ולדעת רוב מניין ובניין של הפוסקים – מותר לשתות את המשקאות הללו אצל נכרים מאחר והדבר שנוי במחלוקת, ומדובר באיסור דרבנן, שלגביו אנו פוסקים 'ספק דרבנן להקל'".

שיטת החתם סופר שרק קפה שאינו נמס לתוך המים בטל למים

החתם סופר עבודה זרה לא, ב, סובר שכל סברתו של הפר"ח שהקפה בטל למים, היא דווקא משום שגרגירי הקפה אינם נטמעים במים, אלא המים שואבים מהגרגירים את טעמם, וקליטת טעם זו בטלה למים (נפק"מ לקפה נמס, כדלקמן):

"שכר של נכרי – עי' מה שכתבו תוס' דאין בו משום בישולי נכרי משום דכי היכי דבטיל לגבי המים לענין ברכה, הוא הדין נמי לענין בשול נכרי. והב"ח כתב שזה התירוץ אינו עיקור, שהרי יש בו כזית בכדי אכילת פרס משעורי', וחייב עליו כרת בפסח, ואיננו בטל לגבי מים. אלא משום שנשתנו השעורי' מברך שהכל נהיה בדברו, ע"ש. ואפשר שצדקו דבריו בשכר שעורים, דהשעורים עצמם נימוחים ויוצא כל כחם בבישול, אבל מ"מ הקאפע שהתיר הפר"ח סי' קי"ד סק"ו בודאי מותר מטעם זה שגרעיני הקאפע אינם נימוחים במים, רק קליטת טעם בעלמא, ולית ביה משום בשולי נכרים. משפחת גויה בבית ישראל המבשלים קאפע, א"נ המתאכסן בבית גוי ושותה עמו קאפע בסתם כלים שאינם בני יומן ואינו במסבה ובמושב לצים – לית בי' משום בשולי נכרים".

ע"פ דברי החת"ס הללו, כתב בשו"ת שבט הלוי ב, מד, שבקפה נמס יש להחמיר משום בישולי נכרים:

"וא"כ בנס קפה, אעפ"י שנתבשל כבר בבית חרושת עד שנעשה אבק הקפה, מ"מ זה לא יושענו להתיר הבשול של אח"כ דאסור לפי טעמו של הח"ס, וכאמור למעלה. ואעפ"י שיש לי ללמד זכות על אלה המקילים בזה דלית להו חידושו של החת"ס שהוא עפ"י דעת הב"ח שדחה דברי התוס', רק נקטו להו פשטות דברי התוס' משום דבטל להמים, וזה שייך גם בנס קפה, מכל מקום הואיל והדבר יצא מפי הח"ס כל בעל נפש יחמיר עצמו בזה, וכיו"ב לענין נס תה בזמן הזה. והנלענ"ד כתבתי".

ובשו"ת 'אבני ישפה' א, קלט, נקט גם כן כדברי שבט הלוי, אלא שאמר שזה שייך רק כאשר הגוי הוא שמערב את הקפה עם המים ולא היהודי (כלומר ואין בעיה מצד הכנת הקפה במפעל על ידי נכרי, כדלעיל):

"בדבר השאלה אם מותר לשתות קפה נמס המיוצר על ידי גויים, והיינו אבקת קפה שנותנה במים חמים והיא נמסה במים. אמנם כיון שגוים בשלו את הקפה בבית החרושת יש לעיין אם מותר לשתות את האבקה הזאת או שמא נאסור משום בשולי עכו"ם. הנה מו"ר שליט"א כתב בשו"ת שבט הלוי… דבעל נפש יחמיר לעצמו, ע"כ. אמנם היות ואפילו בעלי נפש נוהגים היתר בזה, אמרתי לעיין בדבר. והנה עיקר יסוד שבט הלוי… להחמיר בקפה נמס שמיוצר ע"י גויים על פי דברי חידושי ח"ס… שכתב טעם ההיתר לשתות קפה קלוי שעושים אותו העכו"ם ומבשלים במים, הוא משום שרק הטעם נכנס למים, אבל גוף הקפה נשאר בגרעינים ולא מתערבב עם המים, ולכן אין בו משום בשולי עכו"ם, מה שאין כן שכר שהשעורים שבו נמסים ונעשים חלק מן השכר…וזה כדברי הב"ח… שסובר שמה שכתבו התוס'… בהיתר שכר משום שבטל למים, שאין תירוץ זה עיקר בתוס'… והנה אנכי עפר תחת רגליו שליט"א, אבל כל דברי הח"ס וב"ח מדברים רק אם הגוי בעצמו בישל את הקפה והביא הקפה כשהוא כבר מעורב עם מים, ובזה יש לומר שאין הקפה בטל למים, וכנ"ל. אבל כאן אנו מדברים שקונים מן הגוים רק אבקת קפה נמס, והיהודי בביתו הוא ששופך מים חמים על האבקה, וא"כ מה אכפת לן סברת הח"ס שגוף הקפה מעורב עם המים, כיון שהיהודי הוא שערבב את המים עם הקפה".

ה'נהרות איתן' (לרב אברהם רובין) ג, מב, סובר שלכתחילה יש להחמיר בקפה נמס, ובשעת הצורך מותר, והמחמירים אף בשעת הצורך – 'ישרים דרכיהם ורצויים מעשיהם':

"היוצא מדברינו: א. בקליית פולי קפה יש להקל למעשה שאין בו משום בישול עכו"ם, וכמו"כ יש להקל בעצם יצור אבקת הקפה כשאין בקפה חשש איסור שאין בזה משום בישול עכו"ם. ב. קפה מרוכז שהעיקר הוא שתיית הקפה עצמו, ורק כדי להקל על שתייתו מוהלים אותו בקצת מים, כנהוג בזמנינו בקפה אספרסו וקפה טורקי מרוכז שנוהגים להגישם לשותים בכוסיות קטנות מחמת ריכוזם וכדו', יש בו משום בישול עכו"ם. ג. קפה כגון נס קפה, שעיקר שתייתו הוא בריבוי מים עם מעט קפה, ובסיום השתיה נשאר בתחתית הספל קפה, יש להקל למעשה בשעת הצורך שאין בו משום בישול עכו"ם עכ"פ כששותה בדרך של עראי. והמיקל בזה יש לו להקפיד שלא להשתמש בכלים שיש בהם בליעת איסור של שאר המשתמשים. ומכל מקום, הנוהגים להקפיד גם בזה אף בשעת הצורך (כשאין בו צורך רפואי) משום בישולי עכו"ם – ישרים דרכיהם ורצויים מעשיהם להתקדש בקדושת המאכלים".

הסוברים שהקפה אינו מתבטל במים

הב"ח יו"ד קיד, א, סובר שתירוצם של תוס' שהתבואה בטלה למים – קשה, ולכן הסיבה העיקרית שאין בשיכר של תבואה משום בישולי נכרים היא כי זהו משקה שאינו עולה על שולחן מלכים:

"וכתבו התוספות: ואין לאסור של תבואה משום בשולי גוים… כיון דאינו עולה על שלחן מלכים. ועוד, דהתבואה בטילה לגבי מים, מדמברכין עליה 'שהכל נהיה בדברו' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש… והטעם דהתבואה בטילה לגבי מים הוא קשה מאוד, שהרי התבואה עיקר ואית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמ"ש הרא"ש גבי איסור חמץ. ואין ראיה ממה שמברכין 'שהכל נהיה בדברו' דאינו אלא לפי שנשתנה מברייתו ואין התבואה בעין, אכן הרשב"א סוף בית ג' כתב… וכ"כ ר"ח והראב"ד דחטין נאכלין הן כמות שהן חיין, וכן מצאתי בירושלמי מפורש וכו'. השתא לפי זה ניחא דאין בשכר של תבואה משום בישולי גוים כיון דנאכל כמות שהוא חי. אבל העיקר דלא גזרו על השכר כלל כשגזרו על השלקות וטעמא כדכתב הרשב"א בית ה' שער א' דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי ובית דין נמי לא גזרו עליו, אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של גוים להרחקה יתירתא מבנותיהן והיינו דאמרינן: 'מפני מה אמרו שכר של גוים אסור' ולא אמרו 'מפני מה גזרו על שכר של גוים וכו", אלמא דלא גזרו עליה, ולפיכך גם אדם חשוב אין צריך להזהר ממנו כמו שצריך ליזהר משאר דברים שנאכלין חיין כדלעיל…".

על פי דבריו של הב"ח הנ"ל, ה'פנים מאירות' ב, סב, דוחה את סברתו של הפר"ח, שהקפה מתבטל במים:

"ומה שמביא ראיה מהתוס' מדבטלי תבואה לגבי מים לענין ברכה כו' כבר שדא בי' נרגא הרב הב"ח… ובאמת דבריו נראין, והמעיין בדברי התוס' יראה שלא סמכו באמת על תירץ זה, אלא דעיקר טעמייהו דשכר שלהם לא היה עולה על שולחן מלכים. ולטעם הב"ח דלא שייך ביה חתנות כולי האי, דלא מזמנים עלייהו וליכא קרובי דעתא כולי האי, אבל בקאווע, עינינו רואות שעולה על שולחן מלכים, ומזמנים עלייהו, בודאי ראוי לחוש לבישול גוים".

4.    האם קפה קלוי נחשב נאכל כמות שהוא חי

הסוברים שקפה קלוי נחשב נאכל כמות שהוא חי[11]

ב'הלכות קטנות' (לרבי ישראל יעקב חאגיז, פאס, מרוקו. נולד בשנת הש"פ, [1620]) א, ט, כתב שהקפה הקלוי נאכל כמות שהוא, ללא צורך בבישול נוסף (אך הוא כותב זאת לעניין הלכות ברכות, לגבי בישולי נכרים הוא כתב שמחמיר על עצמו):

"הקאוי אינו נאכל כשהוא חי, אלא קולין אותו והוא ראוי לאכילה. וכשדכין אותו מבשלו במים…".

וכ"כ ה'גינת ורדים' או"ח ג, ח, שפולי הקפה הקלויים נאכלים כמות שהם, ולכן אין הבישול אוסר אותם משום בישולי נכרים:

"נחזור לענינינו, דנלע"ד דמעולם לא מצינו דבר שנתקן ונגמר בישולו והכשרו לאכילה, וע"י הכתישה שכותשין אותו לעשות ממנו מאכל שלא היה ראוי להעשות שלא ע"י כתישה נימא ביה דחלף הלך לו אותו ההכשר והתיקון, זו לא שמענו…. ובקליה לא נאסר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: להרמב"ם ודעמיה, לפי שאין אדם מזמן את חברו בקליות, ולפיכך לא גזרו בהו. ולהר"ן וסיעתו, לפי שלא נשתנו מברייתן, וכיון דהוכשרו לאכילה, אף על גב דהדר בשיל להו – לא אסירי".

וכן מובא בקונטרס זכרון ראשונים שבסוף ספר 'ברך משה', מה'יד אהרן' (לרבי אהרן אלפנדרי, נולד באיזמיר התס"א [1701]), דף קנז, עמודה ד, שהקפה הקלוי נאכל כמות שהוא חי ואין איסור בבישולו על ידי נכרי (אלא משדבריו עולה שאם הנכרי קלה את הקפה – יש בו בישולי נכרים):

"שם פרי חדש, וכ"כ התוס' כדברי התוס' אלו כתב מהר"ם בן ברך…. יעו"ש. ואולם לענין היתר הקהוו"י צריך עיון, דמה יושיענו זה למה שהגוים קולין אותו במחבת, וזהו עיקר בשולי גוים שנעשה על ידם, דאלו לענין המשקה, כבר הוכשר לאכילה מעת הקלייה, ונאכל כמו שהוא חי, כנודע".

וכ"כ ה'חיים שניים' ד, שקפה קלוי נחשב 'נאכל כמות שהוא חי' הואיל ונהוג לאוכלו כשהוא מצופה בסוכר וכדומה, וממילא גם אם יבשלוהו לא ייאסר:

"והשתא לפי כל האמור, בנידון דידן הקאהב"י כשהוא קלוי ראוי לאכילה בלי שום דוחק, והחיך יטעם לאכול. ויש שעושים מהם קונטיפיו מרוקח בסוקאר, גם כשטוחנים אותו יש שמערבין אבק הקאהב"י עם מעט סוקאר ויש שאוכלים אותו בעיניה הן הגרעינים קלוים כמות שהן והן אבק הקאב"י בלי תערובת סוקאר, פשיטא דאם בשלו הגוי לית ביה משום בישולי נכרים… ".

וכ"כ יחוה דעת ד, מב:

"ומכל שכן גרעיני קפה קלויים, שאף על פי שראויים הם לאכילה, אין רוב העולם אוכלים אותם כך[12], שהרי הם עומדים לבישול ברותחים… ועל כל פנים לא עדיפי גרעיני קפה קלויים משאר קליות, ומכיון שמותר לאכול גרעיני קפה קלויים של גוים, ואין בהם משום בישולי גוים, אף לאחר שנתבשלו במים רותחים, נשארו בהיתרם, שדין הקפה בזה כדבר שנאכל כמות שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים. ודומה למה שכתב הרמב"ם, דגים קטנים שמלח אותם גוי, הרי הם כמו שנתבשלו מקצת בישול, ואם צלאם גוי לאחר מכן מותרים. וכן פסק בשלחן ערוך. והוא הדין לקפה".

הסוברים שקפה קלוי אינו נחשב 'נאכל כמות שהוא חי'

הבעי חיי קנה, בדחותו את טענות המתירים לשתות קפה של גויים, כותב שאין להתיר מטעם שהקפה נאכל כמות שהוא חי, שאם הכוונה לפני הקלייה, אין זה משנה את הדין, שאם כעת לאחר הקליה הוא לא נאכל חי – יש בו בישולי נכרים. ואם מדובר לאחר הקליה – בטלה דעתו של מי שעושה כן, אצל כל אדם:

"והאומרים דטעם התרו משום שהוא דבר הנאכל כמות שהוא חי, אם קודם שיתייבש, בעוד שהוא באיזה זמן נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים – לא הרויחו כלום בטעם זה, שהרי אחר שנתייבש אינו נאכל כמות שהוא חי. וכבר נתבאר למעלה דאפילו היה נאכל כמות שהוא חי בעודו לח, אם אחר שנתייבש בישלו גוי – יש בו משום בישולי גוים. ואם מה שאומרים שהוא נאכל כמות שהוא חי הוא אחר שקולין אותו על המחבת לטחנו, מלבד שאין הדברים כן, שאין אוכלין אותו חי, ואפילו אם המצא ימצא מי שיאכל אותו כשהוא חי – בטלה דעתו אצל כל אדם, ולא מקרי אכילה".

וכ"כ פנים מאירות ב, סב:

"ומלבד איסור שבת יש עוד איסור מחמת בישול כותי, דהא אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים. ואי משום דראוי לאכול כשהוא חי קודם שנתיבש, דהא זנגבילא יבשתא כתב הט"ז בסי' ד"ד ס"ק י"ד והב"ח בסי' ר"ג דאסור מחמת בישול עכו"ם אף שהוא נאכל כמות שהוא חי כשהוא רטוב.  והנה ראיתי במג"א ס"ס ר"ג שכתב בשם תלמידי רבנו יונה לענין בישול עכו"ם אין חילוק, דהא יבש ג"כ נאכל כמות שהוא חי עם לחם… לפי טעמא דתלמידי ר"י מפני שהיבש נמי נאכל כמות שהיא חי עם לחם, לא שייך הכא בקאווע, שלאחר שנתיבש אינו נאכל אפילו עם לחם. ואין לומר דנאכלין כשהן יבשין ע"י הדחק, דהא מבואר בטור י"ד בסי' קי"ג דאכילת דגים מלוחים חיין ע"י דחק לא חשיב נאכל כמות שהוא חי, וכן הסכים הב"ח, ואף לדעת מקילין – מ"מ מודי בביצים ובתמרי' המרים קצת, כיון שאינו נאכל אלא ע"י הדחק גדול – לא חשיב נאכל כמות שהיא חי, ואין לנו היתר אלא לדמות לשכר…".

5.    האם יש בישול אחר קלייה בקפה

הסוברים שאין בישול אחר קלייה בבישולי נכרים

הבאר עשק קה, בהיתר החמישי לשתיית קפה של נכרים, כתב שכשם שתבשיל שהתבשל כל צרכו בהיתר, אין בו שוב משום בישולי נכרים, כך אין בקפה שעבר קלייה, משום בישולי נכרים:

"חמישית – גם הוא מותר לשתותו מטעם שגרעיני הקאוי כבר הם אפויים וצלויים קודם שיטחנו אותו ושישימו אותו במים, ואינן נאסרין עוד ע"י בשול במים. הגע עצמך, אלו יקלה הגוי[13] אפונים או קליות וכדומה, ואח"כ בשלם – ודאי שהיה מותר לאוכלם ולשתות את מימיהם, כמו שמותר לאכול תבשיל שנתבשל כל צרכו ע"י ישראל ואח"כ חזר הגוי ובשלו…".

וכ"כ 'מור וקציעה' או"ח ר"ד, והדגיש שאף לרא"ם שמחמיר בבישול אחר צלייה בשבת, מודה בבישולי נכרים שמותר:

"ראיתי להזכיר כאן דיני משקה הקאהו"י, שנתחדש בזמננו במדינה זו קרוב לששים שנה. וצריך לבאר בו פרטים הללו… ב) משום בשולי גוים לית ביה, חדא דאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת. ועוד, דקלוי הוא תחלה, תו ודאי לית ביה משום בשולי נכרים (דהקליה עצמה אינה אוסרת, דלא עדיפי לענין זה משאר קטניות הנזכרות בהגה דש"ע (י"ד ריש סי' קי"ג), ואחר כך אם בשלם גוי – לית לן בה בכל גוונא, אפילו לדבר רא"מ דאית ליה בישול אחר צליה לענין שבת, בבישולי גוים ודאי מודה דאין בו משום בשול…".

ה'שולחנו של אברהם' (לרבי אברהם הכהן יצחקי בעל ה'משמרות כהונה', רבה הראשי של תוניס ומגדולי רבני תוניס בכל הדורות, נולד באזור התק"נ [1790]) יו"ד קיג, א, סובר שפולי הקפה נחשבים ל'קליות' שפסק הרמב"ם שאין בהם משום בישולי נכרים, ומאחר והקלייה בהיתר, גם הבישול שלאחר מכן אינו אוסר:

"ומכל מקום נראה דהקא"וי של גוים – אין בו משום בשולי גוים, שהרי קודם הבישול קולין אותם, וקליות אין בהם משום בשולי גוים, כמו שכתב הר"ן, דאין אדם מזמן חבירו על הקליות, ולית בהו משום חתנות, ע"ש. וכשבשלו אח"כ שרי, דדמי לדגים קטנים שמלחן וצלאם גוי…".

החיים שניים ד', מחדש שכאשר בישל הנכרי שני בישולים: הראשון בישול במקצת שאינו מכשיר לאכילה, ואז הסיר מהאש, ואח"כ בישול בישול שני שמשלים את בישולו של המאכל – אין בזה איסור בישולי נכרים, שהבישול הראשון אינו נאסר כי לא הוכשר המאכל לאכילה עדיין, והשני אינו אסור מדין 'תחילתו בהיתר וסופו באיסור' שמותר[14]. עפ"ז כתב להתיר שתיית קפה, שכן הקלייה אינה נאסרת שאין בישולי נכרים בקליות (כנ"ל), והבישול השני אינו אוסר כי השלב הראשון של הבישול (הקלייה) היה בהיתר:

"…שהעולם סמכו לאוכלם על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאין דרך לזמן את חבירו על הקליות, ולכן לא גזרו עליהם… ולפי זה הקאהוי קלוי נמי שרי… אכן, לע"ד אפשר לומר דהר"מ יצא לטעון בדבר חדש, ומלתא אגב ארחיה קמ"ל דסבירא ליה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, כיון שעל ידי מליחתו נתבשל קצת, הו"ל תחילתו בהיתר וגמרו באיסור דשרי, ולאו דוקא במליחה אלא הוא הדין אפילו בבישול ע"י האור נמי, דאם בשל הגוי בשר מקצת בשול וסלקה מן האור – לית ביה משום בישולי נכרים, ושרי לישראל לאכלה אע"ג דגמרו הגוי אח"כ ובשלו לגמרי, לית לן בה מאחר דמעיקרא היתה נאכלת לישראל, דכל שתחילתו בהיתר וסופו באיסור – שרי… והה'[15] שהקאב"י כבר הוא קלוי, ואינו נאסר ע"י בישול המים, כמו שמותר לאכול תבשיל שנתבשל ע"י ישראל כל צרכו, ואפילו מקצתו, ואח"כ חזר הגוי ובשלו. ע"כ. כל זה ניחא כשהקאב"י קלאו ישראל ואח"כ בשלו הגוי. אבל כשהקלוי והבשול הכל נעשה ע"י גוי, מאי איכא למימר? אם לא שנאמר דס"ל להרב כמו שכתבנו למעלה, דכל שבשל הגוי במקצת וסלקו מן האור, וחזר ובישלו עד גמר בישולו – חשיבה בשול הראשון כאלו בשלו ישראל, והוה ליה תחילתו בהיתר וגמרו באיסור דשרי. וכן נראה דסבירא ליה להרב פרי חדש…".

משיבת נפש (לרבי אריה ליב צינץ, פולין, נולד בשנת התקכ"ח [1768]) או"ח ו, נשאל לגבי מאכל שנקרא 'קאלמוס' שהוא מעין מרקחת, שמבשלים אותה בשני שלבים, ובשלב הראשון אינה ראויה למאכל עדיין, וכותב ה'משיבת נפש' שיש ללמד זכות על העולם שנוהגים לאכול אותה, שכיוון שאחר הבישול הראשון אינה עולה על שולחן מלכים, ואין בישול אחר בישול, ממילא אין איסור בישולי נכרים בזה:

"מיהו משום בישולי נכרים יש לחוש מה שמביאין שהוא מעוטף בצוקר, מסתמא נעשה בדרך בישול, לא ידעתי לו היתר כיון שאינו נאכל כמות שהוא חי, העולם נוהגין היתר לאכלו, וצ"ע. ואפשר ללמד זכות כי כמדומה שדרך בישולו מתחילה מבשלין אותו במים להפיג המרירות, ושופכים ממנו המים, וכן עושין איזו פעמים, ואחר שכבר הפיג מרירותו, מרקחין אותו מעשה רוקח בצוקר, ואם כן כיון שכבר נתבשל וקודם שנרקח בצוקר אינו עולה על שולחן מלכים, ואף שאח"כ עולה על שולחן מלכים תו לא שייך ביה בישולי נכרים, דאין בישול אחר בישול".

והביאו מהרש"ם יו"ד קיג, א:

"ועי' תשובת משיבת נפש סי' ו', בדין הקאלמיסין, דכיון דמבשלין אותן מקודם למתק המרירות ואינם עולים על שולחן מלכים, אף דמבשלין אח"כ שנית עם צוקער, לא שייך בהו דין בישולי עכו"ם… די"ל דמתחילה מבשלים אותם במים להפיג מרירותן ואח"כ מרקחין אותם בצוקער, ושוב אין בישול אחר בישול, ובבישול הקודם הרי אינו עולה על שלחן מלכים ומותר, ע"ש".

ה'תשובות והנהגות' ד, קצג, מביא בשם רבי זכריה טעבלי, חברו של רבי עקיבא איגר, בשם רע"א, שאין בישול אחר צלייה לעניין בישולי נכרים. אח"כ כתב שאולי בקפה יש בישול אחר קלייה כיוון שהבישול הוא עיקר הכשרתו לאכילה, אך מסיק שכיוון שהמים רק מוציאים טעם מהקפה ולא מבשלים את האבקה עצמה, שרי. אמנם בהמשך כתב שלרא"ם המחמיר בבישול אחר צליה בשבת, ייתכן שיש להחמיר כיוון שעיקר תיקונו על ידי הבישול, אך כתב התשובות והנהגות שאפשר שאת זה כתב רבי זכריה לשיטת הרא"ם, אך לדינא סובר שאין לחוש לרא"ם כיוון שבישולי נכרים מדרבנן:

"העולם נהגו להקל לשתות תה חם וקפה שנעשה ע"י עכו"ם ולא חיישי לבישול עכו"ם…

ועכשיו מצאתי דברי רבינו הגרע"א מכת"י שמתיר, שבשעה שקולים את גרעיני הקפה עדיין אינו ראוי לאכול, והמים שמכשירים אותו אח"כ לשתיה הוה בישול אחר צלייה, [ובמים מצד עצמם אין דין בישול עכו"ם כיון שיכול לשתות חי], וכמו בשבת שאין בישול אחר בישול. שוב מצדד כיון שעיקר תיקונו הוא בבישול עם המים אולי נימא דבכה"ג יש בישול אחר בישול, רק מסיק שבישול המים עם הקפה אין מטרתו לבשל את הקפה אלא להוציא טעם ממנו למים, ולכן אפשר שאינו חייב בכה"ג לענין שבת ואין בזה משום בישול עכו"ם, אבל מסיים שלדעת הר"א ממיץ דס"ל שיש בישול אחר צלייה ואפייה, אפשר דהוא הדין לענין בישול עכו"ם יש בישול. (העתקתי זאת מקובץ צפונות מחדש ניסן תש"נ, והוא מכת"י רבי זכריה מענדיל ב"ר דוד טעבלי, ולמד בחברותא עם הגרע"א, והעתיק לעצמו דברי חבירו הגרע"א).

והנה עיקר דבריו שגם לענין בישול עכו"ם מצדד לחשוש לרא"ם שיש בישול אחר צלייה הם חידוש, ויתכן דלמעשה מודה הגרע"א לענין בישול עכו"ם שהוא איסור דרבנן דיש להקל, אלא שבא רק לציין דלהרא"ם אסור".

הסוברים שיש בישול אחר קלייה בבישולי נכרים

האות היא לעולם (לרבי פינחס רפאל יהושע די שגורה מאיזמיר, נהגו לכנותו הפרד"ס, הספר נדפס באיזמיר לאחר פטירת המחבר, בשנת התרנ"ב [1892]) א, מט, סובר שקליית הקפה אוסרתו, ואין הבישול שנעשה על ידי ישראל לאחר מכן מתיר את שתייתו. ודחה את דברי ה'חקרי לב' (המובא בהמשך) הסובר שבישול הקפה במים אסור רק מטעם 'ביטול איסור לכתחילה':

"בישולי גוים – קאהב"י הקלוי ע"י גויים, ושוב אח"כ בישלו הישראל בביתו, אי שרי לשתותו למי שנזהר מבשולי גוים, עי' לעטרת ראשנו מ"מ או"ר היר"ח נרו, בחקרי לב… דנטה דעתו ד"ע לאסור איסר, וכתב 'והמחמיר תבוא עליו ברכת טוב', וטעמא טעים משום דהוי מבטל איסור לכתחילה, דגם בדרבנן אסיר…

ואנכי איש צעיר, אחרי נע"ר ת"ם אני ע"ד דאיך קא פסיק ותני דטעמא דאיסורא הוי משום דאין מבטלים איסור לכתחילה, דמשמע דהאיסור פקע מיניה ע"י הבישול, ואין בידינו כי אם הך דאין מבטלים איסור לכתחילה. ולדידי אנכי הדל נראה דכל דחל שם איסור עליו, תו לא פקע מיניה על ידי הבישול…".

וכן הבין ה'שבט הלוי' ב, מד, מכך שהפוסקים לא התירו את שתיית הקפה מטעם בישול אחר בישול אלא מטעמים אחרים:

"ובאמת כדעת ה'דרכי תשובה' נראה דהיה דעת כל גדולי ישראל שדנו לענין בשול קפה עצמו בבית משתיהם ומכלל דבריהם נשמע להדיא דמשום קליית הפולים אף על גב שמעולם היו עושין כן לפני הבשול לא היו אוסרים. וכן נשמע מדבריהם חומרא, דהגם שהפולים כבר נקלו או נתבשלו באש, מכ"מ לא היו דנין בו דין אין בשול אחר בשול או אחר צלי' לולא שהי' להם נמוק הגון על היתר בשול הקפה עצמו".

6.    האם הכנת קפה בעירוי מכלי ראשון או בכלי שני אסורה

ב'אבני ישפה' א, קלט, כותב תחילה שבקפה טורקי שמכינים אותו בעירוי מכלי ראשון – יש איסור בישולי נכרים. אך בקפה נמס, שניתן להכינו בכלי שני, אין איסור בישולי נכרים היות וניתן להכינו בכלי שני שאינו נחשב לבישול. אמנם לבסוף הוא מסיק שגם בקפה נמס יש להחמיר, אלא אם כן הנכרי מכין אותו בכלי שני ואז יש להקל גם בקפה טורקי כיוון שבפועל אין כאן בישול:

"ומה ששונה הנס קפה מן הקפה הקלוי שאסרו הפוסקים, הוא שקפה קלוי טעון בשול, אבל נס קפה סגי לערבב אותו במים חמים של כלי שני, ולכן שייך לטעון שהוא נאכל כמות שהוא חי ואינו טעון בישול. וכל דבר הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם. ולכן אע"פ שהגוי יערה עליהם מכלי ראשון, לא ייקרא בישולי עכו"ם כיון שהוא לא נצרך לבישול. ואע"פ שגרעיני קפה עצמם אינם ראוים לאכילה בלי בישול, אבל במצב של נס קפה הם כן ראוים לאכילה בלי תוספת בישול, ומספיק מים חמים של כלי שני… ויותר מזה נראה שאפילו אם הוא מאכל שהוא מקלי הבישול, וסגי לו בבישול של כלי שני לחייבו במלאכת בישול בשבת, מכל מקום לענין בישולי עכו"ם אין לאסור. והיינו לפי אותו הטעם שאמרנו, דלא עדיף ממעושן או מליח, שאע"פ שהוא מכשיר לאכילה, לא נכללה בגזירה של בישולי עכו"ם רק כלי ראשון או קליית אש בלבד, שבהם החשיבות של בישול שיש בו משום קירוב דעת. וכן משמע דבישול של כלי שני אין בו משום בשולי עכו"ם, מדברי ערוך השולחן… שמחדש שטיגון הוי בכלל בישולי עכו"ם. ואם נאמר שגם כלי שני יש בו משום בישולי עכו"ם, אזי היה צריך להשמיע לנו חידוש כזה, שהוא חידוש גדול יותר מטיגון

סוף דבר, אפילו לפוסקים שאומרים שאין בישולי עכו"ם ע"י קיטור בית החרושת, עכ"פ יש בישולי עכו"ם בגוי שהכין כוס קפה, כיון שבעת שפיכת המים הרותחים ישנו בישול, וזה בין קפה טורקי ובין קפה נמס. ואפילו אם בא מבית חרושת יהודי, מ"מ כיון שהגוי שפך עליהם מים רותחים או בשלם, יש להחמיר שלא לשתות, וכדברי הפנים מאירות וסברת הח"ס. והמיקל יש לו על מה לסמוך. ואם הגוי יכניס המים לכוס כדי שיהיה כלי שני, ורק אח"כ יכניס הגוי הקפה נמס או קפה טורקי – אז מותר לשתות".

בספר 'הכשרות' (לרב יצחק פוקס) יט, כט, כתב שעירוב הקפה עם המים על ידי נכרי מותר, הואיל והקפה מתבטל במים, ובקפה נמס הוא גם נאכל כמות שהוא חי, ללא צורך בבישול דווקא:

"שיכר (בירה) אינו בכלל איסור בישולי גויים, קפה שחור ושאר מני אבקות הצריכות בישול והכנה – אינם בכלל האיסור. כמו כן, קפה , תה, קקאו (ללא חלב), ובודאי קפה נמס, יכול להכינם לשתיה אפילו גוי".

ובהערה פא שם כתב (לגבי הכנת המשקה לשתייה): "ראה ערוך השולחן… ע"פ הפר"ח… ושו"ת באר עשק… שמותר לשתות קפה או תה מפני שהעלים והאבקה בטלים לגבי המיםוקפה נמס ניתן לשתיה גם בלא בישול, עם מים קרים או חלב…".

7.    הקפה אינו ראוי לשתייה ללא הסוכר

בתשובות והנהגות ד, קצג, כתב שכאשר הישראל שם את הסוכר בקפה, יש יותר מקום להקל, שאפשר לומר שעד נתינת הסוכר בקפה עדיין משקה הקפה לא מוכן לשתייה, והישראל מסיים את הכנתו ושרי. וכך הוא עצמו נוהג:

"ואני נוהג כשאני במטוס או ברכבת, ומגישים קפה, ליזהר להמתיק אותו בעצמי, דנראה לענין בישול עכו"ם שאם לא ממותק עדיין לא הוי גמר מלאכה, וכשהישראל ממתיק נעשה בכך ראוי ע"י ישראל ותו אין חשש בישול עכו"ם וכמש"נ. ומיהו בזמנינו מצוי שעולה קפה על שולחן מלכים גם בלא סוכר, והשותה אם רוצה להמתיקו ממתיקו בעצמו כפי רצונו, ומ"מ לענין קפה שמעיקר הדין בלאו הכי מותר, יש לצרפו לסניף דכיון שנעשה לו ראוי לשתיה רק ע"י שהוסיף המתקתו די בכך".

ואפשר שלהיתר זה התכוון הבאר עשק קה, בטעם הרביעי להיתר:

"מותר לשתות הקאוי הזה לפי שהמים המבושלים של גוים מותר גמור לשתותם, שאין במים משום בשולי גוים, והקאוי הזה הוא כמו מים צבועים, וטעם מים מרים יש לו, וליכא לאסור אותו".[16]

המתירים שתיית קפה מבלי לנמק את טעם הדבר

הערך לחם יו"ד קיד, א, כותב שאין לשתות קפה של נכרים במקום מכירתו, ומשמע שמצד עצמו אין איסור בשתייתו:

"מכירתו כו' – יש להחמיר בקהוו"א שעושין במצרים, שלא לשתותו במקום מכירתו, משום חתנות. ובזולת זה יש לאסור הישיבה שם משום מושב לצים…".

והביאו השולחן גבוה (לרבי יוסף מולכו מסלוניקי, נולד בשנת התנ"ב [1692]) יו"ד קיד, ט:

"[מצטט את לשונו של הפר"ח]… וכתב מהריק"ש: יש להחמיר בקאו"י שעושין במצרים שלא לשתותו במקום מכירתו משום חתנות, ובזולת זה יש לאסור הישיבה שם משום מושב ליצים…".

למסגרת השולחן אפשר להקל בשעת הדחק

המסגרת השלחן (לרבי מנחם עזריה קסטלנובו, נדפס בשנת הת"ר [1840]) סובר שהמחמיר תבוא עליו ברכה, אך בשעת הדחק או היכן שהחומרה תתפרש כיוהרה, יש להקל:

"ונלע"ד דהיכא דאפשרהמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל בשעת הדחק או במסבה בבית חתן וכלה או בסעודות מצוה או היכא דנקרא נקראנו לבית אחת יחידי סגולה דמחזי כיוהרא ותמ"ה תמ"ה יקראו[17], הוי כשעת הדחק. וכן אני נוהג ובא, דלא כל הרוצה ליטול את השם יטול…".

הסוברים שמן הדין יש בישולי נכרים בקפה, אך אין למחות במנהג העולם

בשו"ת בעי חיי (לרבי חיים בנבנישתי, בעל ה'כנסת הגדולה') קנה, כתב שתחילה נהג לשתות קפה, אך לאחר שחקר את הסוגיה וראה שאין היתר מבוסס לסמוך עליו, חדל מלשתות קפה גויים, אך לא מחה במנהג העולם שנהגו לשתותו. בתוך המו"מ שבדבריו, שולל ה'בעי חיי' כמה סברות שהעלו להקל בקפה של גויים, ובהן שלל את הסברה שהקפה אינו נחשב לעולה על שולחן מלכים כדין קליות, וכתב שאדם כן מזמן חבירו על הקפה, ועוד, שמנהג העולם להחמיר כרמב"ן שכל שאינו נאכל כמות שהוא חי, אף שאינו עולה על שולחן מלכים – אסור. ומ"מ סיים שאין למחות במנהג העולם:

"ומה ששאלתם סמוכות שלנו לשתות מי שיחור, והוא הקאהוי שבישלו גוי, דעו רבותי שימים רבים נהגתי היתר בדבר זה, ועתה מקרוב שמתי מגמתי לחקור על התירו, ולא מצאתי סמך להתירו. ומן אז והלאה חדלתי את עצמי מלשתותו. והאומרים דטעם היתרו משום שהוא דבר הנאכל כמות שהוא חי, אם קודם שיתייבש, בעוד שהוא באיזה זמן נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים – לא הרויחו כלום בטעם זה, שהרי אחר שנתייבש אינו נאכל כמות שהוא חי

"ולומר דנהגו התר בו מטעם שנהגו התר בקליות, מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקאהוי לחוד – לא ניחא לן למימר הכי, דהקאהוי חשוב בעיני השותים אותו, שמזמנין אותו לשתות כוס אחד ממנו… ועוד, שכבר כתבתי דהעולם תפסו כדברי הרמב"ן ז"ל, דכל דבר הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בשולי גוים, אבל אם אינו נאכל כמות שהוא חי, אע"פ שאינו עולה על שלחן מלכים – יש בו משום בשולי גוים. ואיך ינהגו התר בקאהוי שאינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים!".

סוף דבר, לא מצאתי טעם מספיק להתר הקאהוי שבישלוהו גוים, ומפני שבכל מקומות ששמענו שמעם נהגו התר בו, ואין פוצה פה ומצפצף, אין כח בידי לאסרו כי אם לעצמי אני נזהר ממנו מכאן והלאה. וכן מצאתי במנהגי הרב המקובל האלוהי המהר"י אשכנזי זלה"ה שאסר הקאהוי משום בישולי גוים…".

בשו"ת חיים ביד סימן טו, הביא את דבריו של הכנסת הגדולה, ולמעשה גם הוא כתב שהרי זו כגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה:

"ואולם שבתי וראה דיש לאסור הסאלליף מדינא, כי אם ראינו בשתית הקאב'י שנהגו היתר הוא ברוב העולם… וכאשר כתב הרב כנה"ג בהדיא וז"ל: 'סוף דבר, לא מצאתי טעם מספיק להיתר הקאב'י שבשלוהו גוים, ומפני שבכל המקומות ששמענו שמעם נהגו היתר ואין פוצה פה אין כח בידי לאוסרו כ"א לעצמי אני נזהר ממנו מכאן והלאה. וכן מצאתי במנהגי הרב המקו' האלה'י כמהר"ו אשכנזי ז"ל שאסר הקאבי משום בשולי גוים. ואולם סמכו העולם לפי שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אעפ"י שעולה על ש"מ לשתות בפני עצמו, יע"ש. הרי דגם הרב כנה"ג דאסר הקאבי מדינא משום בשולי גוים, עם כל זה לא הסכים לאוסרו לאחרים אחר שכבר נהגו רוב העולם. והו"ל כגזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד".

וכ"כ כף החיים יו"ד קיג, כא (לשונו המלאה תובא בהמשך בע"ה):

"הקאהב"י של עכו"ם… נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא, וע"כ המחמיר יחמיר לעצמו, אבל לא יוכל למחות ביד השותים, כי יש להם על מה לסמוך".

וכ"כ בן איש חי שנה שניה חוקת טז:

"הקהוו"א שמבשלין הגוים, יש אוסרין ויש מתירין, ומרן רבינו האר"י ז"ל אסר אותה, אך אין בידינו למחות ביד המקילים, שיש להם על מה לסמוך. ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר. ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות הקהוו"א של גוים אפילו במקום הנועד שלה, ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועין מושכין ידיהם ממנה, ברם אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית"א, מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם".

שבעת עמודי יסודות ההיתר של ה'באר עשק'

ה'באר עשק' (לרבי משה שבתי באר, נדפס בשנת התל"ד [1774]) מביא שבעה טעמים להתיר שתיית קפה של נכרים (שרובם הוזכרו לעיל במקומות המתאימים):

"אחד – שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, ואפילו אם מקצת בני אדם טובלין בו פת הבאה בכיסנין או הביסקווטו, אין רוב העולם נוהגין כך, ולפיכך אינו נקרא 'עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת' ודאי…

שנית – הקאוי הזה מותר, ואין בו משום בשולי גוים, לפי שאיסור בישולי גוים דתקינו רבנן לא היה אלא על מיני משקין שבשלו הגוים לאכילה, כגון השכר וכדומה… לא על המשקין שהם לשתיה, כגון מי וורדים ומי הזארי… וכן שאר מי פירות העשויים ע"י האש, ואפילו השכר אינו אלא מנהג קדושים ומשום חתנות…

שלישית – הקאוי הזה מותר לשתותו, לפי שכל מיני משקה ושכר של גוים מותרין חוץ למקום קביעותן בביתם של גוים, ואפילו בביתו של גוים, אם הוא דרך עראי – מותר… אם כן, הקאוי הזה אפילו בקאואני מותר לשתותו, שאין שם מקום קביעותו לאסור אותו משום בנותיהם, כי הקואנאני הוא כמו חנות של בשם העושה מי ורדים, ואין בו שם שום חשש אסור.

רביעית – מותר לשתות הקאוי הזה לפי שהמים המבושלים של גוים מותר גמור לשתותם, שאין במים משום בשולי גוים, והקאוי הזה הוא כמו מים צבועים, וטעם מים מרים יש לו, וליכא לאסור אותו.

חמישית – גם הוא מותר לשתותו מטעם שגרעיני הקאוי כבר הם אפויים וצלויים קודם שיטחנו אותו ושישימו אותו במים, ואינן נאסרין עוד ע"י בשול במים. הגע עצמך, אלו יקלה הגוי אפונים או קליות וכדומה, ואח"כ בשלם – ודאי שהיה מותר לאוכלם ולשתות את מימיהם, כמו שמותר לאכול תבשיל שנתבשל כל צרכו ע"י ישראל ואח"כ חזר הגוי ובשלו

ששית – נלמוד מן המורייס, דהיינו החרדל של גוים, שהיא מותרת כשאין בו חשש שיהיה בה יין, ואע"פ שאינה נאכלת כמות שהיא חיה. וגם היא עולה על שלחן מלכים ומלפתין בה את הפת. כיון שנעשה מן האומן – לא חיישינן לשום איסורא, הכי נמי הכא[18].

וטעם שביעית – נאמר כי אין כאן ספק תערובת שיהיה מעורב הנאכל כמות שהוא חי, שהוא המים, עם דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, שהוא הקאוי. כי אפילו היה לנו לחוש על זה, צריך שיהיה הרוב מדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, והכא אדרבא, הרוב הם המים המבושלים, ואין בהם בישול ולא שום איסור, כאמור. אם כן, אפילו יהיה בהם תערובת הקאוי – אין שם שום חשש איסור… סדרתי ריש מילין אלו לחכם שכמותך, להראות לך שאפילו ממנהג קדושים מותר גמור לשתותו…".

דיון בדעת האריז"ל בעניין בישולי גויים בקפה

הסוברים שהאר"י החמיר מדינא

ה'נגיד ומצוה' (לרבי יעקב צמח, מקובל, תלמיד רבי שמואל ויטאל בנו של מהרח"ו. נולד לפי ההערכות בין הש"ל [1570] להשמ"ד [1584]) ברכות המוציא והנהנין, כותב שהאריז"ל לא היה שותה קפה שהוכן על ידי נכרים, משום איסור בישולי נכרים:

"גם הקאהו"י לא היה שותה אותו מן הגויים. והיה אומר כי השותה אותו מהם עובר משום בשולי גויים".

גם ה'בעי חיי' קנה, כתב שהאר"י החמיר בשתיית קפה של גויים:

"וכן מצאתי במנהגי הרב המקובל האלוהי המהר"י אשכנזי זלה"ה שאסר הקאהוי משום בישולי גוים".

ה'מזמור לדוד' (לרבי דוד פארדו) דף קח, א-ב, אחרי שדן מצד המחלוקת אם דבר שאין מלפתים בו את הפת אסור, ודן בדעת האר"י ז"ל בעניין זה, כתב שלכתחילה יש להיזהר בדבר, אך בשעת הצורך אפשר להקל, וכך נהג בעצמו:

"ומ"מ הואיל ונמצא כן משמו [של האר"י], יש ליזהר היכא דאפשר. אבל כגון ביום שבת, דאי אפשר בשל ישראל, ליכא שום פקפוק, הואיל ולא אשכחן טעמא לדינא, והפוסקים התירוהו, ובספר עץ חיים גופיה לא נמצא מידי. וכן אני נוהג, זמנין כשאני צריך לו ביום שבת – אני שולח ולוקח מהגוי".

לדעת ה'בני חיי' האר"י החמיר לעצמו ולא מדינא

וב'בני חיי' (לרבי חיים אלגאזי) יו"ד קיג, א, כתב שאפשר שהאר"י החמיר על עצמו בלבד, ולא מדינא:

"שתיית הקאהוי של גוים בין שבישלו בביתו בין בחנות – מותר, וליכא משום בישולי גוים מכמה טעמים הנזכרים בספר 'באר עשק' סי' קה… אמנם בכתבי האר"י לוריא מצאתי שלא היה שותה קאהוי של גוים משום בשולי גוים. עי' ספר הכוונות. ואפשר שהרב היה מחמיר על עצמו, כנ"ל. ור' מהר"ח בנברשתי היה נזהר גם כן, ולא היה מוחה למי ששותהו".

אחרוני ספרד קיימו את המנהג להקל וכתבו שאין למחות בו, אך ראוי לבעל נפש להחמיר כאר"י

ה'שיורי ברכה' יו"ד קיג, ג, סיכם את הסוגיה, ומלשונו משמע שנוטה קצת להחמיר בזה, מצירוף של הסוברים בדעת האר"י שהחמיר בזה מדינא, יחד עם הפוסקים המחמירים:

"הקאהו"י של גוים, רבינו האר"י אסרה משום בשולי גוים. כמו שכתוב בספר 'נגיד ומצווה', אך לא ראיתי זה בשער המצות. וכן דעת כנה"ג בסי' זה, ובתשובות הנדפסות מחדש יו"ד סי' קנה [בעי חיי]. וכתב דהיה אוסרו על עצמו שלא לשתות, אך לא היה מוחה בשותים. אמנם מדברי מהריק"ש בסי' קי"ד שאסר לשתות הקאהב"י במקום הנועד לזה, משום חתנות, וכ"כ הרב אברהם אלכסנדרי ז"ל בתשובת כתב יד, מוכח דמשום בשולי גוים ליכא. וכן הוא דעת הפר"ח… וכ"כ הרב שאלת יעב"ץ… אכן, הרב פנים מאירות… חלק על הפר"ח וסבר דיש בו משום בשולי גוים… ועתה נדפסו תשובות הרדב"ז מחדש באשכנז, ובסי' תרל"ז התיר הקאהב"י, דאין בה משום בשולי גוים, אך לא ישתה במסיבתם ע"ש. וכן התיר הרב בני חיי, וכתב דאפשר דהרב האר"י היה מחמיר על עצמו, ע"ש. ומלשון נגיד ומצוה נראה שהאר"י זצ"ל מן הדין קאמר. וכבר הכנה"ג והרב פנים מאירות סבירא להו דמדינא אסור".

ה'זבחי צדק' יו"ד קיג, טז, מביא את סיכומו של ה'שיירי ברכה' – הסוברים שהאר"י אסר מדינא, וה'בני חיי' שאפשר שהאר"י החמיר על עצמו. וכתב שהמנהג בבגדאד להקל בזה, וירא שמיים יחמיר על עצמו  ותבוא עליו ברכה:

"הקאו"וי של גוים, נחלקו בו הפוסקים ז"ל, דהכנסת הגדולה… כתב דרבינו האר"י ז"ל אסרו מדינא משום בשולי גוים, וכ"כ בתשובותיו… דהקאו"וי יש בו משום בשולי גוים. אכן, הפר"ח… התיר הקאו"וי וכתב שאין בו משום בשולי גוים. וכן הרב מהריק"ש ז"ל בספר ערך לחם… מוכח מדבריו דאין בקאו"וי משום בשולי גוים, ודוקא במקום מכירתו אסור. וכתב רבינו חיד"א בשיו"ב אות ג: הרב אברהם סכנדרי ז"ל ג"כ מתיר, וכן שאלת יעב"ץ… וכן הרדב"ז… התיר הקאו"וי, אך לא ישתה במסיבתם. וכן התיר הרב בני חיי ז"ל, וכתב דאפשר דהאר"י ז"ל מחמיר על עצמו היה. כל זה כתב רבינו חיד"א בשיו"ב עי"ש. וכ"כ השש"א אות א, דהקאו"וי מותר. ובמדינתנו בגדאד יע"א נוהגים היתר גמור בקאו"וי, דנהגו כמתירים. אכן מי שהוא ירא שמים יחמיר לעצמו ותע"ב".

ה'כף החיים' יו"ד קיג, כא, מביא את דברי ה'שיורי ברכה', ומסיק שהחמיר יחמיר לעצמו, אך אין למחות במקילים, כי יש להם על מה לסמוך:

"הקאהב"י של עכו"ם, רבינו האר"י אסרה משום בשולי גוים, כמ"ש בספר 'נגיד ומצוה', אך לא ראיתי זה בשער המצות, וכ"ה דעת הכנה"ג… וכתב דהיה אוסרו על עצמו שלא לשתות, אל לא היה מוחה בשותים. אמנם מדברי מהריק"ש… שאסר לשתות הקאהב"י במקום הנועד לזה משום חתנות, וכ"כ הרה"ג מהר"ר אברהם סכנדרי ז"ל בתשובת כתב יד, מוכח דמשום בשולי גוים ליכא, וכן היא דעת הפר"ח… וכ"כ שאלת יעב"ץ… אכן, הרב פנים מאירות… חלק על הפר"ח וסבר דיש בו משום בשולי גוים, יעוש"ב. והרדב"ז… התיר הקאהב"י, דאין בה משום בשולי גוים, אל לא ישתה במסיבתם, יעו"ש. וכן התיר הרב בני חיי, וכתב דאפשר דהאר"י היה מחמיר על עצמו, יעו"ש. ומלשון נגיד ומצוה נראה שהאר"י זצ"ל מן הדין קאמר, וכבר הכנה"ג והרב פנים מאירות סבירא להו דמדינא אסור… נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא, וע"כ המחמיר יחמיר לעצמו, אבל לא יוכל למחות ביד השותים, כי יש להם על מה לסמוך".

גם ה'בן איש חי' שנה שניה חוקת טז, כותב שהמנהג בבגדאד להקל, וכתב שבעל נפש צריך להחמיר, אך אין אפשרות למחות במקילים. ולעיתים גם לבעל נפש מותר להקל, כגון אדם חשוב שהולך לביקור אצל נכרים:

"הקהוו"א שמבשלין הגוים, יש אוסרין ויש מתירין. ומרן רבינו האר"י ז"ל אסר אותה, אך אין בידינו למחות ביד המקילים, שיש להם על מה לסמוך. ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר. ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות הקהוו"א של גוים אפילו במקום הנועד שלה, ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועין מושכין ידיהם ממנה, ברם אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית"א, מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם".

דעת ה'יחוה דעת' שאין פוסקים כאר"י אלא בדברים ש'יסודותם בהררי קודש'

בשו"ת 'יחוה דעת' ד, מב, כותב שאנו מחמירים כאר"י רק בענייני תפילה, ולכן בעניין קפה, כיוון שמצד הדין אין חשש בישולי נכרים, כי קיי"ל כרמב"ם לעניין קליות, אין צריך לחוש לחומרת האר"י:

"אולם נראה שהאר"י ז"ל נמשך לשיטתו בשער המצות (פרשת וילך) שכתב, שאסור מן הדין לאכול אפונים קלויים של גוים, מפני שהקליות שלהם עולים על שלחן מלכים ושרים באותם מקומות שעושים שם את הקליות. ע"ש. ולכן גם כאן כבר נאסר לאכול גרעיני הקפה שנקלו על ידי הגוים, כיון שראויים הם לאכילה על ידי קלייתם, וממילא שוב לא נפקע האיסור על ידי בישולם… אבל לפי מה שאנו תופסים עיקר להלכה כדברי הרמב"ם שקליות של גוים מותרים, לפי שאין אדם מזמין את חבירו על קליות, והעיד מרן הכסף משנה שם, שכן פשט המנהג לאכול אפונים קלויים של גוים… וכן כתבו האחרונים. וגם לטעם הסוברים שצריך להיות עולים על שלחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל לקינוח סעודה בלבד לא מהני, הא ודאי שאף האפונים וגרעיני הקפה שנקלו על ידי גוים מותרים באכילה, וכן כתב הפרי חדש… ולכן גם לענין שתיית קפה של גוים פשט המנהג להקל, וכמו שהעיד מרן החבי"ב בשו"ת בעי חיי (סימן קנ"ה), שכן פשט המנהג בכל המקומות… ואין מנהגינו לתפוס להלכה כדברי האר"י ז"ל אלא בעניני תפלה וכדומה, בדברים שיסודתם בהררי קודש על פי הקבלה, אבל בעניני הלכה אין לזוז מדברי הפוסקים…".

[1] ה'באר עשק' מנה שבעה היתרים לשתיית הקפה, הבאתי כל אחד מהם מבקומו, ואת כולם יחד בסוף הסיכום.

[2] כלומר הקלייה עצמה מותרת מטעם הרמב"ם, ומאחר ואחר הקלייה ניתן לאוכלו חי (כפי שכותב ה'חיים שניים בהמשך דבריו, ומובאים בהמשך הסיכום), שוב אין הקפה נאסר בבישולו במים על ידי נכרי.

[3] זו לשונו בהתייחסו לדברי רש"י: "והנה ראיתי בדברי רש"י שכאן פירש הטעם שמא ירגילנו ויאכילנו דבר טמא, ובמשנה ראיתי שפי' הטעם משום חתנות. ובתוס' הרגישו ודחו אותו הטעם, ובחרו בטעם החתנות. ומרן הב"י הביא השני טעמים ולא נתן טעם לדבר, למה זה ועל מה זה שינה את טעמו ממקום למקום. ולפי הנראה מדברי הר"ן והג"א, שכונתו של רש"י לארכבה אתרי רכשי, וכמ"ש לעיל…".

[4] כגון שנתבשלו על ידי ישראל, ואח"כ בשלם הגוי. או שנתבשלו תחילה באופן שאינו עולה על שולחן מלכים ואח"כ בשלם הגוי באופן שעולה על שולחן מלכים.

[5] בקונטרס זה מובאים דבריהם של כמה אחרונים, ובהם ה'יד אהרן' שהציטוט המובא למעלה מובא בשמו.

[6] הרדב"ז אסר ב'מסיבה של גוים', ואם 'בבית הגוי' הכוונה במסיבה של גוים, אזי חולק הפר"ח על הרדב"ז בזה, אך אפשר לבאר שהפר"ח מדבר על אדם ששותה אצל חבירו ביחידות, והרדב"ז עוסק במסיבת ריעות שהגוי עורך, ומזמן אליה את היהודי, ואזי יש יותר חשש לקירבה ומכשול, ובזה מודה הפר"ח שאסור.

[7] הרשב"א הקשה על הגמרא בעבודה זרה לח,א : איך מנו את הדייסא עם דברים העולים על שולחן מלכים ללפת הפת? הלא רק בבלאי טיפשאי עושים כן! ותירץ הרשב"א שגם תבשיל שנאכל בפני עצמו בסעודה אסור משום בישולי גוים, וזו כוונת הגמרא בדוגמה של דייסא.

אולם הריטב"א מקשה על הרשב"א ואומר: "ואין זה מספיק בעיני דסוף סוף כיון דכללא דנהרדעא הוא שכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת מה ענין דייסא לכאן, לכך הנכון שאף דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים". והבין ה'ישמח לב' שכוונת הריטב"א לחלוק על הרשב"א, שדבר העולה לשביעה בפני עצמו – אין בו משום בישולי גוים.

[8] כלומר שמוסיפים לקפה מים וחלב וסוכר.

[9] נראה שהכוונה היא למשקים שנועדו לשתייה בעת הסעודה, שאז יש חשש שהגוי יזמין אותו לסעוד עימו ויבואו לידי קירוב הדעת וחתנות. וגם זה אסור רק במקום מכירת השיכר וכו', כפי שכתב בטעם השלישי המובא בסמוך.

[10] כלומר שמצד בישולי גויים אין בזה, ורק מצד גזירת חתנות שגזרו בשיכר. והואיל והדבש והקפה גרועים משיכר מצד חשש החתנות – אינם כלולים בגזירת שיכר.

[11] בפשטות יישוב ה'מחלוקת במציאות' שמובאת כאן היא ש'מר כי אתריה ומר כי אתריה'. במקומו של ה'בעי חיי' לא היה מקובל לאכול את הקפה הקלוי ללא בישול, ובמקומם של 'הלכות קטנות' ו'חיים שנים' כן.

[12] נראה שאין כוונתו לומר שמי שאוכלם כך – בטלה דעתו אצל כל אדם, כי אז יסתרו דבריו כאן את מה שכותב כמה שורות אחר כך, שהקפה נחשב לדבר שנאכל כמות שהוא חי. אלא נראה שכוונתו היא שכיוון שרוב האנשים לא אוכלים את פולי הקפה הקלויים, ממילא נחשב הקפה כדבר שאינו עולה על שולחן מלכים, ולפחות שאין אדם מזמן חבירו על הקפה כמו על שאר הקליות.

[13] כנראה מבין הבאר עשק שהקליה עצמה לא אוסרת כי היא לא משנה את המאכל מברייתו, וכל שלא נשתנה על ידי האור – אין בו משום בישולי נכרים.

[14] עי' שו"ע יו"ד קיג, ח.

[15] הטעם החמישי של ה'באר עשק' להתיר קפה.

[16] בקפה שחור, שעליו דיבר ה'באר עשק' (כי בעבר לא היה קפה נמס), יש יותר מקום לסברה זו, כי נדמה שאין בנמצא מי שנהנה משתיית קפה שחור ללא סוכר. ואם יש, בטלה דעתו אצל כל אדם. לעומת זאת קפה נמס עם חלב, לא נדירים האנשים השותים אותו ללא ממתיק.

[17] על דרך "וטמא טמא יקרא" (שכתוב לגבי מצורע), וכאן הכוונה שיתמהו עליו.

[18] לכאורה זה טעם שמועיל רק לשיטת רש"י המבאר את איסור בישולי נכרים משום חשש שמא יאכילנו דבר טמא. אך לחשש חתנות אין זה מועיל.

אודות הרב יאיר וייץ

הרב יאיר וייץ, חוקר תורני העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה.