וקרא לך ואכלת מזבחו

הפסוקים בתורה

מפשט הפסוקים בספר שמות לד, יג-טז, משמע שמדובר בפסוק 'וקרא לך ואכלת מזבחו' באכילה מזבח שהוקרב לעבודה זרה:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ… פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.

וכך משמע ממעשה חטא בנות מואב המופיע בספר במדבר כה, א-ב:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.[1]

הסוברים שהפסוק עוסק בתקרובת עבודה זרה

התרגום יונתן שמות לד, טו, מתרגם שהם אכלו מ'זבחי טעותם', כלומר מהזבחים שהקריבו לעבודה זרה:

"דִּילְמָא תִגְזוֹר קְיַים לְיָתֵיב אַרְעָא וְיִטְעוּן בָּתַר טַעֲוַותְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַעֲוַותְהוֹן וִיזַמְנוּן לָךְ וְתֵיכוֹל מִן דִּיבְחֵי טַעֲוַותְהוֹן".

וכן פירש הרמב"ן שמות לד, טו, שמדובר בתקרובת עבודה זרה:

"ואני אומר על דעת רבותינו, שזו אזהרה באוכל תקרובת ע"ז, שהם אמרו שאסור הוא מן התורה, ולא מצינו בו אלא זה. וכן משמעו, פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם כי יזבחו להם תמיד, ופן יקרא לך ואכלת מזבחו אשר יזבח לאלהיו בזנותו אחריו, ופן תקח מבנותיו לבניך. והנה כלן אזהרות נמשכות בלאו הראשון שאמר פן תכרות ברית".

וכן כתב הרמב"ן בהשגות לספר המצוות, לא תעשה קצד, שמכאן שתקרובת ע"ז אסורה מהתורה:

"אבל ביאור הדבר הזה כך הוא, שתקרובת עבודה זרה אסור הוא בהנאה מן התורה… אינני צריך להאריך בביאור דבר זה כי ברור הוא לכל בקי בסוגיות ההן. והכתוב שמורה על זה האיסור דכתיב (פ' תשא לד) וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו".

וכן כתב הסמ"ג לאוין רמזי הלאווין:

"שלא לאכול תקרובת עבודה זרה ולא לשתות יין נס(י)כם, שנאמר (שמות לד, יב) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו".

וכן כתב הסמ"ג בלאו קמח:

"כתוב בפרשת כי תשא: השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ [וגו'] וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. וכשם שהזהירה תורה שלא לאכול מזבח עבודה זרה בכלל איסור זה שלא לשתות מיין שנתנסך לע"ז, שזהו עיקר שמחתם בזבח ע"ז".

וכן כתב ספר החינוך מצוה קיא:

"שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה, שנאמר: השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו', וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו".

וכן כתב הרא"ם שמות לד, טו, שמדובר בפסוק בזבח לעבודה זרה:

"שמא תעלה על דעתך לומר שאין האסור והאזהרה אלא בעבודות שלהן בלבד, כגון מזבחותן ומצבותן ואשריהם והשׁתחַוַית אלהיהן, אבל שתכרות ברית להם, כדי שתהיה אוכל מזבחי אלהיהם יחד עמם בחברה אחת בלבד, אתה סבור שאין בכך כלום, לפיכך חזר ואמר: אל יעלה על דעתך זה, שאם תעשה זה, מעלה אני עליך כמודה בעבודתם מפני שמתוך כך אתה בא לקחת מבנותיו לבניך, והיינו דכתיב אחריו: "ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך כו' והזנו את בניך אחרי אלהיהן".

וכן כתב האברבנאל שמות לד:

"ותמשך עוד רעה אחרת מזו, והיא שיזבחו לאלהיהם וקרא לך וגו' כי אחרי העבודת אלילים יעשו חגים ויזבחו זבחים ויקראו את ישראל לאכול מהם. והוא גם כן עון פלילי שבני ישראל בשר זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם".

וכן כתב השל"ה נר מצוה, כי תשא, מצוה קיב, שמכאן מקור לאיסור תקרובת עבודה זרה:

"שלא לאכול ולשתות מתקרובת עבודה זרה, שנאמר: 'פן תכרת ברית ליושב הארץ כו' וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו'".

ביאור הפסוק בסעודה של נכרי

הברייתא במסכת עבודה זרה ח, א, לומדת מהפסוק "וקרא לך ואכלת מזבחו" שאסור[2] להשתתף במשתה שנכרי עושה לכבוד (נישואי[3]) בנו:

"תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ – עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן. כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם – מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: 'וקרא לך ואכלת מזבחו'".

כיוצ"ב בפסיקתא זוטרתא שמות לד, טו:

תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: ישראל שבחוצה לארץ – עובדין עבודת כוכבים בטהרה הן. כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו, וזימן כל היהודים שבעיר, אף על פי שאוכלין ושותין משלהן, ושמש שלהן עומד ומשקה עליהם – מעלה עליהם הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: 'וקרא לך ואכלת מזבחו', שלא נאמר 'ואכלת מזבחו' אלא 'וקרא לך', משעת קריאה".

כיוצ"ב תוספתא עבודה זרה ד, ו; אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כו, ועוד.

דין זה נפסק ברמב"ם הלכות עבודה זרה ט, טו:

"עובד כוכבים שעשה לבנו או לבתו משתה – אסור ליהנות מסעודתו. ואפילו לאכול ולשתות הישראל משלו שם – אסור, הואיל ובמסיבת עובדי כוכבים אכלו… וכל ההרחקה הזאת מפני עבודה של כוכבים הוא, שנאמר: 'וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו וגו'".

ופסקו גם השולחן ערוך יורה דעה סי' קנב, א:

"עובד כוכבים העושה משתה לחופת בנו או בתו – אסור לישראל לאכול שם, אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש".

הסוברים שאיסור השתתפות בסעודת נכרי הוא מהתורה

מלשון שו"ת הרא"ש יט, כב, עולה שמבין שאיסור השתתפות בסעודת הנכרי הוא מהתורה:

"וישמעאל שעשה משתה לבנו, ושלח לישראל פת פלטר, או עופות חיים – מפשטיה דקרא, וממשמעות ההלכה, משמע, שאינו אסור אלא 'וקרא לך ואכלת מזבחו', שהוא קרוא לאכול בבית הישמעאל".

וכן משמע מדבריו בפסקיו למסכת חולין א, ה:

"והרמב"ם[4] ז"ל פירש משום דכתיב 'וקרא לך ואכלת מזבחו', מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו, אתה למד שזבחו אסור. ואינם דברים של טעם, שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו, ממה שזבח בתוך ביתו[5]".

וכ"כ בהדיא הריטב"א עבודה זרה ח, א, שהאיסור הוא מהתורה, שנחשב כאילו אוכל מתקרובת עבודה זרה. והוסיף שאם הנכרי שולח לביתו האיסור מדברי חכמים משום שמודה לע"ז על כך, וכיום (כלומר בימי הריטב"א) זה כבר מותר[6]:

"ואפי' בזמן הזה אסור, ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאורייתא היא, וכאילו אוכל תקרובת ע"ז. ומיהו הני מילי כשהולך לבית הנכרי לאכול ולשתות שם, אבל אם שולח לו הנכרי דורון אין כאן איסורא דאוריתא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו, משום דאזיל ומודה לע"ז, ובזמן הזה מותר".

וכך משמע גם מ'ים של שלמה' חולין א, ו:

"שחיטת עכו"ם נבלה, אפי' אחרים עומד על גביו, פי' אפי' עכו"ם שאינו עובד אלילים, כגון גר תושב, ואפי' עכו"ם קטן, אפ"ה שחיטתו נבלה. פי', משום דכתיב (דברים י"ב, כ"א) וזבחת ואכלת, אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו, אבל ממה שאמרה התורה (שמות ל"ד, ט"ו) וקרא לך ואכלת מזבחו ליכא למילף, דהתם איירי אפי' בשחיטת ישראל, מ"מ מאחר שאתה הולך לבתי החתנות שלהם, מעלה עליך הכתוב כאילו אכלת מזבחו".

גם ה'דברי דוד' (לרבי דוד הלוי בעל הט"ז) על שמות לד, יד, סובר שהאיסור הוא מהתורה:

"… על כן פירש דהכי קאמר (הכתוב): פן תכרות ברית, כי תבא לידי עבירה עמהם במה שהם זונים אחרי אלהיהם, שהוא דבר היותר חמור, והדר פירש (הכתוב) מה הוא זה שמביא לידי אותו החטא החמור – אומר לך כי 'ואכלת מזבחו', כלומר שאינו לשם ע"ז אלא לסעודת משתה שלו, ואתה אוכל דברים כשרים, כדאיתא בפ"ק דע"ז: 'אע"פ שאוכל משלו וכו", על כן אמר רש"י 'כסבור אתה שאין עונש על זה'. ובאמת זה מביא לידי 'ולקחת מבנותיו כו', מכח זה 'והזנו את בניך לאלהיהם', על כן השמר לך שלא תכרות עמו ברית לאכול כלל אצלו".

וכ"כ רבי דוד הלוי גם בט"ז יורה דעה קנב, שהאיסור הוא מהתורה[7]:

"אסור לישראל לאכול שם. – בדרישה נסתפק אי יש בכאן היתר משום איבה… ותמיהני על גברא רבא דכותיה יסתפק בזה, שהרי זה מפורש בפסוק, שלמדוהו מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו, ומפורש בראש אותו פסוק: 'פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי בנותיהן'. הרי שהתורה צותה שיהיה לנו איבה עמהם משום הרחקת בנותיהם, והיאך נתיר משום איבה?! ולא מצינו היתר משום איבה אלא היכא שהמצוה משום דבר אחר… משא"כ כאן, שעיקר המצוה של איסור אכילה גופה הוא משום שלא יהיה לנו עמהם אהבה, והיאך נבטל זה גופיה משום איבה? וכן אפילו בצווי דרבנן כגון שלא לאכול בישולי עובדי כוכבים שהענין הוא שלא יהיה לנו קירוב עמהם משום בנותיהם פשיטא שאין שום היתר משום איבה כל זה פשוט בעיני".

ולכך נטה ערך השולחן (לרבי יצחק טייב) יו"ד קנב:

"… ולא חיישינן לאיבה, כיון דאיסור דאורייתא הוא, וכאלו אוכל תקרובת ע"ז. מיהו ה"מ כשהולך לבית הגוי לאכול ולשתות שם, אבל אם שולח לו הגוי דורון אין איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן משום דאזיל ומודה לע"ז, ובזה"ז מותר. הריטב"א בחידושים ע"ש. וכ"כ הט"ז, דאיסור דאורייתא הוא, ולא חיישינן לאיבה, ע"ש…".

וכן משמע מהנצי"ב ב'העמק דבר' שמות לד, טז:

"ולקחת מבנותיו לבניך – במה שתאכל מזבחו יגרום גם זה, והוא כעין גזרת חז"ל בישולי עובדי כוכבים משום בנותיהן, ובנותיהן משום דבר אחר. אבל הם הוסיפו לאסור כל בישולי גוים, ובקרא לא הזהיר משום זה הטעם אלא לילך לביתם באהבה למשתה שלהם".

הסוברים שהפסוק מהווה אסמכתא לאיסור להשתתף בסעודת נכרי

הרמב"ם הלכות עבודה זרה ט, טו, לאחר שמביא את האיסור להשתתף בסעודת הנכרי, כותב שאיסור זה הוא הרחקה מפני עבודה זרה, ויש מקום להבין מלשונו שאין זה ממש איסור תורה אלא גדר של חכמים להרחיק מעבודה זרה[8]:

"עובד כוכבים שעשה לבנו או לבתו משתה אסור ליהנות מסעודתו, ואפילו לאכול ולשתות הישראל משלו שם אסור הואיל ובמסיבת עובדי כוכבים אכלו, ומאימתי אסור לאכול אצלו משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה וכל ימי המשתה ולאחר ימי המשתה שלשים יום, ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנישואין אפילו לאחר שלשים יום אסור עד שנים עשר חדש, וכל ההרחקה הזאת מפני עבודה של כוכבים הוא שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו וגו'".

והביאוהו הכלבו סימן צז, והאורחות חיים.

וכן משמע מהדרישה יו"ד קנב, א, שהסתפק אם משום איבה מותר להשתתף בסעודת נכרי כפי שהתירו חכמים משום איבה במקומות אחרים שאסרו משום לתא דע"ז, כמו לסחור עם הנכרי ביום אידו:

"צ"ע אם נאמר גם בהאי מותר משום איבה לשמוח עמו, כמו שכתוב לעיל סו"ס קמ"ח בשם תוספות, דבמכיר מותר לשמוח עמהם משום דהוי כמחניף, אע"פ שיש שם איסור גדול דהוי ביום אידם, או דלמא שאני הכא דנילף מקרא[9]".

וכ"כ הש"ך בנקודות הכסף יו"ד קנב, שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא:

"…ייראה דטעם האיסור הוא משום דאזיל ומודה, ובאזיל ומודה שרינן משום איבה, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. תדע, דודאי לא מחייבינן מלקות אם אוכל במשתה עובד כוכבים…".

הסוברים שאיסור זה הוא רק בנכרים שעובדים עבודה זרה

הריטב"א עבודה זרה ח, א, מבאר שהאיסור הוא משום שהמשתתף בסעודתו של הנכרי נחשב כאוכל מתקרובת ע"ז. ומבואר מדבריו שהאיסור הוא דווקא בעובד עבודה זרה:

"ואפי' בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאורייתא היא, וכאילו אוכל תקרובת ע"ז. ומיהו הני מילי כשהולך לבית הנכרי לאכול ולשתות שם, אבל אם שולח לו הנכרי דורון אין כאן איסורא דאוריתא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו משום דאזיל ומודה לע"ז, ובזמן הזה מותר".

וכן כתב המאירי עבודה זרה ח, א, שמדובר בנכרי שעובד ע"ז ואף מקריב בסעודה זו זבחים לאליליו:

"מאחר שביארנו שגוי העושה משתה לבנו מקריב זבחים לע"ז ועושה לו יום איד – אסור לו לישראל לילך לשם ולאכול עמהם, אף על פי שאוכל משלו ושמש ישראל משמש לפניו. שהרי על כיוצא בזה נאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מכיון שקרא לך בסעודה שהוא מקריב בה זבחים לאלילים שלו והודית לו נעשית לו כמי שאכלת מזבחו…".

וכך עולה מהש"ך בנקודות הכסף הנ"ל, שכתב שהאיסור הוא מדברי חכמים משום דאזיל ומודה לע"ז, ומשמע שנכרי שאינו עובד ע"ז שרי[10], וכפי שכתבו האחרונים (המובאים לקמן) בדעת הש"ך.

גם היביע אומר י, יו"ד יג, מסיק שלהלכה אין להחמיר בזה בנכרי שאינו עובד ע"ז[11]:

"…ולפע"ד העיקר כמו שכתבתי. הילכך מותר להעתר לבקשת הערבי[12] שהוא מחסידי אומות העולם ולברכו ביום שמחת לבו, לעודדו להמשיך להיטיב לישראל ביתר שאת ויתר עוז. והנלע"ד כתבתי".

הסוברים שאיסור זה קיים גם בגויים שאינם עובדי ע"ז

משו"ת הרא"ש יט, כב, מבואר שאיסור זה נוהג גם בנכרי שאינו עובד ע"ז, שנקט 'ישמעאל' בדין זה:

ישמעאל שעשה משתה לבנו, ושלח לישראל פת פלטר, או עופות חיים. מפשטיה דקרא, וממשמעות ההלכה, משמע, שאינו אסור אלא: וקרא לך ואכלת מזבחו, שהוא קרוא לאכול בבית הישמעאל".

ה'חסד לאברהם' יו"ד כו, הבין שהט"ז הנ"ל, שסובר שהאיסור מהתורה ומשום חתנות, אוסר גם בנכרי שאינו עובד ע"ז, כי גם בו שייך חשש חתנות (וכן הבין גם בדעת רש"י והרא"ם). ולמעשה חשש לדעתו אף שמצד הסברה נטה לומר שהאיסור הוא רק בעובד ע"ז:

"אלא דמאחר דמדברי רש"י בחומש והרא"ם… נראה דהוא משום בנותיהן, וגם בדברי הרמב"ם איכא למצדד קצת הכי וכנזכר, ובפרט שהט"ז כתב כן בפשיטות. אף שאנן בעניותין כתבנו מה שכתבנו, מ"מ למעשה אין כוחי יפה להתיר לכתחילה עד שאראה לאיזה פוסק דמתיר בהדיא".

וכדבריו נקט גם ה'זכרנו לחיים' (לרבי רפאל פרץ, נדפס בסלוניקי התרל"ב) יו"ד ע, שיש להחמיר כמו הט"ז:

"והנה כפי מה שבינותי בשורש הדבר בש"ס דע"ז… נראה לכאורה דמותר, דלטעם האמור בדבריהם משום לתא דע"ז, מאחר שבנ"ד הוא ישמעאל, ומה גם היותו ידוע לכל העיר היותו מנקיי הדעת ואינו מאמין בע"ז ומלעיג על המאמינים בה, בכגון דא לא אסרו, וכמתבאר מדברי הרדב"ז שהביא הרכנה"ג שם… ומה גם דהמשתה אינו בביתו אלא בבית ישראל, שהשאילה לו לצורך המשתה, והוא גם כן עומד שם יחד. ולטעם האחר, דהיינו משום איבה, דלכאורה לטעם ההוא אין חילוק בין ישמעאל לעע"ז, וכבר כתבו הפוסקים דבענין זה לא שרינן משום איבה… הנה בכה"ג דבא בשאלה, דהוא שר וחשוב ומושל בכל העיר וסביבותיה, והוא קרוב לודאי דנוקם ונוטר האיבה בלבו ובידו להזיק לשנ"י כשלא ילכו, אפשר דכל כי האי דהנזק ודאי ח"ו, לא אסרו הפוסקים הנזכרים ז"ל. ואחר החיפוש זיכני ה' וראיתי בחידושי הרב חסד לאברהם ז"ל… ותיתי לי שכיוונתי לדעתו הרמה במקצת דברים… העלה לאסור בעע"ז אך בישמעאל צידד להתיר, ולא החליט מאמרו… אלא דמיראי הוראה אני, ומאן ספין ומ"ר להתיר נגד הרב עליון דסתם דבריו, וכל כי האי הוה ליה לחלק בין ישמעאל לישמעאל, ועכ"פ דבר זה צ"ח ובירור גמור להתיר[13]…".

וכן החיים ביד (לר' חיים פלאג'י) יו"ד כט, אחז במסקנתו של החסד לאברהם:

"ואין חילוק בין גוים משאר אומות לישמעאלים לענין זה, כאשר נראה מתשובת הרדב"ז הישנות… דנ"ד היה הישמעאל שעשה משתה, יע"ש. ותשובה זאת הזכירה הרב כנה"ג. והביטה וראה להרב חסד לאברהם… שהאריך הרחיב בזה ולא הניח פינה וזוית. ואין לשנות מכל דברו הטוב".

וכ"פ ה'חשוקי חמד' (לרב יצחק זילברשטיין) עבודה זרה ח, א:

"ויעוין בחסד לאברהם (יו"ד סימן כו) שדן האם מותר להשתתף בסעודת משתה של ישמעאלים שאינם עובדים ע"ז, וכתב שהדבר תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך, דלפי הט"ז שהאיסור הוא משום חתנות ודאי שאסור גם בישמעאל, אך אם האיסור הוא משום דאזיל ומודה, אין איסור בישמעאלים. והעלה שמפשטות הסוגיות משמע כשיטת הש"ך, אך למעשה אי אפשר לחלוק על הט"ז ודעימיה, ולכן יש לאסור.

ולכאורה הנידון שלנו תלוי במחלוקת הנ"ל, דאם האיסור הוא משום חתנות, נראה שיש לאסור כשיש חשש סביר שהוא גוי. אבל אם האיסור הוא רק איסור מדרבנן דלמא אזיל ומודה, אם כן יתכן שאם ברור שהוא לא עובד ע"ז, ויש ספק שמא אולי הוא יהודי, יתכן שיש מקום להקל וללכת לחתונה. אולם כאמור לעיל למעשה קשה להקל נגד שיטת הט"ז".

הסוברים שהפסוק עוסק בשחיטת נכרי

הרמב"ם בהלכות שחיטה ד, יא-יב, חידש שמהפסוק "וקרא לך ואכלת מזבחו" לומדים שנכרי ששחט, אף שישראל עומד על גביו ורואה ששחט כראוי – שחיטתו פסולה, והבהמה אסורה מהתורה משום נבילה. ובנכרי שאינו עובד ע"ז כתב ש'גדר גדול גדרו' שגם שחיטתו נבילה, ומשמע בפשטות שהוא מדרבנן (לקמן תובא מחלוקת בעניין):

"עכו"ם ששחט, אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה קטן – שחיטתו נבלה, ולוקה על אכילתה מן התורה. שנאמר: 'וקרא לך ואכלת מזבחו', מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו, אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה".

והביא דבריו הכלבו קז:

"נכרי ששחט, אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה אפילו היה קטן – שחיטתו נבלה ולוקין על אכילתו מן התורה שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו נכרי שאינו עובד ע"ז כמו גר תושב שחיטתו נבלה".

וכן כתב האורחות חיים הלכות שחיטה ג, אלא שהוא מוסיף נימוק למה פסלו גם שחיטתו של נכרי שאינו עובד ע"ז:

"נכרי ששחט אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה ולוקין על אכילתו מן התורה שנ' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שלא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול [גדרו] בדבר שאפילו גוי שאינו עובד ע"ז כמו גר תושב שחיטתו נבלה פי' וגרע מחרש ושוטה דאינהו לא מכווני לכלום ולאו בני דעת נינהו אבל נכרי מחשבתו לע"ז והיא זבחי מתים ואפילו אמרו לו עשה על דעתנו לא מהניא דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ואפילו גוי שאינו עובד ע"כ כגון ישמעאל[14] אף על פי שיודע הלכות שחיטה שחיטתו נבלה. ושמעתי טעם מפני שאינן קרויין אדם דכתיב ואתן צאני וכו' אדם אתם אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם ע"כ".

גם הרשב"א בתורת הבית הקצר א, א, דף ד עמוד א, מביא את הפסוק ממנו לומד הרמב"ם את פסול שחיטתו של נכרי, ומשמע שסובר כמותו:

"ושחיטת העו"ג נבילה, שנאמר: 'וקרא לך ואכלת מזבחו' מכלל שזבחו אסור. ואפילו גר תושב שאינו עובד ע"ג, שחיטתו נבילה[15]".

ולכך נטה בשו"ת המבי"ט א, לו:

"ואי קשיא הא קשיא לי דקרא לא מיירי אלא בזבח של ע"ז דכתיב בפי' פן תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהים וקרא לך ואכלת מזבחו וכן הת' בסמ"ג סימן קמ"ח שלא לאכול תקרובת ע"ז שנאמר פן תכרות וכו' ותו קשיא לו למה לא מנה אותו הרב במנין הלאוין עכ"ל. ואני אומר דלא ק' מידי לטעם הרב ז"ל דהרב ז"ל ידע שפיר דקרא מיירי בזבחי ע"ז אלא כיון שהתורה אסרה כל זביחתו משום זבחי ע"ז – לוקה האוכל משחיטתן משום נבלה. דכיון שאסרה תורה שחיטתן, הדרן לכללין דכל שנפסלה בשחיטה נבלה".

וכ"כ אור החיים שמות לד, טו:

"ואומרו 'מזבחו' כתב רמב"ם בהלכות שחיטה (פ"ד) שבא לאסור שחיטת גוי. ממה שהזכירם באיסורי גוים, הא למדת שבחינת הזביחה לבד יתעב ה', הגם שאין בה א' מפסולי שחיטה".

הסוברים שדין זה נוהג מהתורה רק בנכרי העובד עבודה זרה

כנזכר, הרמב"ם סובר ששחיטת נכרי שאינו עובד עבודה זרה אסורה משום 'גדר גדול גדרו'. בפשטות הכוונה היא שאיסורו מדברי חכמים.

הכסף משנה בהלכות שאר אבות הטומאה ב, י, מבאר שלדעת הרמב"ם נכרי שאינו עובד עבודה זרה פסול רק מדברי חכמים, שהפסוק עוסק בנכרים שעובדים עבודה זרה:

"והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מדברי סופרים, ומשום לתא דע"ז[16], ולטעמיה אזיל שכתב בפ"ד מהלכות שחיטה: 'עכו"ם ששחט – שחיטתו נבילה, ולוקה על אכילתו מן התורה, שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו, וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נביל'. ולפי דעתו ז"ל מה שאמרו בתוספתא דוזבחת ואכלת ולא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף – אסמכתא בעלמא היא".

וכ"כ הב"ח יו"ד ב, שלרמב"ם האיסור מהתורה רק לנכרי העובד ע"ז:

"ונראה דאיכא נפקותא בין הטעמים, דלהרמב"ם אינה נבלה אלא בגוי עובד עבודה זרה דקרא הכי קאמר: פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו, אלמא דקרא לא קאמר אלא בגוי עובד עבודה זרה, ומשום הכי כתב ג"כ דבגוי שאינו עובד עבודה זרה אינו אלא גדר. אבל לפירוש ר"י דמ'וזבחת ואכלת' נפקא, אף בגוי שאינו עובד עבודה זרה הוי נבלה מן התורה, כיון שאין הגוי בר זביחה ולוקה עליה דבר תורה. ומה שהשיג הרא"ש ואמר שהתורה הזהירה וכו' נראה דרצה לומר דהתורה הזהירה שלא לכרות ברית ליושב הארץ, שכשתעבור ותכרות ברית להם אזי תעבור גם כן ותזנה אחרי אלהיהם ותאכל מזבחו שיזבח הגוי בתוך ביתו, ותעבור על כל האיסורים כי עבירה גוררת עבירה".

וכן כתב הט"ז שם א:

"ונראה דנ"מ בין פי' רמב"ם לר"י ורא"ש, דלרמב"ם הוה גר תושב מותר כיון שיצא מכלל העמים, ואף על גב דכתב הטור בשם הרמב"ם אסור בגר תושב – היינו מדרבנן, כמ"ש ב"י דגדר גדרו אבל לרא"ש ור"י אסור בגר תושב אפי' מן התורה".

וכן כתב צל"ח (לרבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהדה') חולין צא, א:

"והרמב"ם חולק בזה, וכתב טעמא דשחיטת נכרי נבלה הוא משום דכתיב 'וקרא לך ואכלת מזבחו', והוא משום מחשבת ע"ז. אבל נכרי שאינו עובד ע"ז אינו אסור שחיטתו מדאורייתא רק מדרבנן, ועיין ביורה דעה סימן ב' בש"ך ס"ק ב' ובט"ז ס"ק א' דלפי רוב מפרשי הרמב"ם סובר הרמב"ם דנכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו מותרת אף שאינו בר זביחה, ע"ש".

וכ"כ דובב מישרים ג, טו:

"ועפי"ז נ"ל נמי ליישב מה שצ"ע מ"מ איך סומכין עליו על שחיטה דהיא דאורייתא דלמא ימחה, ועי' בריטב"א שם דהביא בשם יש אומרים דבאמת אין סומכין עליו לענין שחיטה, ודעת הריטב"א אינו כן. ולהנ"ל י"ל לפי שיטת הרמב"ם דשחיטת נכרי נבילה מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו, והעלה הכסף משנה, וכן מסיק התבואות שור, דעכו"ם שאינו עובד עבודת אלילים שחיטתו הוי נבילה רק מדברי סופרים…".

וכ"כ הכרתי יו"ד ב, א:

"דעת התוספות ורא"ש דמהתורה אין שחיטת נכרי שחיטה הואיל ואינו בר זביחה כלל. וברמב"ם נחלקו בנכרי, דעת הכסף משנה בשאין מחשבתו לעבודה זרה מותר דבר תורה, ולכך נכרי שאין עובד עבודה זרה שחיטתו מותר דבר תורה, והש"ך חולק. ועיין פלתי שדעתי מסכים להכסף משנה".

וכ"כ בפלתי שם א:

"וברמב"ם ספר היד החזקה אין הכרע, אבל בפירוש המשנה (פ"א מ"א) כתב להדיא הטעם דאסור בנכרי משום סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, עיין שם, הרי בנכרי שאינו עובד עבודה זרה מהתורה מותר, רק חז"ל אסרו משום לא פלוג. והדברים מבוארים דלא כש"ך. ועיין כנסת הגדולה ליו"ד שהביא בשם גדול קדמון שדעתו גם כן כמו שכתבתי, וכן נכון".

וכ"כ חתם סופר חולין יג, א:

"שחיטת נכרי נבלה, ומטמא במשא, שיטת הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ובהלכות אבו' הטומאה, דמדכתיב פן תכרו' ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהן וזבחו לאלהיהן וקרא לך ואכלת מזבחו, מיתורא דמזבחו משמע אפי' לא זבח כלל לע"ז רק כיון שהוא עע"ז בעלמא נאסר זבחו, אפי' בודק סכין ונותן לו ויודע הלכות שחיטה, ע' תוספות יום טוב דיוק זה, ואמנם גוי שאינו עע"ז אין שחיטתו אסור מן התורה דקרא לא מיירי אלא במי שדרכו לעבוד ע"ז…".

וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל ב יו"ד ב:

"לכן נראה לפרש דברי הרמב"ם, דהכי קאמר, דמקרא דכתיב; וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו משמע דאסור ואכלת מזבחו הוא אפילו בידוע שלא זבחו לשם עבודת אלילים, כגון עכו"ם קטן או גוים שאינם עובדים ע"ז, אלא שכופרים בתורת משה, שאל"כ היה סגי לומר וקרא לך ואכלת, אלא הוסיף הכתוב לומר מזבחו, לאסור אפילו זבחו שאינו לשם ע"ז. וכן כתב במעדני יום טוב: מכאן למדנו ששחיטת גוי אסורה מדאורייתא כנבלה, אולם הואיל וקרא זה מדבר רק בעובדי עכו"ם שהם יושבי הארץ כדכתיב ברישיה דקרא: השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם, לכן אין ללמוד מזה אלא לעכו"ם ואפילו אם הוא קטן, אבל גוי שאינו עובד כוכבים ומזלות אינו בכלל זה, לכן הוסיף וכתב: וגדר גדול גדרו בדבר וכו', ללמד גם על גוי שאינו עובד עכו"ם, ולמד זה מדתניא: שחיטת גוי הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאליה (תוספתא חולין פ"א). מכאן דשחיטת גוי הרי היא כשיטת קוף וכנזבחה מאליה, והיינו טעמא, משום דאינן בני שחיטה, הילכך אפילו גוי שאינו עובד עכו"ם הוא בכלל זה, אלא שסובר הרמב"ם שדרשה זאת היא מדרבנן ואסמכוה אקרא, ועשו רבנן דינה כדין נבלה, ובזה מתקיימים שפיר דברי הכ"מ שכתב שסובר הרמב"ם דגוי שאינו עובד ע"ז אינו אלא מדרבנן".

הסוברים שדין זה בכל נכרי

הש"ך יו"ד ב, גורס בדברי המרב"ם 'כותי שאינו עובד ע"ז' במקום 'עכו"ם שאינו עובד ע"ז' (או 'נכרי' לגירסה שאינה מצונזרת), ומבאר שרק בכותי סובר הרמב"ם ששחיטתו פסולה מדברי חכמים, אך נכרי שאינו עובד ע"ז פסול מהתורה כמו נכרי שעובד ע"ז:

"ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים כו' – נלפע"ד דשחיטתו נבלה מדאורייתא לכ"ע וכדאיתא בתוספתא בהדיא וכדמשמע נמי מדברי התוס' והרא"ש דלקמן ס"ק ט"ז וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרמב"ם פ"ד מה"ש הנדפס עם הכ"מ וז"ל עובד כוכבים ששחט כו' שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מן התורה שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה תורה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסו' וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה עכ"ל. משמע להדיא דדוקא שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים הוא דהוי מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין שחכמים גזרו על הכותים אפילו שאינן עובדי כוכבים משום שפעם אחת מצאו להם דמות יונה שהיו עובדים אותה. אבל שחיטת עובד כוכבי' (כלומר נכרי) אפי' אינו עובד עבודת כוכבים אסור מדאורייתא. ובב"י וכ"מ כתב דהרמב"ם סובר דעובד כוכבים ממש שאינו עובד עבודת כוכבים שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואחריו נמשכו הב"ח ול"ח דף קל"ד ובאמת כתבו כן לפי ספרי הרמב"ם שנדפסו בויניצאה שנת ש"י והועתקה נוסחא זו בכל בו. אבל בספרי הוכחתי בכמה הוכחו' שנוסחא מוטעת היא והנוסחא האמתית היא הנוסחא הנזכרת וכן נמצא בנוסחאות ספרי הרמב"ם הישינים[17]".

ומבאר הפרי מגדים שפתי דעת שם, שהרמב"ם הביא הפסוק של 'ואכלת מזבחו' על אף שעיקר הפסול הוא משום 'וזבחת ואכלת', כי דרכו של הרמב"ם להביא הדרשות הפשוטות אף שאינן הדרשה העיקרית:

"ולפי זה קטן היינו שאין עובד כלל ואיסורא דגר תושב מזבחת מה שאתה זובח דסובר כתוספתא ודרשה גמורה היא, דלא כמ"ש הכסף משנה בהל' שאר אבות הטומאה בפ"ב דלהר"מ דרשא זו אסמכתא. וכי תימא לאיזה צורך הביא הר"מ ז"ל מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו? – יש לומר דרכו להביא המקרא היותר פשוט ועיקר הלימוד הוא מזבחת וכהנה רבות".

וכ"כ ערוך השולחן יו"ד ב, א, שגם לרמב"ם נכרי שאינו עובד ע"ז – שחיטתו פסולה מהתורה:

"והרמב"ם דייק לה מדכתיב 'וקרא לך ואכלת מזבחו', משמע שאפילו זובח בביתך בהכשר – שחיטה אסור. דאין לפרש 'מזבחו' שזובח בביתו כדרכו, דהא בזה כבר הזהירה התורה שלא לאכול טריפה ונבילה וחלב ודם ובביתו כולהו איתניהו, אלא וודאי שאפילו זובח כדין שחיטה אסור [ב"ח]. וגם להרמב"ם אסור מן התורה אפילו כשאינו עובד כוכבים [ש"ך] וזה שכתב הרמב"ם בפ"ד וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו כותי שאינו עובד אסור זהו על הכותים השומרונים דעשאום כעובדי כוכבים והצדוקים והבייתוסים והמינים והאפיקורסים שאין מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה לגמרי".

התפארת למשה יו"ד ב, מסכים באופן עקרוני עם הש"ך שגם נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו פסולה, אך סובר שגר תושב שחיטתו כשרה:

"בשפתי כהן בהלכות שחיטה סימן ב' באמצע ס"ק ב' וז"ל דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ מעכו"ם ושבת שחיטתו אסורה מן התורה כ"ש עכו"ם שאינו עעכו"ם כו' עכ"ל. ול"נ שאין מכאן ראיה לאסור גר ותושב כיון שמקיים שבע מצות כמו שכתב הוא עצמו בסעיף קטן שאחר זה, מה שאין כן מומר לכל התורה דאינו מקיים שום מצוה כי אם ע"ז ושבת ואף אי נאמר דאי אינו מקיים רוב מצות הוי ככולו מ"מ שאני גוי דאינו מצווה כי אם אשבע מצות ואותן מקיים, לכך לא הוי בכלל וקרא לך ואכלת מזבחו להרמב"ם".

וכן באר הרב פערלא ב'ביאור על ספר המצוות לרס"ג' ל"ת יא, הן בדעת הרמב"ם והן בדעת הרס"ג:

"…אלא ודאי מוכרח דאפילו להרמב"ם מדאורייתא אסורה באכילה. ולא כתב דמדרבנן אלא לענין דנבלה לא הויא מדאורייתא אלא מדבריהםובודאי סתמא כל שחיטת נכרי משמע ואפילו קטן וגר תושב בכלל. ובדברי האחרונים ז"ל בזה כמה דברים תמוהים אלא שאין להאריך בזה…

ומעתה עפ"ז נראה דגם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שמנה לאו דאל תאכלו מזבחם. והיינו לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. דבריו מכוונים עם דבריו שבאזהרותיו שם. ודבריו הם פשוטן כמשמען. דכוונתו בזה לאזהרה לשחיטת נכרי. אף על פי שברור לנו שאינו עובד ע"ז. ואפילו גר תושב שקבל עליו שבע מצות בני נח בב"ד מ"מ אסור לאכול משחיטתו ולוקה עליה מלאו דוקרא לך ואכלת מזבחו. כמו שנתבאר. ואף על פי שממה שכתב כאן לאו זה בין הלאוין דע"ז. נראה יותר דכוונתו לאזהרת תקרובת ע"ז. וכדעת הסמ"ג והרמב"ן ז"ל כמש"כ לעיל. דאל"כ הו"ל לכתוב לאו זה לקמן בין הלאוין דאיסורי אכילה. כאבר מה"ח גיד הנשה נבלה וטרפה ואינך. מ"מ לא משמע הכי מלשונו. ובפרט שכן מבואר בהדיא באזהרותיו שם וילמוד סתום מן המפורש. ונראה שלא כתב לאו זה כאן אלא משום דס"ל דאע"ג דודאי אפילו שחיטת גר תושב אסרה תורה באזהרה זו, מ"מ ממה שכתבה תורה לאו זה בענינא דעובדי ע"ז. משמע דעיקר הך איסורא אינו אלא משום הרחקה יתירה מעע"ז. להתרחק מהם כדי שלא ללמוד ממעשיהם. דומיא דלאו דמצבה ואבן משכית דאסר הכתוב אפילו לשם שמים מהאי טעמא".

ראשונים שהזכירו את הפסוק כמקור להרחקה מאכילה עם נכרים

תורת הבית הקצר בית ג שער ז, הביא פסוק זה כמקור השראה לגזירת פת נכרים:

"הפת של עובדי גילולים אסורה. ולמה אסרוה? מפני קירוב הדעת, חששו חכמים שאם תהא פת של עובד גילולים מותרת יבא לאכול עמו ויתחתן עמו, כדרך שאמר הכתוב וקרא לך ואכלתו מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך".

והביאו בלשונו ר' משה בן יקותיאל מן האדומים ב'ספר התדיר' הלכות בישולי נכרים סי' ע.

וכ"כ ה'צידה לדרך' (לרבי מנחם בן זרח, חי במאה ה-14 למניינם) מאמר ב, כלל ג, פרק א:

"לפי שבחר בנו הבוחר בעמו ישראל לקדשנו ולטהרנו ולהבדיל אותנו מן העמים, אסר לנו הקורבה עמהם להתחתן בם, כמו שכתוב הטעם 'כי יסיר את בנך מאחרי'. וראו חז"ל ההפסד הקרוב להגיע בהתחברנו עמהם לאכול, כמו שנאמר 'וקרא לך ואכלת מזבחו', וסמיך ליה: 'ולקחת מבנותיו לבניך… והזנו את בניך אחרי אלהיהם'. הרי שעבירה גוררת עבירה, ועיקר ושורש זה החטא נגרר מהאכילה עמהם, וגם זה היה סיבה להפיל כמה אלפים ורבבות מישראל, כאנשי מדין ובנותיהם שקראו לעם לאכול ולשתות. ובסיבה זו אסרו החכמים פת של כנעניים ובישוליהן, ואסרו לשתות במסיבתן אפילו משקין שאין בהם משום יין נסך…".

האיסור והיתר הארוך מג, א, כתב שהפסוק 'וקרא לך ואכלת מזבחו' מהווה אסמכתא והשראה לגזירת חכמים על פת ובישולי נכרים:

"ואיסור זה מדרבנן הוא, ולא משום חששה שמא יאכילנו הכנעני דבר טמא. ואפי' דבר שאינה משתנה מברייתה ע"י האור אלא ניכר עדיין לאחר הבישול כמו בתחילה נאסר בבישול ש"כ אלא משום גזירת חתנות שגזרו חכמי' שמא יזמינו הכנעני בסעודתו ויתן עיניו בבתו ויבא להתחתן עמו. ואסמכוהו אקרא וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך".

[1] כמו שכותב הספורנו שם: "תחלת ענינם לא היה לעבוד ע"ז כלל, אבל היה לזנות בלבד. אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות, כאמרו: וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו וכו' וזנו בנותיו וכו' והזנו את בניך אחרי אלהיהן".

[2] הברייתא אמנם לא נוקטת לשון איסור אלא רק מגנה תופעה זו, אך למעשה מברייתא זו למדו הראשונים, ופסקם השו"ע, שיש בזה איסור ממש.

[3] כך בארו המפרשים, וכך בד"כ מתפרש בש"ס המושג 'משתה בנו'.

[4] שיטת הרמב"ם תבואר בהמשך.

[5] כלומר הרא"ש לא חולק על הרמב"ם שכל זבח (=שחיטה) של נכרי אסורה, ולא רק קרבן לעבודה זרה, אלא שהוא חולק עליו בכך שהוא סובר שרק כאשר האכילה נעשית בביתו של הנכרי, אסרה זאת התורה, ולא משום שהבשר נחשב לנבלה אלא משום שהתורה אסרה לאכול בסעודת הנכרי.

[6] ועל כן ייתכן שהוא לא חולק על הרא"ש בזה, שאפשר  שהרא"ש התיר שהישמעאל ישלח לביתו, משום שהוא עוסק בשאלה מעשית, ובימיו כבר לא שייכת סברת אזיל ומודה.

[7] אם כי יש לציין שהיביע אומר ח"י, יו"ד יג, הבין שגם לט"ז כאשר הנכרי אינו עובד ע"ז, האיסור מדברי חכמים:

"ולא ידעתי למה נחבא אל הכלים בראותו דברי הט"ז, ולמה לא סמך על הנקודות הכסף שמבואר דס"ל להתיר בישמעאל שאינו עובד ע"ז. וכן מוכח גם מד' הריטב"א הנ"ל. והרי אפילו להט"ז עכ"פ בישמעאל מיהא אין איסור אלא מדרבנן, גזרה משום בנותיהן".

[8] אף שאין כלל הכרח לפרש כך בדעת הרמב"ם, הדבר מסתבר משום שהרמב"ם לומד מהפסוק "ואכלת מזבחו" איסור אחר, כמובא להלן.

[9] מסוף דבריו ניתן היה להבין שהצד השני של הסתפקותו היא שאולי זוהי דרשה גמורה ואזי ברור שלא יתירו חכמים משום חשש איבה, אולם בפועל האחרונים הבינו שהוא סובר שהאיסור הוא מדברי חכמים. וכפי הנראה הם הבינו שכוונתו כאן היא שהואיל ויש סמך מקרא לאיסור זה, הוא חמור מאיסור 'רגיל' מדברי חכמים שאין לו אסמכתא בפסוקים.

[10] כפי שהריטב"א כתב שבשולח דורון לבית ישראל, שלדידו אז האיסור רק משום אזיל ומודה, שרי בימינו אפילו בנכרי עובד ע"ז (משום מנהג אבותיהם בידיהם וכו') כ"ש נכרי שאינו עובד ע"ז.

[11] על אף שרוב האחרונים חששו לט"ז שיובא לקמן שמחמיר בזה.

[12] שביקש מהישראל שישתתף עימו בסעודת שמחתו.

[13] כלומר כדי להתיר צריך בירור גמור, והואיל והדברים לא ברורים לו להיתר, החמיר.

[14] להלן יובאו דברי הש"ך הסובר שהגירסה ברמב"ם כאן היא 'כותי', ומדבריו של האורחות חיים רואים שלפניו לא היתה גירסה זו (כפי שבכתבי היד העתיקים לא זו הגירסה), שהרי הוא כותב כאן 'ישמעאל'.

[15] אף שהרשב"א לא כתב 'גדר גדול גדרו' כפי שכתב הרמב"ם, אין להוכיח מכאן שהוא סובר שגם נכרי שאינו עובד ע"ז פסול מהתורה, שאפשר לומר (כפי שניתן לראות) שנקט בקיצור את פסק ההלכה מבלי להאריך בביאור הטעמים והגדרים.

[16] נראה שהכוונה משום לתא דעובד עבודה זרה.

[17] אמנם בפועל, בכתבים המדויקים של הרמב"ם, הן בגירסה שלפני הרב קאפח והן כפי הנוסח המופיע ברמב"ם בהוצאת 'אור וישועה', מופיע 'נכרי' ולא 'כותי'.

אודות הרב יאיר וייץ

הרב יאיר וייץ, חוקר תורני העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה.