טעמי איסור אכילת דם

הטעמים המובאים בתורה

בספר ויקרא יז, י-יד, מבואר שטעם האיסור הוא משום שהנפש של בעלי החיים נמצאת בדם, והדם ניתן על המזבח כדי לכפר על נפש האדם:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.

בספר דברים יב, כג, מוסיפה התורה טעם נוסף, שאין לאכול את נפש הבהמה שבדם, יחד עם בשרה:

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.

טעמים הקשורים להרחקה מעבודה זרה ואביזריה

הרמב"ם במורה הנבוכים ג, מו, כותב שטעם האיסור כדי להרחיק את ישראל ממנהג עובדי העבודה הזרה, שהאמינו שעל ידי שתיית הדם הם יתקשרו לשדים, ואלו יגלו להם את העתידות. בהמשך דבריו מבאר הרמב"ם גם את איסור האכילה על הדם, שנועד להרחיק ממנהג נוסף של עובדי העבודה הזרה, שהשתלשל ממנהגם לשתות דם:

"ודע, כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאב"ה (כת עובדי אלילים[1]), ועם כל זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמין במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם, בעבור שאכלו כלם על שלחן אחד ובמושב אחד, ויבאו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם, אלו כלם דעות שהיו נמשכין אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חזוק באסורו כמו שעשתה בע"ז בשוה, אמר ית' ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמ"ש בנותן מזרעו למלך ונתתי את פני באיש ההוא, ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד ע"ז ואכילת דם שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ע"ז והיא עבודת השדים, וטהרה הדם ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו, והזית על אהרן ועל בגדיו וקדש הוא ובגדיו, וצותה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כלה לשופכו שם לא לאספו, ואמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, ושם ישפך, וכמו שאמר ואת כל הדם ישפך וגו', ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, וצוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה קרבן, אמר על הארץ תשפכנו כמים".

כיוצא בזה כתב הספורנו דברים יב, כג:

"אף על פי שתקוה באכילתו חברת השדים שיגידו לך עתידות. כאמרם ז"ל: 'שומעים מה שעתיד להיות כמלאכי השרת' (חגיגה טז, א) לא תאכל הדם להתחבר להם".

וכן כתב תלמיד הרשב"א ב'תורת המנחה' דרשה מח, ד"ה: 'ודרוש בפרשה':

"ודרוש בפרשה, ובענין עזאזל, ותחבר עם עזאזל איסור אכילת הדם וכסוי הד, כי טעם אחד להם, כי הדם הוא הנפש החיונית הבהמית, והיא רוח הטומאה השורה על הדם, והן הן השדים שזובחים להם כדי להפיק רצונם, כמו שנאמר: 'יזבחו לשדים לא אלוה'. ועל כן אמר בכאן 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ומתרגמינן: 'לשדים'. ורוצה לומר: אע"פ שצויתי אתכם לשלוח דורון לעזאזל, שהוא הממונה על אלו, לא צויתי זאת אלא ביום הכפורים בלבד, כדי שלא יקטרג עליכם, אבל בשאר הימים הזהרו לכם שלא תזבחו עוד זבחיכם לשעירים, וזהו מילת "עוד". מפני שהנפש נטמאת בהם, שבהם רוח הטומאה, ובהתקרב אליהם מטילין זוהמתן בנפש הקדושה הנאצלת מנשמת שד-י, ומזיו יקרו הקדוש".

וכן כתב הרלב"ג ויקרא א-ה, התועלת הי"ג:

"אמנם באכילת הדם הוא ההתרחק מהתנהג בנימוסי עובדי ע"ז, שהיו אוכלים הדם והיו חושבים שהוא מזון השדים, ושכבר השתתפו עמהם כאשר אכלו הדם, ויבואו להם ויודיעום העתידות… זהו הטעם אשר זכר בזה הרב המורה…".

הרמב"ן ויקרא יז, יא, הקשה על הסברו של הרמב"ם, שמהפסוקים משמע שהבעייתיות באכילת דם קשורה בכך שהדם הוא הנפש, ולהסברו של הרמב"ם אין קשר לכך:

"והרב כתב במורה הנבוכים (ג מו), כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר (פסוק י) 'ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם', כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ ו), שהוא מביא למין ממיני ע"ז, כי לא נאמר כן במצוה אחרת. ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור, 'כי נפש כל בשר דמו בנפשו' (פסוק יד), 'כי נפש הבשר בדם הוא' (פסוק יא), והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג) 'רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר'".

אמנם הריטב"א ב'ספר הזכרון' פרשת אחרי מות, מיישב את דברי הרמב"ם, שהסיבה לכך שהכשדים טעו לחשוב שמזון השדים הוא הדם, היא משום שהשדים הם יצורים רוחניים, והם ניזונים מהנפש של הבהמה ולא מבשרה:

"… והאמנם כי קושיית רבינו ז"ל (רמב"ן, על הרמב"ם) מן הכתובים קושיא חזקה, אך כאשר נתתי לבי בלשון שכתב רבינו ז"ל על שם המורה, מצאתי שנשמט לו מלשון המורה מה שהוא עקר הכל. והוא מה שהיו חושבים [הצאבה] שהדם הוא מזון השדים. ומפני שהנפש החיוני דבק בדם ולא בבשר, והדם חמר לו, לו נתיחד אצלם, לפי מחשבתם, שהוא מזון לשדים יותר משאר מזונות; כי הוא הנחשב להם בשדים שהם נפשיים, לא גופים עבים, ולזה ייחדו להם מה  שהוא קרוב לו לנפש יותר. ולפיכך, לדעת המורה תלו כל הכתובים איסורו מצד הנפש, כי היא הסבה המביאה לידי מחשב זו. ונחשב לכפרה גם כן, וזה 'כי הדם הוא בנפש יכפר', 'נפש תחת נפש'. כן נראה דעת המורה לפי לשונו".

טעמים הקשורים לבריאות הגוף

הרמב"ם במורה הנבוכים ג, מח (שני סעיפים אחרי שכתב את הטעם של ההתקשרות לשדים), כותב שאכילת הדם מזיקה לבריאות הגוף, ולכן התורה אסרה אותה:

"וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול, ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע".

וכ"כ ספר החינוך קמח, כבדרך אגב:

"ואפשר לומר בדם עוד, כי מלבד רוע מזגו שהוא רע המזג…".

וכ"כ הרלב"ג ויקרא א-ה, תועלת הי"ג:

"והנה במניעת החלב והדם אצלי תועלת אחר, והוא שכבר התבאר בטבעיות שהדם יפרד ממנו החלק האוירי והאשי בקלות כשנפרד מהבעל חי וישוב ארציי. ולזה ימצא בו הקרוש. וכן הענין בחלב. ומה שזה דרכו בלתי נאות להיות מזון, וכ"ש למין האנושי…".

אמנם האברבנאל ויקרא ג, דוחה את טעמו של הרלב"ג: "והטעם הב' הוא מה שכתב הרלב"ג שכפי השרשים הטבעיים החלב והדם הם מזונות רעים מזיקים, לפי שכבר יתפרד מהדם החלק האוירי האשיי שנפרד מהב"ח וישוב ארציי, ושכן הענין בחלב. אבל זה אין מקום לו, כי הדם הוא מזון יותר טוב מהבשר, וכ"ש מהעצמות, ואיך לא אסרה התורה אותם ואסרה את הדם? גם שהחלב לא תפול בו הטענה הזאת בשום פנים".

טעמים מוסריים

במדרש הגדול אחרי מות (נערך על ידי רבי דוד עדני מהעיר עדן בתימן, משערים שחי בראשית המאה ה-14 למניינם) מובא שאיסור אכילת דם נובע מסיבה מוסרית, שאין ראוי שנפש האדם תאכל את נפשה של הבהמה, שהרי הדם הוא הנפש:

"כי נפש הבשר בדם הוא – להגיד מה גרם, לימד על הדם שהוא הנפש, ואין ראוי למי שצריך לנפש[2], לאכול את הנפש".

כיוצא בזה כתב ה'בכור שור' על ויקרא יז, יא, בטעם הראשון:

"כלומר, מפני שני טעמים אני אוסרו – אחת שהוא נפש, ואין הגון לאוכלו…".

האברבנאל דברים יב, כתב שאכילת הדם, שהוא הנפש, עם בשר הבהמה, היא בבחינת אכילת אבר מן החי, שהיא דרך אכזריות:

"כי הדם הוא מקום הנפש בגוף החי. כי אנחנו לא נראה הנפש אשר נראה הדם שהיא בו נשואה. ואם יאכל אדם הבשר והדם, יחשב כאלו אכל הבעל חי ההוא כמו שהוא חי בגוף ובנפש. וכבר נאסר לבני נח אבר מן החי שבחולין פר' גיד הנשה ובפר' ד' מיתות ובכמה מקומות. ואם היה שיאכל האדם הבשר והדם יהיה כאלו אכל אבר מן החי ושאכל הבעל חי עם נפשו כמו שהוא בחיים שהוא דבר מגונה מאד. ולבני נח נאמר 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו', רוצה לומר – עם נפשו, שהוא דמו, לא תאכלו".

בדומה לזה כתב הנצי"ב בהעמק דבר ויקרא יז, יד, לגבי איסור דם חיה ועוף:

"כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא – קאי בנפש האדם. משום הכי אומר לבני ישראל שלא יאכל דם חיה ועוף שהוא דם פראי, כי נפש כל האדם דמו הוא, וימצא האוכלו טבעו פראית, כמש"כ הרמב"ן ז"ל לפי דרכו".

מרן הרב קוק ב'חזון הצימחונות והשלום', יא (בתוך ביאורו על מצוות כיסוי הדם), מבאר שמטרת איסור אכילת הדם היא להזכיר לאדם ששפיכת דם הבהמה הוא מעשה שכיום הינו בבחינת ההכרח שלא יגונה, אך מצד האמת יש בו פגיעת מה במוסריות האנושית:

"…די לנו באיסור דם החמור, המעורר עכ"פ שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הוגנת לאדם".

החלב והדם הם חלקו של ה' בבהמה

הרמב"ן ויקרא יז, יא, מונה מספר טעמים לאיסור אכילת דם, והראשון שבהם, שהדם הוא חלקו של ה' בבהמה, ולכן הוא עולה על המזבח ואין אדם רשאי לאוכלו, ומה שאסר הכתוב גם דם חיה ועוף הוא כדי שלא יבואו לאכול את דם הבהמות (ובחלב אין צורך "כי ניכר הוא"):

"כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח – משמעות הכתוב הזה שיאמר, שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אף על פי שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא".

וכ"כ רבנו בחיי שם בשמו:

"כתב הרמב"ן ז"ל באיסורי הדם טעמים רבים: האחד מפני שהוא חלק ה' כמו החלב, כי כשם שמקטירין את החלב דכתיב: (ויקרא ג, טז) "כל חלב לה'", כן זורקין את הדם על המזבח, ולפיכך אסרה תורה החלב והדם מפני שהם חלקו יתעלה, ומה שנאסר דם חיה שאינו חלק השם שהרי אינה ראויה לקרבן לפי שאין לגזור איסור לחצאין, ולכך רצה הכתוב לאסור כל דם בין של בהמה בין של חיה".

גם הנצי"ב ב'העמק דבר' ויקרא יז, יא, מבאר שטעם איסור אכילת דם בהמה הוא משום שזהו חלקו של ה' בבהמה:

"… שהדם הוא נפשו של אדם החוטא, ובאשר חלקו של המקום הוא, כמו חלב הבהמה, משום הכי אסור באכילה, ואפילו חולין ובעל מום, כמו בחלב. דכך עלה בטבע היצירה, שיהא חלב ודם בהמה ביתית לגבוה, על כן אין טעון כסוי בעפר אפילו חולין ובעל מום, שלא משום בזיון הוא אסור באכילה כמו דם חיה ועוף… אלא משום שהוא חלק גבוה".

נפש הבהמה נועדה לכפרה ולא לאכילה

הרמב"ן ויקרא יז, יא, מבאר באחד מפירושיו לאיסור דם, שבתחילה נאסרה על האדם אכילת בשר. ולאחר שהותרה לנח ולזרעו אכילת בהמות, לא הותרה אלא אכילת בשרן, אך נפשן נועדה לכפר על בני האדם בזריקת הדם, שהוא הנפש, על המזבח. ומוסיף הרמב"ן לבאר שהסיבה לכך היא משום שאין ראוי שנפש האדם תאכל את נפש הבהמה, כי הנפשות כולן של ה':

"והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'. וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט ג) כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל, כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם: כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל (קהלת ג יט)".

וכ"כ בשמו רבנו בחיי שם, אלא שהוא לא כותב שהנפש הותרה  לאדם לשם כפרה, אלא שנותרה באיסור אכילתה כפי שהיה מימי אדם הראשון ועד נח:

"… ועוד טעם אחר: מפני שהוא נפש, והקב"ה לא התיר בעולם את הנפש. שכן מצינו באדם הראשון שנאסרו לו כל בעלי חיים ולא הותר לו למאכלו אלא העשבים והפירות, עד שבא נח והתיר לו הקדוש ברוך הוא כל בעלי חיים לפי שלא נצולו אלא בזכותו. ומה שהתיר לו בהם דוקא הגוף לא הנפש, ואם כן הנפש עומדת באיסורה הראשון".

וכ"כ ה'בכור שור' ויקרא יז, יא, בטעם השני, שהדם נועד לכפרה, ולכן איסורו לא נובע מחמת מיאוס כשאר איסורים, אלא מחמת קדושתו, שעולה לגבוה:

"ועוד, שאני נתתיו לכם על המזבח. נמצא בבהמה הנקרבת שני טעמים, ובחיה ובעוף מפני שהוא נפש. ולכך הדם הוא אסור מכל בהמה, חיה ועוף, אבל איסור חלב אינו אלא מפני שהוא נקרבב, ולכך אינו נוהג אלא בנקרבת, ושניהם איסור קדושה, שקדושתן אוסרתן, ולא כשאר איסורין שהם משוקצים וטמאים".

וכ"כ האברבנאל דברים יב, שהדם, שבו הנפש הבהמית, נועד לכפר על האדם ולכן אסור לאוכלו:

"מפני שהדם הוא מרכב הרוח החיוני, ובו ישולח הנפש לכל האברים להיות תולדתו ושלוחו ההכרחי מן הלב, כמו שזכר ראש הפלוסופים… והנה הש"י צוה שעל המזבח יקריב האדם קרבנו ויהיה גוף הבהמה ובשרה תחת גופו ובשרו. ויהיה דם הבהמה מפאת הנפש החיונית הנשואה בו תחת נפש האדם נפש תחת נפש. כי לא יוכל האדם להקריב דבר ממנו ממושש שיתיחס אל הנפש כי אם הדם. ועל זה נאמר שם כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר עליו. כי הדם הוא בנפש יכפר ר"ל כי נפש הבשר והיא הנפש החיונית היא נשואה בדם ולכך צויתי שיתקרב הדם על המזבח כדי שיכפר על נפשותיכ' לפני ה'…".

כיוצ"ב כתב הרד"צ הופמן על ויקרא יז, יא-יב, שנפש הבהמה מביאה כפרה לאדם בזריקת הדם על המזבח, ולכן אסור שהיא תבוא אל קרבו של האדם:

"טעם איסור אכילת דם קשור באיסור שחיטת בעלי חיים מחוץ למקדש, שנזכר קודם לכן. בל יישחט בעל חיים אם לא יובא קרבן לה'. בזה נועד הדם של בעלי החיים למזבח, שם יכול הוא לשמש לכפרת בני האדם החוטאים. נפש בעלי חיים מסמלת שם את נפש האדם, ומה שמביא לבן אדם כפרה, ובא במקום נפש האדם על המזבח, אסור שיבוא אל קרבו של האדם. כשם שהרוח והגוף נפרדים באדם, באשר הראשונה נופחה על ידי ה' והשני לוקח מן האדמה, כך דם החיה, שנועד על פי החוק האלוהי לסמל את נפש האדם, לא יובא כמאכל לתוך גופו של האדם כדי להיטמע כליל בתוכו".

מעין דברים אלו כותב הרלב"ג ויקרא יז, יד, שמטרת איסור אכילת הדם היא על מנת ליישב בליבם של בני האדם את היות הדם מכפר עליהם. שעל ידי שיראו שהוא נאסר לבני האדם באכילה, יבינו שהוא מיועד לזריקה על מזבח ה' על מנת לכפר על בני האדם:

"כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא – רוצה לומר שנפש הבשר וחיותו הוא באמצעות הכל אשר בנפשו להוות דמו, ולזה ייחדו ה' יתעלה לכפר על הנפש. וכדי שיתיישב יותר בלב האנשים שהכפרה תישלם בזה, ראוי שיהיה עניינו מרוחק מהאכילה, כי אם יאכלוהו, לא יחשבו בו יתרון על הבשר בזה".

אין ראוי לערב נפש הבהמה עם נפש האדם

הרמב"ן ויקרא  יז, יא, מביא טעם נוסף לאיסור אכילת דם, שמאחר והדם הוא משקה, ועיכולו קל, הוא לא עובר שינוי מהותי בעת התעכלותו בגוף האדם, ואזי אכילתו גורמת לנפש האדם לדבוק בגסות שמאפיינת את הבהמות:

"מן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד. ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב – תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל. כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה. והכתוב אומר (שם שם כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ולכך אמר: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה'.

וזה טעם על כן אמרתי לבני ישראל – בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו…".

וכ"כ רבנו בחיי שם בשמו:

"ועוד טעם אחר, מפני שהדם הוא הנפש הבהמית, אין ראוי לנו שנערב טבעה בטבענו, ואנו מקבלי התורה צריכים שנהיה זכי הגופות ראוין לקבל המושכלות, ונצטוינו שנגדל טבענו להיותו רך ורחמני, לא אכזרי, ואילו היינו אוכלין הדם היה מוליד בנפשנו אכזריות וגסות טבע וקרוב שתהיה כנפש הבהמית, כי הדבר הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל ויוליד לו טבע כיוצא בו, ואין הדם כשאר המאכלים שישתנה בעכול, לכך אמר: "כי נפש הבשר בדם היא", כי לכל בשר נפש בדם ואין ראוי לנו לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת אלא שתהיה לה לכפרה על המזבח".

וכ"כ האברבנאל דברים יב:

"ובטעם השני הוא לפי שהמזון ישוב לטבע הנזון ויהי' לבשר אחד. ואם יאכל אדם דם כל בשר והוא יתחבר בדמו ויהי' לאחדי' יוליד עובי וגסות אל נפש האדם. ותשוב קרוב אל טבע הנפש הבהמות כיון שהנפש נשואה בדם. והנה הבשר אשר יאכל ישתנה בשנויים ועכולים רבים, אם באצטומכא ואם בכבד ואם באברים, עד שישוב אל טבע הנזון. אמנם הדם, להיותו דבר מבושל, יקחהו הטבע כמו שהוא, ולא יצטרך אל עכולים ושנויים רבים כשאר הדברים הנאכלים ובלקחו הטבע אותו כמו שהוא מבלי עכול אחר יתמזג דם האדם בדם הבהמה ונפשו החיונית בתאוותיה תתעבה כנפש הבהמה. וזוהר השכל הנשפע אליה יחשך. כי דמים בדמים נגעו להרתיח החום הטבעי ביותר ולשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו אליהם התאוות הנפסדות ומרה תהיה באחרונה…".

מעין זה כתב ספר החינוך מצוה קמח, שאיסור אכילת דם נועד לעדן את הנפש, שכן נוהג של אכילת דם הבהמה מסגל בנפש מידת אכזריות. והוסיף שפירושו קרוב לפירושו של הרמב"ן שאין ראוי שהנפש תאכל את הנפש:

"כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באיסורי המאכלות באזהרת טריפה וחלב. ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רוע מזגו שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות, שיבלע האדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהם שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית, גם נראה אותם, שיש לנפשם בחינה להשמר מנפול באחת הפחתים, ובקצת דברים אחרים. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בטעם הדם כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עובי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה. וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני, אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש".

וכ"כ 'אור החיים' ויקרא יז, י, שהאוכל דם גורם שהנפש הבהמית קונה מקומה בנפש האדם, ועל ידי כך האדם לא יכול להידבק יותר בה', וזהו עונש ה'כרת':

ונראה לומר בהקדם לדעת טעם איסור זה, כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדריגה שאין למעלה ממנה בסוד (דברים לב ט) חלק ה' עמו. גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שורשה בסוד אומרו (שם) יעקב חבל נחלתו, ונפש הבהמה היא ממדריגה התחתונה אשר יתיחס מקומה אל קליפת נוגה והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו שעליו בא עונש כרת קונה נפש הבהמיית מקומה בנפש אדם. והדיענו הכתוב כאן כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו, יגעל אותו שורש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר 'ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה', פירוש: שיכרות החוט הקשור בשרשו שהוא מקור כללות נפשות עם ה', והוא אומר 'מקרב עמה'".

בדומה לכך כתב העקידת יצחק ויקרא יז, יא, שאכילת דם הבהמה מעצימה את הבהמיות באדם, וגורמת לו להיות דומה לבהמה:

"כי נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר… ירצה, לפי שנפש כל בשר היא בדמו, כי הדם הוא מרכב הרוח החיוני, שלזה הטעם נתתיו על המזבח בקרבנותיכם לכפר על נפשותיכם נפש תחת נפש. הנה לסיבה זו עצמה אמרתי לבני ישראל 'כל נפש מכם לא תאכל דם', שהרי הוא הנפש, וכבר תאכלו נפש הבהמה ותתעצם בקרבכם להיות טבע נפסד נמשל לבהמות נדמו".

כיוצ"ב כתב הרש"ר הירש ויקרא יז, יא, שאכילת דם הבהמה עלולה הן לטשטש את הייחודיות שבזהות נפשו של האדם לעומת נפש הבהמה, והן להנמיך את קומת נפשו של האדם, לבל יוכל למלא את ייעודו כאדם:

"אולם עצם טבעו של הדם וקשרו ההדוק עם הנפש – המכשירים אותו לסמל את נפש האדם – הם הם האוסרים את קליטתו הממשית בתחום הגוף של נפש האדם. וזאת, כנראה, לא רק מחמת הסכנה לתודעת האדם; לבל יושפע מסמליות הקרבנות לזהות נפש אדם עם נפש בהמה; אלא גם מחמת הסכנה הממשית לאופייה של נפש האדם. כל כובד המשקל של האזהרה: ונתתי פני בנפש האכלת את – הדם, וכן החזרה הנמרצת על אותה אזהרה: "רק חזק לבלתי אכל הדם וגו', לא תאכלנו וגו', לא תאכלנו למען ייטב לך" וגו' (דברים יב, כג – כה) – כל אלה מורים, שיש באכילת דם משום סכנה ממשית לנפש האדם: מי שניזון בדם בהמה עלול לקפח את כושרו להשיג את ייעודו כפי שנקבע בתורה".

וכן ה'אמרי נעם' בהר ז, כתב שאכילת דם בהמות גורמת להתערבות הכוחות הבהמיים של נפש הבהמה עם כוחות הנפש של האדם:

"ולדרכינו ענין לפי מה שבארנו… בענין איסור אכילת דם, כי הדם הוא הנפש, יען כי באכילת בשר בהמה נתערבו כוחות הבהמיות עם כוחות האדם, אך כל זמן שלא נתערבו מחשבות בני אדם עם מחשבות הבהמיות – יוכל במחשבתו של אדם להעלות עמו גם כוחות הבהמיות. אבל על ידי אכילת הדם, שהוא הנפש חיות המחשבה, כי ה'דם' מלשון דמיון ומחשבה, אז נתערבו חלילה גם במוח המחשבה מוח הבהמיות. ואז אין תקנה חלילה, כמו מי שנטבע בנהר עד למעלה ראש, וצריך סיוע מאיש אחר להעלותו מטביעת מים. אמנם די שמציל את הראש לבד מהמים, אז אחר כך האדם בעצמו יוכל להעלות עצמו בשלום".

טעמים רוחניים

האברבנאל על ויקרא ג, מביא ארבעה טעמים רוחניים לכך שהחלב והדם נבחרו להקרבה על המזבח, ומתוך כך נאסרו באכילה[3]:

1. רמז לדין ורחמים

הדם האדום רומז לדין, והחלב הלבן לרחמים, וצוותה התורה להקריב שניהם על המזבח כדי "לרמוז שגם זה לעומת זה עשה האלוהים":

"…אמרו המקובלים: 'דודי צח ואדום' – שאדום הוא מדת הדין, והצח הוא מדת רחמים. ולכך צוה יתברך להקריב לפניו מה שיורה על מדת רחמים, והוא החלב, ומה שיורה על מדת הדין והוא הדם. לרמוז שגם את זה לעומת זה עשה האלוהים".

2. רמז לדברים הגורמים לחטאים – בריאות ויופי

הגורמים לחטאים הם הבריאות והיופי, והדם הוא הגורם לבריאות, והשומן ליופי, ולכן צוותה התורה להקריב שניהם על המזבח ולא לאוכלם, לרמוז שיש לאדם לשרוף ולבטל תאוותיו המחטיאות אותו:

"אמרו שהבריאות והיופי הוא סבות החטא, וסבות הבריאות הוא הדם וסבות היופי הוא השומן. ומי שדמו רותח הוא חוטא, כמו הבחורים. וכן השומן סבות החטא, כמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב ט"ו) 'וישמן ישורון ויבעט'. ולכך צוה השם שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים והם המביאים האדם לחטא שהם הדם והשומן לרמוז שכן ראוי שיעשה האדם שישרוף ויבטל תאוותיו והדברים המביאים אותו לחטא".

3. רמז לתענית, שעניינה קרוב לקרבן, שממעטת את החלב והדם

הקרבת החלב והדם על המזבח היא כדוגמת התענית שאדם מתענה לשם תשובה, שבמהלכה הוא ממעט את חלבו ודמו:

"מה שאמרו כת הדרשנים שהתענית הוא כקרבן שבו מתמעטים הדם והשומן וכאלו המתענה יקריב חלבו ודמו. וכן אמרו במסכת ברכות (ד' י"ז) רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהר"מ ה' אלוהי שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני. וגם זה טעם נכון הוא".

4. רמז לווידוי על החטא ולסליחה

הדם האדום הקרב על המזבח רומז על ההודאה על החטא, והחלב הלבן המוקטר על המזבח רומז על הסליחה והמחילה של ה' לאדם ששב בתשובה:

"אומר אני בזה עוד, שהעונות נמשלו לאודם והסליחה נמשלה ללובן, כמו שאמר הנביא (ישעיה א' י"ח): 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו'. ולזה צוה יתברך שיגישו על מזבחו הדם, לרמוז שהם מודים על חטאתם לפניו על דרך אודה עלי פשעי לה'. ונאמר 'ואשמתנו גדלה עד לשמים' ושיקריבו ג"כ החלב לרמוז לסליחה כאומר 'כי עמך הסליחה'. הנה א"כ היו מקריבים הדם והחלב לרמוז שכמו שהחטאים נגשים לפניו, כן הסליחה מלפניו תצא".

אמונה בקיום הנפש

הרלב"ג ויקרא יז, יד, מבאר שאחת ממטרות איסור אכילת דם היא לגרום לאדם להטמיע בליבו את האמונה בקיום הנפש. שכן ההתבוננות בתפקיד הדם בגוף מוביל את האדם להכרה בקיומה של הנפש, שהרי ללא הנפש החיה לא היה המזון נהפך לדם, וכדי לגרום לאדם להתבונן בכך, אסרה התורה את אכילת הדם, על מנת 'להגדיל' את עניין הדם 'בזה האופן':

"…ובכלל, הנה השתנות המזון אל הדם הוא מבואר שהוא מפועל הנפש, כי לא ימצאו הדברים המזוניים נהפכים לדם עם הפסדם אם לא כשיזון מהם הבעל חיים; ולזה היה בזה מופת על מציאות הנפש, כי אין מדרך החום שימשך ממנו זה, אם לא היה חום נפשי. ולפי שאלו הדברים היו להעיר על מציאות הצורה, כמו שזכרנו במה שקדם, הנה הגדילה התורה ענין הדם בזה האופן".

[1] הרמב"ן (להלן) כתב שהם הכשדים.

[2] מילים אלו 'מי שצריך לנפש' ניתנות להתפרש בכמה פנים: או שהכוונה – האדם, שזקוק לנפשה של הבהמה כדי לכפר לו על חטאיו; או שהכוונה – האדם, שכדי לחיות הוא זקוק לנפש, וכן ניתן לפרש זאת באופנים נוספים.

[3] כך הוא כותב בפתיחת דבריו שם: "ואמנם למה בחר השם בחלב ובדם להקריב על מזבחו, ולמה אסר אכילתם לישראל".

אודות הרב יאיר וייץ

הרב יאיר וייץ, חוקר תורני העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה.