פרשת ויחי – פרשה סתומה

בתורה ישנן פרשיות פתוחות ופרשות סתומות, פרשה סתומה היא פרשה שמתחילה באותה השורה שהסתיימה הפרשיה הקודמת, ואילו פרשה פתוחה הכוונה היא שהיא מתחילה בשורה חדשה, כלשון השו"ע (יו"ד רעה, ב): "בצורת פתוחה וצורת סתומה…יעשה בעניין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשעה אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה. ובפרשה סתומה – תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחילת שיטה, ויניח חלק כדי תשעה אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה".

פרשתנו, פרשת ויחי, מתייחדת בכך שהיא הפרשה היחידה בתורה שסתומה, מי שמתבונן בספר התורה יראה שאפילו הרווח באותה השורה בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי הוא קטן. עובדה זו מצריכה התייחסות והסברה ובכך נעסוק היום.

המדרש (כפי שמובא ברש"י) שואל: "למה פרשה זו סתומה (מכל פרשיות התורה)?". כתשובה לשאלה אומר המדרש (בראשית רבה צו,א) "אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל". המדרש מגלה לנו שהשעבוד של ישראל במצרים התחיל עם פטירת יעקב.

אמירה זו של המדרש מעט תמוהה שכן היא סותרת הן את פשט הפסוקים והן את דברי המדרש במספר מקומות, המצרים לא שעבדו את ישראל כל זמן שיוסף היה חי ומשנה למלך, וכלשון המדרש (שמות רבה א,ד) "כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצרים"; "כל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן (שבעים נפש) שירדו למצרים, לא שעבדו המצרים בישראל (שמות רבה א,ח).

ייתכן וסתירה זו הייתה הסיבה בגינה שינה רש"י את לשון המדרש בבראשית רבה, אותו הבאנו. וכך הביאו רש"י (מז,כח): "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם". כלומר, לפי רש"י, ברגע שיעקב אבינו נפטר עם ישראל הפסיק להבין שהמצרים משעבדים אותם.

כל זמן שיעקב אבינו היה בחיים, עם ישראל שמר על רוממות הרוח שלו, על כבודו הלאומי ועל מעמדו ומעמד הנפש הפנימית. ברגע שיעקב אבינו נפטר עם ישראל מאבד את הרגישות, ומתחיל להיות מושפע ומשועבד רוחנית למצרים. והשעבוד שהחל אחרי מיתת יוסף היה השעבוד הפיזי.

על פי זה גם מובן מדוע פרשה זו סתומה. הפסוק החותם את פרשת ויגש "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד", קשור בעבותות לפסוק הפותח את פרשתנו "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

כשאנו מתבוננים בפסוק החותם את פרשת ויגש: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן", אי אפשר שלא לראות את ההקבלה לפסוק הפותח את פרשת וישב: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", שם דורשים חז"ל ש"ביקש יעקב לישב בשלווה". גם אצלנו ישראל מבקשים לישב בשלווה, הם משתקעים ונאחזים בארץ מצרים, ולא שמים לב כיצד ההשפעה המצרית חודרת אט אט לתוכם. וייתכן שישראל אף רתמו את כוחם וחוכמתם כדי לבנות את הכלכלה המצרית- וזהו תחילת השעבוד.

לאור הבנה זו ניתן להבין את שתי התשובות הנוספות שמביא המדרש (בראשית רבה צו,א): "דבר אחר למה היא סתמוה? מפני שביקש יעקב אבינו לקלות את הקץ ונסתם ממנו. דבר אחר למה היא סתומה? מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם".

יעקב עבינו ביקש לגלות את הקץ- כלומר, ביקש להזכיר לישראל ולפרט להם באופן מדויק, בין היתר, את תהליך יציאתם ממצרים. ראיית העתיד באופן בהיר עוזרת לאדם לא לשקוע בהווה, לא לחשוב שהמצב שהוא נמצא בו כעת הוא המצב האידיאלי, הקבוע, ולהבין שמצבו כעת הוא זמני וארעי ועומד לקראת שינויים רבים. אלא שהקב"ה עצר את יעקב אבינו מלגלות את הקץ, ובכך גרם לסתימת ליבם ועיניהם של ישראל מהשעבוד. הסיבה האלוקית למהלך זה היא שעם ישראל נדרש להתמודד, להצליח להיות קשור לקב"ה ללא הוודאות והבהירות של העתיד הניצב לפניו.

הפירוש האחרון שהביא המדרש- "מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם"- הוא החמור מכולם. פירוש זה קובע שגם יעקב אבינו בעצמו לא שם לב לצרה הנוראה בה הוא ובניו מצויים (כפי שעולה גם משפט הפסוקים שההאחזות בארץ גושן ותחושת השלווה והביטחון בנוצרה בעומק הגלות התרחשו עוד בחייו של יעקב). החזקוני מעיר בהקשר זה הערה נפלאה על הפסוק הראשון בפרשתנו: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה", ואומר על כך החזקוני "אבל כל שאר שנותיו וחייו לא היו חיים שכל ימיו היה שרוי בצר, ומשבא למצרים נחה רוחו וחיה בנחת". האבסורד זועק לשמים- יעקב אבינו מצוי עם בניו במצרים, בגלות, אבל התחושה היא שאלה הם השנים הטובות והשלוות ביותר.

מדברים אלה ניתן ללמוד לימוד חשוב ביותר: צריך זהירות רבה לא לשקוע בשלווה ושאננות ולהשתעבד לתרבויות והשפעות זרות. לפעמים הנוחות הכלכלית, כפי שהייתה בארץ גושן, האחווה המשפחתית והחיים המסודרים והנוחים, עלולים לסמא את עינינו מלראות את ההשפעות התרבותיות ההרסניות ההולכות ומשתלטות עלינו. כדי להצליח להשתחרר משעבוד זה עלינו לחדד כל הזמן את החזון האמיתי, חזון הנביאים (לא לחינם התפילה על בנין המקדש היא תפילה שחוזרת כל כך הרבה פעמים בחיינו, כדי שלא נשכח את החזון הגדול, שלא נשכח את ירושלים של מעלה), ולהתחבר לרוח ישראל המקורית. עלינו לא לחפש את השלווה אלא את הצמיחה וההתקדמות, את התסיסה והיצירה.

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת ואתחנן – תורת ארץ ישראל

בפרשת השבוע שלנו אנו ממשיכים לעסוק בחיבור שבין העם, התורה והארץ. עניינו של ספר דברים הוא ההכנה לקראת הכניסה לארץ, ישנה חזרה

הרב גור

פרשת דברים – התיקון העמוק של ט באב

השבת אנו זוכים להתחיל ספר חדש, ספר דברים, ספר משנה תורה. ספר משנה תורה הוא הזדמנות גדולה ומופלאה, להיפגש עם תמצית התורה,

שיתוף ב facebook
דילוג לתוכן