בין שלל הנושאים שבפרשת פינחס – ירושת הארץ, הנהגת יהושע, קורבנות המועדים – מופיעה פרשייה ייחודית המפרטת את קרבן התמיד:
"צו את בני ישראל ואמרת אליהם: את קרבני לחמי לאִשָּׁי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם: זה האִשֶּׁה אשר תקריבו לה', כבשים בני שנה תמימים, שניים ליום – עולה תמיד. את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים…" (במדבר כ"ח)
הפסוקים הללו פותחים את פירוט סדר הקרבנות במקדש, והם מציבים את קרבן התמיד כבסיס ועיקר לעבודת ה' במקדש – קורבן קבוע, יומיומי, בוקר וערב, שמהווה מסגרת לכל שאר הקרבנות.
קרבן שמכוון את כל היום
הרש"ר הירש עומד על משמעות עומק זו וכותב:
"קרבן התמיד הוא יסוד כל הקרבנות… קרבני – ההתקרבות לה', לחמי – הכשרת השאיפות הארציות, לאִשָּׁי – באמצעות אש התורה המחיה והמטהרת… כך נהפכים חלקי החיים הארציים לנסכים של מלכות ה' עלי אדמות."
קרבן התמיד אינו פעולה טקסית בלבד. הוא מבטא את העיקרון הרוחני של מסגרת קבועה, התמסרות בוקר וערב לעבודת ה', שמכוונת את כל היום. בבוקר – פתיחה של היום בהצהרה בה האדם מבקש לקדש את יומו שמתחיל כעת. ובערב – סגירת היום מתוך משמעות וחשיבה על מה שנעשה. למעשה, כל מה שבתווך נצבע גם הוא בקדושה.
ניתן להמחיש זאת במשחק מחשב מוכר שבו צריך "לסגור שטח": ברגע שנוגעים בשני קצוות של גבול כל האזור שבתוכם הופך לשייך. אך אם הנגיעה אינה שלמה, השטח אובד.
כך גם האדם: אם הוא מקדש את תחילת יומו וסופו, אז גם שגרת היום – העבודה, הלימוד, המשפחה, ההתמודדויות – כולם נטענים במשמעות רוחנית.
ספר החינוך (מצווה ת"א) מסביר:
" למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשום כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ב"ה, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו".
המסר פשוט אך עמוק: בכדי להצליח לחיות חיים רוחניים, צריכים אנו לשזור עוגנים בתוך היום-יום.
ימי בין המצרים – מסגרת של גאולה
גם ימי בין המצרים, שבהם אנו נמצאים כעת, בנויים במסגרת ברורה: הם נפתחים ב־י"ז בתמוז ונסגרים בתשעה באב. שני צומות הממסגרים תקופה של התבוננות, חשבון נפש וציפייה לגאולה שלמה ולבבניין ירושלים.
כמו קרבן התמיד שמחבר את הבוקר לערב, כך ימי בין המצרים מחברים את האבל על העבר עם התקווה לעתיד. וכפי שנאמר: "צום הרביעי וצום החמישי… יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה ח').
כלומר – המסגרת הזו אינה מסגרת של אבל, אלא גם של בניין. עתידים ימי בין המצרים להפוך לחול המועד של הגאולה – שיחבר בין זיכרון החורבן לבין שמחת בניין הבית.
בעידן שבו הכל משתנה במהירות, קל ללכת לאיבוד. אבל דווקא הקביעות, דווקא המסגרת הפשוטה והעמוקה היא המקדשת את החיים.
קרבן תמיד הוא אכן חוזר על עצמו, אך דווקא בכך הוא משנה את האדם.
בימינו התפילות הן כנגד קורבנות ומהוות את עוגני הקדושה בשביל חיים ערכיים. להתחיל את היום בתפילה, בלימוד תורה, במחשבה על מה חשוב – ולסיים אותו בבדיקה עצמית ובכוונה טובה – זו הדרך לבנות חיי מקדש בתוכנו.
יהי רצון שנזכה לבנות את יומנו ברוח קורבן התמיד, לחבר בין ההתחלה לסוף, בין הקודש לחול. ובזכות זאת נזכה לראות במהרה בבניין המקדש, בחידוש קרבן התמיד – ובמהפך ימי האבל לימי שמחה של ימי המצרים.






