הרב יאיר וייץ

מקומות שנראה מהם שיש ממש בכשפים ובשדים

חרטומי מצרים

בספר שמות (ז, יא-יב) נראה שמכשפי וחרטומי מצרים הצליחו להפוך מטה לתנין בלהטיהם:

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן:

וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם.

וכן הוא במכת דם (שמות ז, כא-כב):

וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

וכן במכת צפרדע (שם ח, ג):

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

ואילו במכת כינים החרטומים מודים שזו "אצבע אלוהים" (שם ח, יד-טו):

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ…

וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹוהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

בעלת האוב

גם מכל סיפור בעלת האוב שאליה הלך שאול (שמ"א כח, כאן מצוטטים פסוקים יא-יט), משמע שהעלאה באוב היא אכן פעולה ממשית, ולא מאחז עיניים דימיוני:

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל:

וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ:

וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹוהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה: ס

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ:

וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד:

כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה:

וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.

הקשר בין שדים, ניחוש וכישוף לעבודה זרה

ממספר מקומות במקרא נראה שיש קשר הדוק בין פולחן אלילי לכישוף, קוסמות, שאלה בשדים, ושאר דרכים לגלות את העתיד או הנסתר. ניכר שכוהני הפולחנים השונים עשו שימוש בכוחות אלו של חיזוי העתיד על מנת ליצור אשליה אצל עובדי האלילים שהאלים אכן קשובים אליהם ועונים לשאלותיהם, ולכן כדאי להקריב לפניהם קרבנות.

תרפים

כך, למשל, אנו מוצאים שהתרפים, שהיו כלי שנועד לניחוש (כפי שמבארים המפרשים בסיפור גניבת התרפים של לבן על ידי רחל), שימשו כמעין "אורים ותומים" בבתי אלילים שונים, שנועדו לתת מענה לדורשי האליל האם דרכם תצליח.

בסיפור פסל מיכה מובא שבני שבט דן שאלו בתרפים האם יצליחו בדרכם במציאת מקום נחלה לשבטם:

וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן… הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן. וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ (שופטים יז, ה; יח, ג-ו)

בספר מלכים ב' נמנים התרפים לצד האוב והידעוני מחד, ולצד הגילולים והשיקוצים מאידך, היות וגם הם, כמו האוב והידעוני, היו אמצעי ניחוש וחיזוי עתידות, וגם הם היו קשורים לפולחן הגילולים:

וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ (מלכים ב' כג, כד)

הנביא זכריה מקשר בין התרפים לבין הקוסמים ובעלי החלום, ששלושתם מנסים לחזות את העתיד, אך אל מול הנבואה דבריהם שקר וכזב:

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה (זכריה י, ב).

הכשפים והניחוש לעומת הנבואה

עוד מצאנו בתורה, שדרכי חיזוי העתידות היוו אצל הגויים תחליף לנבואה. לכן ה' מזהיר את ישראל לבל יפנו אליהם אלא ידרשו בנביא:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹוהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹוהֶיךָ.
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים יח, ט-טו).

הדרישה בשדים

גם הדרישה בשדים נועדה לגלות את העתידות, כפי שמבארים המפרשים על הפסוק: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו), שהכוונה שלא יקבצוּ את דם הבהמה לגומא ויקראו לשדים שיבואו לאכול הדם ולגלות להם את העתידות. על פי זה ניתן להבין מדוע האיסור להעביר את הילדים באש, שנראה כקשור לפולחן אלילים, נזכר לצד האיסור לקסום, לעונן, לנחש ולכשף, משום שגם לשדים היו רגילים לזבוח את הילדים כדי שיגלו להם את העתיד על ידי כך, וכפי שנאמר: "וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים" (תהלים קו, לז).

ואכן כך כתב בעל ספר העיקרים:

ולהיות כל האנשים כוספים לדעת העתיד להתחדש עליהם מיום אל יום בכל פרטי עניניהם, היו הקדמונים נמשכים אחר הקוסמים וידיעת משפטי הכוכבים, והיו קצת האומות עושים כשפים ועובדים השדים כפי חלוף מדרגותיהם, אלו עובדים לשדי האש ומעבירים בניהם ובנותיהם באש, ואלו עובדים לשדי האויר, שכן כתב רבינו האיי בתשובה, כי יש שדים מיסוד האש ויש שדים מיסוד האויר, וכל זה היו עושים כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן השדים להגיד עתידותיהם.

מקורות בחז"ל על קיום שדים וכוחות רוחניים

במשנה במסכת אבות ה, ו, מובאת דעה שהמזיקין נבראו בערב שבת בין השמשות (אך גם ת"ק שלכאורה לא מסכים לכך, משמע שמודה שהם קיימים, אלא שלא נבראו בערב שבת בין השמשות):

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים: אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.

במסכת ברכות ו, א, מובאות אימרות שונות ביחס ל'מזיקים' והשפעותיהם, ואף מובאת הדרכה מעשית כיצד ניתן לראות את המזיקים:

תניא, אבא בנימין אומר: אלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אמר אביי: אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא. אמר רב הונא: כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה. אמר רבא: האי דוחקא דהוי בכלה – מנייהו הוי; הני ברכי דשלהי – מנייהו; הני מאני דרבנן דבלו – מחופיא דידהו; הני כרעי דמנקפן – מנייהו. האי מאן דבעי למידע להו – לייתי קיטמא נהילא ונהדר אפורייה, ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא. האי מאן דבעי למחזינהו – ליתי שילייתא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא, בוכרתא בת בוכרתא, וליקליה בנורא ולשחקיה ולימלי עיניה מניה, וחזי להו. ולשדייה בגובתא דפרזלא ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא דילמא גנבי מניה. ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק. רב ביבי בר אביי עבד הכי חזא ואתזק. בעו רבנן רחמי עליה ואתסי.

מהגמרא במסכת סנהדרין סז, ב, עולה שיש ממש בכשפים, ולכן הם "מכחישין פמליא של מעלה" כי נראה שיש כוחות אחרים מלבד ה', ועוד מסופר שם על רבי חנינא שמישהי ניסתה לעשות לו דברי מכשפות, ואמר שהוא לא ירא ממנה כי 'אין עוד מלבדו', והגמ' מקשה מכח דברי רבי יוחנן שאמר שיש ממש בכשפים, ועונה "שאני רבי חנינא דפיש זכותיה" ולכן היה סמוך ובטוח שלא ייפגע מהכשפים:

אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים – שמכחישין פמליא של מעלה. אין עוד מלבדו, אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה: אי מסתייעת – זילי עבידי, 'אין עוד מלבדו' כתיב. איני, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים – שמכחישין פמליא של מעלה! – שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה.

רש"י שם:

מתותי כרעיה – לעשות לו מכשפות.

אם מסתייע – מילתיך, אם את מצלחת לעשות לי מכשפות – עשי.

אין עוד מלבדו כתיב – ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע, ואם תוכלי – מאתו יצא ואני מקבלן.

דנפיש זכותיה – ומסרי נפשיה משמיא לאצוליה.

שולחן ערוך

השולחן ערוך באבן העזר יז, י, פוסק (ע"פ הגמרא ביבמות קכב, א) שאם שמעו קול שאומר "איש פלוני מת", אזי אם הקול הזה נשמע בעיר – סומכים עליו ומשיאים את אשתו על סמך אותה עדות, אך אם הקול נשמע בשדה או בחורבה – חוששים שמא מדובר בשד שאמר זאת, ואזי אין אפשרות לסמוך על עדותו:

שמעו קול שאומר: איש פלוני מת, והלכו ולא מצאו שם אדם – משיאין את אשתו. ואם שמעו קול זה בשדה או בחורבה – אין משיאין על פי אותו קול, דחיישינן שמא שד הוא, כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם.

גם בשולחן ערוך אבן העזר קמא, יט, מובאת דעה (ע"פ הגמרא בגיטין סו, א) שאם שמעו קול של אדם שהושלך לבור, שאומר: "כל השומע את קולי – יכתוב גט לאשתי", שצריך לראות את דמותו, כדי לשלול אפשרות שמדובר בשד:

וכן מי שהיה מושלך לבור ואמר: כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, ופירש שמו ושם אשתו, שם עירו ושם עירה, הרי אלו יכתבו לה. ואף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו, הרי זו כשר, שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. וי"א דהני מילי שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה, הא לאו הכי חיישינן שמא שד הוא, שדרך השדים לימצא בבורות וכן בשדות.

ברמ"א חושן משפט רסד, ז, מובא מושג של "השבעת שדים":

וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, וא"ל: העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם היה צייד, ואמר ליה: בטל מצודתך והעבירני, נותן לו כל מה שהתנה עמו, וכן כל כיוצא בזה. הגה: י"א הא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה, אבל בדבר שדרך ליתן הרבה, כגון השבעת שדים או רפואה, חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו (תוספות והרא"ש פרק מצות חליצה).

מחלוקת הראשונים אם יש ממש בכשפים ובשדים

הסוברים שיש ממש בכשפים, בניחוש ובשדים

רמב"ן

הרמב"ן על דברים יח, ט, מאריך לבאר שיש כח בכשפים ובניחוש, כי ה' "נתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם… ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם", וגם הבנת העתידות על ידי שפת בעלי החיים יש בה ממש, וכפי שאמרו חז"ל. ויצא נגד אלו ש"יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל". וכתב שכל מה שהזהירה התורה הוא שעם ישראל לא ישתמשו בכוחות הללו, אלא יהיו תמימים עם ה', אך על הגויים לא נאסר לעשות בהם שימוש:

ועתה דע והבן בעניני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד, גזירת עליונים אשר שם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות, ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות, וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, שאם יהיה מבט הכוכבים (בפניו) [בפנים] אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כענין שאמרו תמורת ענג נגע. ועשה כן, להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא, קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות, מבלי שינוי טבעו של עולם, ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן:

ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א, כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע. והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך, אשר שם בהם מאז, וזה היפך. וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז ב) שהם מכחישים פמלייא של מעלה, לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו. וגם זה מטעמי איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה, כאשר פירשתי כבר (ויקרא יט יט):

ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי"ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):

אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו, מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפים, לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם, וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א ה י), מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים:

וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש: הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות, ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך – יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה, והוא שיפרש (בפסוק כב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' – והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו, והם חלק המזלות הולכים אחריהם, וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך, שלא נתן לך כאשר נתן להם, כטעם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (לעיל ד יט) כאשר פירשתי (ויקרא יח כה). ובספרי (שופטים קעד), אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי, תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו, כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם.

רבנו בחיי

כיוצא בזה כתב רבינו בחיי שם יח, י, ובחלק מדבריו מצטט את הרמב"ן מילה במילה:

וחובר חבר ושואל אוב וידעוני, הם פרטים בכשפים ואסרם לשאול גם כן. ודע והבן בענין הכשפים כי הבורא יתעלה כשברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהם, נתן כח הארץ וכל אשר לפניה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם, והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד גזרת עליון אשר שם להם, אבל היה מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכחות להמיר אשר יהיה למטה מהם, שאם יהיה מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותן הפנים העליונים להפך במבטו עמו, כענין שאמרו: תמורת ענג נגע, ועשה כן להיות הבורא יתעלה שמו: (דניאל ב, כא) "מהשנא עדניא וזמניא", (עמוס ה, ח) "קורא למי הים" למשול בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות מבלי שנוי טבעו של עולם, ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן. ועל כן אמר בעל ספר הלבנה, החכם בנגרמנצי"א ובאישטרולגי"א, כשהלבנה, היא גלגל העולם, תהיה נראית בראש טלה על דרך משל ויהיה פניו מזל פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בו שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מהשמות ההם הנזכרים באותו ספר, ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך, ויהיה המבט עליה לרעה, לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס, וכאשר תהיה הלבנה בשעה פלונית ובמזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה, לבנות ולנטוע. והנה גם זה הנהגת הלבנה וכח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתעלה אשר שם בהם מאז, וזהו סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם: שמכחישין פמליא של מעלה, כלומר שהם הפך הכחות הפשוטים, והם הכחשה לפמליא בצד מן הצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותן התורה שיונח העולם למנהגו ואל טבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו. וגם זה מטעמי אסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות, יולידו שנויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהם עצמם שנוי ביצירה, עכ"ל הרב ז"ל.

וראיתי בספר ידיעת הכוכבים ורוחניות שלהם הנקרא אגרת גאלינו"ס, כי מי שעשה תמונה פלונית מברזל לכוכב שבתאי בשעה פלונית ובמזל פלוני, ויקבור אותו תחת חנותו של חנוני יפסיד הריוח שלו, ואם יקברנה בביתו ינזקו כל עניניו, וידוע לכל בעל עינים כי החכמה הזאת חורבן עולם, ואין עמידת העולם וקיומו אלא א"כ ילך על טבעו הפשוט אשר בו בראו וחדשו הבורא יתברך. עוד הזכירו שם באותה אגרת: כי מי שרוצה להמשיך אליו רוחניותו של שבתאי שהוא כוכב המשמש ביום שבת, שיש לו למעט באכילת הבשר ובשאר כל המאכלים, ושימנע מתשמיש המטה, ושילבש בגדים שחורים, ויעשה תמונת אריה של נחשת, והשעה לשבתאי והמזל לגדי וישחטו על אותה תמונה חתול שחור ואז יתקרב אליו לעבוד עבודתו ויגיד לו עתידות, עד כאן באותה אגרת, העתקתיו משפת הגרי אל שפה ברורה, היא שפת לשון הקדש. והנה זה מחכמת התורה העולה על חכמת הכוכבים והמזלות שצותה אותנו במצות השבת אשר כוכב שלו שבתאי שנעשה בהפך מכל זה, כי החכמה הזאת סבה גדולה לתחלואי הנפש, וחכמת התורה להם תחבושת ורטיה: החכמה הזאת אסרה אכילת הבשר ביום שבת ולמעט במאכלים, ואנו נצטוינו שנתענג ביום השבת לאכול בשר ולשתות יין וכל דבר שיערב לנו, שנאמר: (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת ענג", החכמה הזאת אסרה התשמיש, ואנו עקר עונה בשבת, שנאמר: (תהלים א, ג) "אשר פריו יתן בעתו", החכמה הזאת תלביש שחורים ואנו נלבש ביום שבת מילת וצבעונין, שנאמר: (ישעיה נח, יג) "וכבדתו מעשות דרכיך", והם המלבושים הנכבדים, שכן רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי, וברוך אל עליון אשר חנן אותנו דעה והשכל בידיעת תורתו ומצותיו ומנע אותנו מלטעות אחר הכוכבים והמזלות, הוא שאמר: (דברים ד, יט) "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח", והנחילנו המצות לזכותנו בהם ולהיות לנו בשמרם עקב רב.

ספר העיקרים

וכן כתב בספר העיקרים חלק ג, פרק ח:

השפע האלוהי הזה שאמרנו שהוא הכרחי שימצא, כדי שעל ידו יודעו הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, איננו בחק האדם שישיג השפע ההוא עצמו מזולת רצון אלוהי, כי אין זה מדרך הטבע שתחול רוח השכל הנבדל מחומר על הדבר החמרי, ובעבור זה היו כל הקדמונים מרחיקים שיחול רוח אלוהים על האדם ויתנבא בכח עליון ויגיד העתידות, ולזה היו האומות הקודמות עושים צורות והקטרות ותפלות לכוכבים להוריד רוחניות איזה כוכב על צורה מה, כדי שעל ידה יחול רוח הכוכב ההוא שהוא נשוא בגשם הכוכב על האדם שהוא גשמי, ויגיד העתידות בכח רוח הכוכב ההוא השופע על האיש ההוא, וזה ענין הקסם.

ולהיות כל האנשים כוספים לדעת העתיד להתחדש עליהם מיום אל יום בכל פרטי עניניהם, היו הקדמונים נמשכים אחר הקוסמים וידיעת משפטי הכוכבים, והיו קצת האומות עושים כשפים ועובדים השדים כפי חלוף מדרגותיהם, אלו עובדים לשדי האש ומעבירים בניהם ובנותיהם באש ואלו עובדים לשדי האויר, שכן כתב רבינו האיי בתשובה כי יש שדים מיסוד האש ויש שדים מיסוד האויר, וכל זה היו עושים כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן השדים להגיד עתידותיהם. ויש שהיו עושים עשונים והקטרות להתחבר עם המתים ולנים בבית הקברות כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן המתים, עד שהיו קוברין מתיהם בבתי עבודה זרה שלהם והיו נאספים שם האנשים והנשים יחד ועומדים על הקברים ומתפללים שם, ומתוך כך היה רוח הטומאה מן המתים חל עליהם או על כומריהם ומגידים להם העתידות הקרובות לבא עליהם, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בדרשה שלו שקבל מהיודעים במלאכת האוב, שהדבר ההוא היה נעשה על ידי איש ואשה שעומדים על הקבר זה לראשו וזה לרגליו ויש להם קשקוש קטן באמצע אומרים השבעות ומקשקשין בקשקוש ההוא והאשה רואה והאיש שואל ואומרים להם העתיד לבוא עליהם בקרוב, כמו שהיה הענין בשאול עם האשה בעלת אוב, ואמר שם כי זאת השאלה היא היותר ברורה לשואלי השדים. ואמר עוד כי מכאן נשאר לנוצרים לקבור מתיהם בבית תפלתם ולהתפלל יחד האנשים והנשים, ומקשקשין בקשקוש בשעת קבורת מתיהם, לפי שהאומות ההם כשחזרו לדת הנוצרים השאירו מנהג אבותיהם בידיהם, כמו שנשאר בידם גם כן מנהג עובדי האש, לעשות מדורות גדולות בלילה אחת בעת יכנס השמש במזל סרטן מן המזלות האמתיים בעלי הצורות בכל שנה ושנה ולרקד ולטפח סביב המדורה ולהקיף אותה ולדלג עליה.

וכל אלו הדרכים לפי שהם עבודה לשדים ומצד רוח טומאה, הרחיקה אותם התורה ואמרה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים (דברים י"ח י"א). ובארה הטעם בזה כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה וגו' (דברים י"ח י"ב), כלומר לפי שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים וטהורים, ראוי שתתרחקו מכל הדברים הללו שהם מצד רוח הטומאה, ועל כן הזהירה על הטמאות וחייבה כרת לטמא הנכנס למקדש, כי רוח הטומאה תהיה סבה שיסתלק רוח הקדש מן המקדש.

ר"ן

גם הר"ן בדרשות הר"ן הדרוש השנים עשר, יוצא נגד הרמב"ם ששלל את קיומו של כל דבר שהשכל לא יכול להסביר אותו באופן רציונלי:

ואלו הידיעות כולן, הקסם והעוננות והכישוף וזולתם, הם הנקראים בלשונם ז"ל דרכי האמורי. ומאלה, קצת הדברים אסורים, וקצתם מותרים.

ודעת הרמב"ם ז"ל בזה כי כל מה שלא יגזרהו העיון הטבעי אסור, וזולתו מותר. ופירוש זה שאמרו במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה (סז א) אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, שכל דבר שיגזרהו העיון הטבעי, אין בו משום דרכי האמורי, וזולתם, יש בו. וזהו שהקשו (שם) הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והא תניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים, בשלמא טוענו באבנים כי היכי דניכחש חיליה, אלא צובעו וסוקרו בסיקרא מאי רפואה עביד, כלומר שזה לא יגזרהו ההיקש ועיון טבעי, ותירצו כי היכי דליחזוהו אינשי וליבעו רחמי עליה. ואמר הרב ז"ל כי מעשה הכישוף הם כולם דבר לא יגזרם עיון טבעי, והם נכללים בשלשה מינים, האחד מהם מה שנגלה בהגבלת זמן שיעשו בו המעשים ההם, והשני דברים ידועים, והשלישי פעולות אנושיות ידועות כריקוד או טיפוח או שחוק או עישון ידוע, או דברים ידובר בהם מובנים או בלתי מובנים.

וזה תימה שהרי יש בגמרא דברים ידועים [ש]התירו ממה שלא יגזרם העיון הטבעי, והם כוללות כל אלו החלקים או רובם. אמרו בפרק במה אשה (שבת סז א) אמר ר' יוחנן לאשתא צמירתא לישקול סכינא דפרזלא כולא וליזיל להיכא דאיכא ורדינא וליקטור ביה בנירא ברקא, יומא קמא ליחרוק ביה פורתא ולימא וירא ה' כי סר לראות וכו' (שמות ג ד). והרי כאן פעולות אנושיות ידועות, וימים ידועים, וצמח ידוע. וכן עוד שם, מי שיש לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו, ויאמר הכי חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, ואין בו משום דרכי האמורי. ולאידרא לימא הכי ננעצתא כמחט ננעלתא כתריס שיישא שיישא. [ו]כל אלו הדברים לא יגזרם ההיקש טבעי. וכן למי שגורס בכל אותן האמורות שם (סז ב) עד סוף הפרק אין בו משום דרכי האמורי, הרי באותן הענינים דברים רבים קרובים לאלו השלשה ענינים שייחס הרב לעניני הכישוף. וכן מה שכתב עוד בספר המדע שכל אלו הדברים דברי תהו והבל הם שנמשכו בהם חסרי הדעת לא שיהיה בהם ממש כלל, הוא מן התימה, שהרי אמרו בההיא אתתא דהוה מהדרא למשקל עפרא מתותא כרעיה דר' חנינא וכו' שאני ר' חנינא דנפישי זכותיה, ואם אותן הדברים ממה שאין בהם ממש, למה יצטרך גודל זכותו לכך. ומלבד זה צריך ביאור למה התירו קצת דברים ואסרו קצתם, אחרי שהם כולם ממה שלא יגזרם היקש טבעי. והרי התירו (שבת סז א) ביצת החרגול ושן של שועל ומסמר מן הצלוב, והרי אלו כולם דברים לא יגזרם ולא יורה עליהם היקש טבעי.

והתשובה בזה כי הדברים כולם פועלים בשני דרכים, אם פועל טבעי ואם פועל סגוליי, והפועל בסגולה גם הוא פועל בטבע, אלא שהפועל הטבעי יגזור השכל חיובו, והפועל הסגוליי יקבל השכל אפשרותו לא שיגזור חיובו. והפועל הטבעי הוא בדברים הקרים שיקררו באיכותם, או החמים שיחממו, הן שיהיה זה אחר שיתפעלו מן הגוף או שלא יתפעלו ממנו, וזה הפועל יגזור השכל חיובו. ואמנם הפועל הסגוליי אשר יקבל השכל אפשרותו ולא יגזור חיובו הוא על זה הדרך, ידוע הוא כי הכוחות השלמייות נמצאות בגופים רחוקי ההפך, והחסרונות כולם נמצאות בגופים רבי ההפך, עד שנמצא הגרמים השמימיים, להיעלות ההפך מהם, רבי השלמויות, והיסודות, להיותם היותר גדולי ההפך, שיהיו הם רבי החסרונות. ויתחייב מזה שיהיה הנמזג מוסיף שלמות על הפשוט כפי העלות הפכו והסתלקו. ולזה יהיה היותר שלם במזג, יותר רב שלמות, והוא הרוח הלבי. ולכן יש בנמזגים [ה]קונים שלמויות בעצמם, חילוקים, ויקבלו קצתם סגולות נמשכות אחר עירוב המזג לבד, וקצתם יקנו מן המזג נפש צומחת, וקצתם נפש חיונית, וקצתם יהיו מוכנים עוד לקבל נפש אנושית כאדם, ולכן כפי עירובם והימזגם יקבלו סגולות ושלמויות.

ותשובת טעם הסגולה, ותשובת השאלה במהות הטבע, אחת היא. כי כשישאל שואל הסיבה שהאש שורפת, לא יפול בתשובת המענה ענין אחר, אלא שהוא בעבור [ה]חום, ואין הרצון בזה, אלא מפני שיש לו בטבע כח השורף. וכן יאמר לשואל במהות משיכת האבן למטה, וכן במשיכת האבן הקלאמיט"ה המושכת הברזל, לא תיפול התשובה בשום צד, אלא לפי שבטבעה כח המשיכה. והתשובה הזאת לא תספיק להמוניים, וזה בעבור שלא ידמו שתהיה פעולה מן הפעולות, שלא תהיה סיבתם קור או חום או לחות או יובש או קלות או כבדות. אבל על האמת, ידיעת סיבת העלם כח הסגולה, איננו גדול מהעלם ידיעת הסיבה בכוחות שאר הענינים. כי העלם הסיבה הזאת, היא עומדת על שני ענינים, האחד הוא העלם ההתחלות הפועלות, רוצה לומר ההתחלות המביאות הכח הזה למציאות, וזה ההעלם איננו גדול בידיעת הסגולה מבידיעת הטבע. והשני העלם ידיעת המקבל, רוצה לומר הספק בענין אשר ממנו מוכן לקיבול הפעל הזה יותר מגוף האחר. ודמיון העלם ידיעה זה, אינו מיוחד לכח הזה יותר משאר הדברים הטבעיים, כי ההעלם הזה הוא בנוי מהצבעים והריחות והדומה לזה, כי כיוצא באלו הענינים ידענו שהם באים וחלים במציאות מהתחלות פועלות, שהסיבה להם ה' יתברך. ונודע גם כן שהסיבה אל ישותם התקרבות הטבע, בסיבת ההכנה נמשכת מהמזג. והנחנו גם כן הכנתו שהיתה השואת יחס בערך הפשוטים, סיבה למזג ההוא, אך ההכנה הזאת מהפשוטים לאותו העירוב, לא נדע כל ימי חיינו.

בדרוש הרביעי, מבאר הר"ן שהכשפים מתבצעים על ידי מלאכי חבלה שנבראו כדי להעניש את הרשעים, וכשאנשים בעולם הזה עושים שימוש בכוחותיהם – זה מזיק, ונאסר על ישראל לעשות בהם שימוש:

ונגלה לי תימה זה, ממה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת סנהדרין "בלטיהם" – אלו מעשה שדים, "בלהטיהם" – אלו מעשה כשפים, ופירש רש"י ז"ל שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים. ועל זה הענין בעצמו מפורש מבואר, והוא שעל ידי מעשה הכשפים יוכנו הגופים התחתונים לקבל רושם ושפע מצד מלאכי חבלה, וזהו ענין ראוי שתאסור אותו התורה, כי עם היות שלא יכוין בזה דבר מצד הפועל אשר יהיה דבר בטל, עם כל זה לא ירצה השם יתברך שנכין צד מהגופות התחתונים לקבל רושם מלאכי חבלה, והוא כי אמנם נבראו להיות כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא לבד, לא שישפיעו כוחותיהם במציאות כי אם כאשר ירצה להשחית אומה או אישים מה כענין מכת בכורות וכיוצא בו.

ובזה יובן מה שאמרו רבותינו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והוא כי השם יתברך ברא עולמו שהמשפיעים טוב ישפיעו תמיד, והמשפיעים רע לא ישפיעו אלא כאשר ירצה השם יתברך לבד לצורך השעה, ואשר יתעסקו בעניני הכשפים יכינו התחתונים לקבל רשמי המשפיעים רע, והוא הפך מה שסודר בפמליא של מעלה.

ריב"ש

וכ"כ בשו"ת הריב"ש צב, בשם הרמב"ן, שיש ממש בשדים ובכשפים:

עוד שאלת: מה שאמרו רז"ל: למה נקראו שמם כשפים? שמכחישים פמליא של מעלה; אם [הוא] לשון כחש וכזב, או הוא לשון כחישה ותשות כח?

תשובה: ודאי לשון כחש הוא, לפי שמשנין על ידי כשפים טבע הדבר המסודר מן השמים, ולעשות מן המטה נחש, כמו שעשו חרטומי מצרים בלהטיהם, שהם מעשה כשפים; ואמרו רז"ל במדרש, שהם נעשים ע"י מלאכי חבלה; והמלה מגזרת אש לוהט, להבה תלהט רשעים; והענין, כי הם נעשים ע"י מלאכי אש מלהטת בה. וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה, שאולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר היסודות, שקורין אותם שדים, והם ממונים על האומות. כמ"ש בדניאל: שר פרס ושר יון, ואמרו ז"ל: אין אומה נופלת עד שנופל שר שלה תחלה, כענין שכתוב: יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה אח"כ. ואמרו במדרש שיר השירים: ונסו הצללים, אלו שרי אומות העולם והמלאכים שלהם, כי הם צל על האומות. אבל בלטיהם, אמרו שהם מעשה שדים, והמלה נגזרת מלשון: דברו אל דוד בלט; כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר, שאינו נרגש… ועתה קשה, שאם מעשה שדים הוא, אסור כמעשה כשפים; והלא העושה מעשה במיתה, ונשאל בהם באזהרה! ותירץ הרמב"ן ז"ל: שבכלם יש מיתה בישראל העושה מעשה; שהרי מצינו בהם אזהרה, דכתיב: לא ימצא בך מעביר בנו וכו', מעונן ומנחש ומכשף, ועונש, מדכתיב: מכשפה לא תחיה. אבל הנשאל בהם, לא כתיב בהו אזהרה, אלא בשואל אוב וידעוני. אבל בשאר כשפים, השואל בהן, כגון שכותי המכשף עושה מעשה, ישראל השואל בו אינו אסור, אלא משום: תמים תהיה עם ה' אלהיך, כענין שואל בכלדיים. ובתוספתא יש גירסא אחרת: אין לוחשין בדבר שדים בשבת; ר' יוסי אומר: אף בחול אין לוחשין בדבר שדים. ולפי גירסא זו יש לומר, שחכמים לא התירו בחול, אלא ללחוש ולהשביע השדים לצאת מן האיש, כדרך מעשה דבן תלמיון, ורבי יוסי אוסר מפני הסכנה, שמא יזיק כשמוציאין אותו בעל כרחו. ומה שהתירו שם שרי שמן, הגרסא הנכונה שם: מפני שמכזבין, לומר: שאין להם השבעה, ואינן בכלל כשוף כלל, שהם משחקין בבני אדם ומכזבין בהם ללעוג. כל זה כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה.

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז ג, תה, נשאל לגבי שאלה בשדים, האם ובאיזו דרך מותר. ובסוף תשובתו כתב שאף שהמאירי מכחיש מציאות השדים, "אני מאמין בכל דברי חז"ל" שאמרו שהם קיימים:

שאלה: ילמדנו רבינו על ענין השאלה בשדים איזה דרך מותר ואיזה דרך אסור גם כי רבים פרצו גדרה של תורה ומקטרים לשדים ואומרים שאין כוונתם לעבדם אדרבה לכוף אותם ולהכריחם לעשות רצונם אם יש בזה צד היתר כי שמעתי כי קטרו לשד בפני אחד מגדולי הדור ולא מיחה בידם:

תשובה אני לא אאמין שנעשה דבר כזה בפני ת"ח ושתק כי המקטר לשדים לחברם ולקבצם חייב מיתה ומיתתו בסקילה אם היו שם עדים והתראה…

שוב מצאתי במאירי שכתב ז"ל ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול ויש להתיר בשרי שמן ושרי ביצים אלא שאינם אלא דברי הבאי והגרסא לפי דעת זו אלא שמכזבין וגדולי הפוסקים גורסין מפני שמכזבין כלומר שעיקר היתר מפני שהם דברי הבאי ואין אדם מצוי לימשך אחריהם וכן עיקר עכ"ל. וזה מסכים אל מה שכתבנו והוא לפי שיטת הרא"ש ז"ל:

הכלל העולה מדברי אלו שעולין די עישון /דעישון/ או קטורת אין דרך להתירם כלל והעושה כן חייב מיתה והנשאל באזהרה. ואפילו שלא ע"י קטורת אין מותר אלא שרי שמן ושרי בצים ושרי בוהן ע"י השבעת שמות הקודש וירא שמים יתרחק אפילו מזה כיון שהוא מחלוקת בדבר שיש שמץ עבודה זרה שיבא לימשך אחריהם. והנראה לע"ד כתבתי:

ולא תחשדני מפני שכתבתי לשון המאירי שאני מכחיש מציאות השדים כי אני מאמין בכל דברי חז"ל אפילו שיחה קלה שלהם כ"ש שהכתובים פשטיהם מורים על מציאתם ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. יזבחו לשדים וגו'.

אברבנאל

גם האברבנאל דברים יח, יצא נגד הרמב"ם שטען שאין ממש בדברי הכישוף:

האמנם אם העוננות או הנחוש הוא דבר אמתי אם לא כבר כתב הרמב"ן כי רבים יתחסדו בנחשים לבאר שאין בהם אמת. כי מי הגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש הדברים המתפרסמים לעיני הרואים ורבותינו גם כן יודו בהם… וכבר ידעת כונת הרב המורה בחלק ג' פרק ל"ז בכל מעש' הכשוף ויתר הדברים והוא שהם כלם דברי תהו והבל ושנמשכו אחריה' חסרי הדעת והם כלם מפועל הדמיון ואינם שיהיה בהם שום ממשות ומציאות החלטי כי הוא לא יסבור במציאות השדים ולכן יחשוב שהמעשים האלה הם כלם מעשה תעתועים. אבל הדעת הזה התורה האלהית מכזיבתו שהניחה מציאות השדים באמרו (פ' האזינו) יזבחו לשדים לא אלוה. וקבלת חכמינו סותרת לזה כי הם קבלו מציאות השדים ומעש' הכשפים ואמרו בפרק ד' מיתות (סנהדרין ד' ס"ז) מההיא אתתא דהות מיהדר' למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה זילי שקילי אין עוד מלבדו כתיב. והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. ותרצו שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. הורו בזה שענין הכשוף הוא אמת ובסנהדרין אמרו (דף ס"ו) בלטיהם זה מעשה שדים. בלהטיהם זה מעשה כשפים. והרמב"ן (גם רש"י שמות ו' כ"ב) כפי מה שיראה מדבריו יסבור שהכשוף הוא סעיף מסעיפי חכמת הככבים וממנה תמשך. ויקשה לדעתו ולמה אם כן קראה הקדוש ברוך הוא תועבה ואסר עליה. והרב רבינו נסים כתב על זה והשיב שמלאכי חבלה הם נמצאים ובראם הקדוש ברוך הוא כדי שיהיו כלי זעמו להוכיח בם החטאים. ולהיות זה טבעם נקראו מלאכי חבלה כי הם מלאכי ה' ושלוחיו אבל לחבל ולהשחית המורדים לפניו. והנה בהיות האדם מכין עצמו או בזולתו בענייני הכשופים לקבל רושם המלאכים המחבלים והוא כנגד רצונו יתברך כי הוא לא בראם כי אם לפעול כרצונו ברשעי' ובעשותם ההתיחדות ההוא על ידי כשוף הוא נגד רצונו יתברך וכונתו בבריאתם. ולזה אמרו שהם מכחישים פמליא של מעלה רוצה לומר שהשם יתברך ברא בעולמו הענינים הטובים רוצה לומר המשפיעי' הטובי' להשפיע תמיד. אמנם אותם המשפיעים הרעים המקבלים לא רצה שישפיעו כי אם כפי רצונו להעניש את הרשעים ולכן מעשה הכשוף שמביא השפעתם בזולת רצונו יתברך מכחיש פמליא של מעלה. הנה התבאר מכל זה הענין הכשוף ומה הוא.

נחלת שבעה

בספר נחלת שבעה עו, דן אם מותר לדרוש במכשפים לצורך חולה. ומכלל דיונו שם משמע שמודה שיש ממש בכישוף, ויש ביכולתו לרפא, אלא שאולי הדבר אסור מחמת האיסור לדרוש במכשפים:

אי שרי לדרוש במכשפים לצורך חולי וכיוצא בזה

שאלה על מה שרבים מן ההמון נוהגים כשנעשה להם גנבה שואלין למכשפים. וכן בחולה אפילו אין בו סכנה, רגיל ושכיח אצל רבים ששואלין למכשפים באין מוחה בידם, מאין מצאו להם סמך.

תשובה כבר דברו מזה האחרונים ז"ל, מהרא"י בכתביו (סימן צ"ו) מתירו בכל ענין, ואינו אסור רק משום עשה דתמים. אלא שרש"ל חולק עליו, ולבסוף הסכים דמותר לשאול במכשפים בחולה שיש בו סכנה, או אין בו סכנה והחולי בא לו מחמת כישוף, אבל בענין אחר לא. ורמ"א ביו"ד (סימן קע"ט סעיף א') כתב אין שואלין בחוזי כוכבים, וכל שכן דאסור לשאול בקוסמים ובמנחשים ובמכשפים. ורושם המראה מקום בכתבי מהרא"י (סימן צ"ו), וליתא שם, דהתם מתיר בכל ענין. ועיקר האיסור אינו אלא משום עשה דתמים…

והכי נמי אמינא אנא הפעוט, דודאי יש גם כן מעשה שדים שאסור כמו שראינו שהרבה ענייני היזק גורמין לעולם על ידי הכישוף שנעשה ממעשה שדים, וממש גם כן מכחישים פמליא של מעלה לפעמים. שעל ידי הכישוף נעשה היזק רק בתבואות השדה וכהאי גוונא, גם בבני אדם שעושין חגרין וסומין וכהאי גוונא, וזה ודאי אסור וזה בכלל כישוף כמו שכתב הרמ"ה ז"ל ורבינו ישעיה ז"ל. אבל להשביען לעשות לאדם חפצו לטובתו אפילו על ידי מעשה מותר, כמו שאנו רואין כמה פעמים עוד היום בינינו הבעלי שמות שלפעמים פועלים גם כן על ידי שמות הטומאה.

ואפשר שסומכין על הא דכתב הבית יוסף בשם הר"ר אליעזר דמה לי להשביע שדים או מלאכים. ואם כן השבעות אלו אפילו מעשה מותר כמו שרי צלוחית ושרי כוס לגניבה. ולדעתי שרי צלוחית הוא שרי שמן שהוזכר בגמ', וצריך הכנה לדבר שלחן קטן וסכין וצלוחית של מים חיים ושמן זית צף על פיה ואין לך מעשה גדול מזה. ואפילו הכי מימי שמעתי הרבה שהשתמשו ופעלו בו. וזהו כוונת הרא"ש דמתיר גם על ידי מעשה.

כן נראה לי.

גר"א

בביאור הגר"א יו"ד קעט, יג, חולק על הרמב"ם הסובר שאין ממש בכוחות הכישוף והשדים, ומביא לכך מקורות רבים מדברי חז"ל:

ואף על פי כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים. אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות – הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותן על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו' והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת.

רמח"ל

הרמח"ל מאמר העיקרים מתייחס לשדים כאל דבר פשוט, ומבאר גם כיצד הכישופים וכדו' משפיעים בעולם דרך הכוכבים:

עוד מין אחד של נבראים נמצא, שהוא מין אמצעי בין גשמי ורוחני, והיינו שיש בו קצת מגבולי הגשם ועניניו ומשולל מקצתם, ושם המין הזה נקראים שדים, ויש בהם קצת גופניות, אך לא כגופניות שלנו, ויש בהם קצת עניני רוחניות, אך לא כרוחנים ממש. וגם בהם יש מדרגות מדרגות ומינים שונים, וכפי מדרגותיהם כך הם החוקים והגבולים שלהם.

אין לך דבר בעולם התחתון, בין עצם בין מקרה, שלא ימצא כנגדו ענין מה – למעלה בכחות הנבדלים, וכן אין לך דבר למטה שלא יהיו עליו ממונים מכת המלאכים, שמנהיגים אותו ומחדשים בו ענינים ומקרים, כפי מה שיגזור האדון ב"ה. ומה שפועלים העליונים בגשמיים נקראהו השפעה.

כל ההשפעות הבאות מן העליונים לצורך התחתונים עוברות דרך הכוכבים, ונמצאו הכוכבים המשפיעים היותר קרובים לתחתונים, ואולם השפעתם אינה אלא כפי מה שנמשך מהם למעלה.

לכל אלה הרוחניים נתן האדון ב"ה רשות, לפעול בתחתונים פעולות שלא כדרך הטבעי, כשיעוררו אותם התחתונים על ידי אמצעיים ידועים שהוכנו ונתיחדו לזה. אמנם אין בכח שום אחד מהם לעשות כל מה שירצה, אלא לכל אחד יש גבול מה שהוגבל לו, שעד אותו הגבול ובאותם הדרכים בלבד שנמסרו לו, יוכל לפעול אותן הפעולות שנמסרו לו שיפעלם. ויש בדברים האלה דברים מותרים לנו ודברים אסורים לנו, והוא ענין ספר יצירה ומעשה כשפים.

הסוברים שאין ממש בכשפים, בניחוש ובשדים

מקומות במקרא שנראה מהם שאין ממש בכשפים, בניחוש ובשדים

בספר ירמיהו (כז, ט-י) משמע שהקוסמים, המעוננים והמכשפים אומרים דברי שקר:

וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל:

כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם.

וכן משמע מדברי הנביא זכריה (י, ב):

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה.

רמב"ם

הרמב"ם הלכות עבודה זרה יא, טז, כותב שכל הקסמים והכישופים וכו' הם דברי הבל, ולכן התורה אסרה ללכת אחריהם, כי אין ראוי שישראל שהם עם חכם ונבון ילך אחרי הבלים שכאלו:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוהיך.

ושנה הדברים בספר מורה הנבוכים ג, לז:

המצות אשר כלל אותם הכלל השני, הם המצות אשר ספרנום בהלכות ע"ז, ומבואר הוא שהם כלם להציל מטעות עבודה זרה ומדעות אחרות בלתי אמתיות התגלגלו עם עבודה זרה, כמעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וזולתם מן הכת שלהם, וכשתקרא כל הספרים אשר זכרתי לך יתבאר לך שהכשוף אשר תשמע אותו הוא מפעולות שהיו עושים אותם, הצאב"ה, הכשדיים, והכלדיים, ויותר היה במצריים, ובכנעניים, היו מביאים לחשוב בהם או היו חושבים שבהם יעשו מעשים נפלאים במציאות אם לאיש אחד או לאנשי מדינה, והמעשים ההם אשר יעשו אותם המכשפים אין ההקש נותן אותם ולא יאמין השכל שהם יחייבו דבר כלל.

ושילש הדברים בפירוש המשנה בעבודה זרה ד, ז:

ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות, אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת ליודעי שרוב בני האדם ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך. עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד, ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר. והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות, ושורש זה, הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה. וזה, שהכזב הראשון הוא גזירת הכוכבים, אשר מוכח במופת בחכמה הטבעית ביטול הקדמותיה הראשונות, באומרם כוכב פלוני מזלו רע ופלוני מזלו טוב, וחלק פלוני מן הגלגל מתאים לכוכב פלוני, ומתנגד לכוכב פלוני, עם היות הגלגל כולו גוף אחד שחלקיו דומים, אין ניגוד בהם ולא הרכבה. ואלו שתי ההקדמות הן עמוד גזירת הכוכבים, אשר אם יתאמת ביטולן, כמו שכבר התאמת, יתבטלו פרטיה עד האחרון שבהם. אחר כך הורכב כזב שני על זה הכזב הראשון, והן הטליסמאות, ואמרו שאם יהיה כוכב פלוני שמזלו טוב במקום פלוני המתאים לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תביא תועלת כך, ואם היה כוכב פלוני שמזלו רע במקום פלוני המתנגד לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תרחיק נזק כך, והתפשט זה הענין כפי התפשטות גזירת הכוכבים ומה שמיוחס להם מן הפרטים. אחר כך הורכב כזב שלישי על זה השני, והיא עבודה זרה, ונאמר שזאת הצורה אשר תיעשה במזל כך ועל מצבה פלונית אם יוקטר לה באופן פלוני ויתפללו אליה במילים כך וישתחוו לה, וכך וכך, הרי היא תפסיק נזק כוכב פלוני ותביא תועלת פלוני. ואלה הדברים כולם נעשו לצרכים, וזה, שבזמנים שעברו אוחדו בהם המדינות והוטעה בהם המון העם, ונאמר להם שתיקון ארצכם ומצביכם באלה הצורות, ושתתקבצו לבתיהן, ותגדלו אלו הזקנים אשר ילמדו סודותיהן, והתקיימה בזה המלכות, והאמינו שהוא דבר אמיתי, והיו אומרים, זה דבר כוכב פלוני וזה דבר מזל פלוני, ויגדלו אותו וילכו אחריו ויאמינו בו, כמו שנאמין אנחנו בנביאים עליהם השלום מן השלימות והמעלה. הלא תראה איך קראם הכתוב נביאי הבעל ונביאי האשרה. ובאו חלשי השכל אחרי כן ומצאו אותם הספרים ואותם האמרים וחשבו שהם אמת ושבהם תועלת, ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מסוים לתועלת עת. אמר ה' "אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם הטיב אין אתם". וכבר ביארו החכמים שכל מה שיחשבו בו שהוא מפעולות אלו הטליסמאות, אמנם קורה במקרה, ומיוחס להן. וזה ענין פילוסופי אמיתי. וכן מצאתי להם הערה על גזירת הכוכבים שהיא נוהגת מנהג הניחוש, לא שהיא הסיבה כמו שחושבים הוברי שמים, אמרו, לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים. וזו היא סברת הפילוסופים בה. ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם כאן, אבל בענין של תועלת ותיקון אמונה, לפי שהאמונות התפלות של בני אדם בכוכבים ובטליסמאות אינן מעטות, וכבר נטשו בהן את התורה לגמרי בהאמינם באמיתותן.

מאירי

המאירי עבודה זרה נד, ב, מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל:

המשנה השביעית והם דברים נמשכים דרך ספור שלא להרהר בקיום ע"ז בראות האדם ארך קיומה [והוא שאמר] שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו של הקדוש ברוך הוא בע"ז מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אלו לדבר שאין צורך לעולם היו עובדים היה מבטלה אלא הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויקיים דבר שצורך לעולם בו אמרו להם אף אנו מחזקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים תדעו שהם אלוהות שהרי אלו בטלו ואלו לא בטלו. אמר הר"ם ממה שאתה צריך לידע כי הפילוסופים על השלמות אינם מאמינים הצלמים ר"ל הטלסמאות אבל מלעיגין מהם ומאותם שחושבים שיש להם פעולה וביאור זה יארך ואמנם אני אומר זה לפי שאני יודע שרוב בני אדם נפתים בהם פתוי גדול מאד ובדברים דומים להם ומחשבין שיש להם ענינים אמתיים ואין הדבר כן עד כי הטובים החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמתיים אלא שהן אסורין מצד התורה בלבד ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים ונצטוינו בתורה שלא לעשותם כמו שהזהירה על הכזב והם דברים שנתברר להם פרסום גדול אצל האמות…

ושנה הדברים במסכת סנהדרין קא, א:

שרצים המזיקין כגון נחשים ועקרבים אפילו לא היה בהם חשש מיתה הואיל ונושכים מותר לצודם בשבת ובלבד שלא יתכוין אלא להנצל מנשיכתם וכיצד עושה כופה עליהם את הכלי או מקיף עליהן או קושרן שלא יזיקו ובמקום שיש ביניהם חברים לוחשין עליהם בשבת ואף על פי שזה באסור חובר חבר הואיל ואין בו מלקות שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא התירו לו בכך שלא תטרף דעתו עליו הא חבר שעושה מעשה כגון אלו שמנהגם בעת שאומרין אותן הלחישות לאחוז בידם מפתח או סלע או מנידין אצבע או ראש הרי זה לוקה, ואין מתירין לו כלל. ואלו שמאמינים במציאות השדים ובפעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול ויש להתיר בשרי בהן ושרי ביצים אלא שאינם אלא דברי הבאי והגירסא לפי דעת זה אלא שמכזבין וגדולי הפוסקים גורסין מפני שמכזבין כלומר שעיקר התירם מפני שהם דברי הבאי ואין אדם מצוי לימשך אחריהם וכן עיקר והוא נמשך למה שכתבנו בסוף פרק ארבע מיתות בענין המעוננים והוא מה שהתירו בתלמוד הרבה בלחישות המוניות והדומים לאלו.

רבי ידעיה הפניני בדרשי

רבי ידעיה הפניני בדרשי, שלח "כתב התנצלות" לרשב"א (מובאת בשו"ת הרשב"א א, תיח), בו ניסה להגן על הרמב"ם מביקורתו של הרשב"א על היחס החיובי שלו כלפי הפילוסופיה. בין היתר כותב לו רבי ידעיה שהפילוסופיה הצילה רבים מאמונה איוולת בכשפים ובכוחות רוחניים דימיוניים:

ומתועלותיה הגדולים גם כן בדת שהיא תחזק אותנו על הכזבת או הרחקת דעות רבים שיטו אליהם הנפשות מאד ויחלש בעבורם הבטחון באל. כי אין ראוי בלי ספק שייוחס יכולת ההטבה וההרעה בבחירה ורצון לשום נמצא זולתו. פן יביא זה תחלה להגדלת זולתו ובסוף לעבודתו. וזה כרבים ממיני הכחות הנעלמים שיספרו בהם בני אדם. מיני ענינים שלא יספרו מרוב וגם שהיום נשכחו רובם. ומזה כהורדת רוחניות על הצלמים העשויים מגולם ידוע בשעות ידועות עד שידברו דבור אנושי בלשון העובדים וינבאום בהגדת הנעלם והם הנקראים הטלסאם (קמיעות. י.ו). שהיו טועות אחריהם האומות הסכלות ועוזבות האמת מעקרו. ובמציאות בריאות נעלמות מהראות משוטטות בקצוות העולם אינם זולתי דמיונות מתילדים מחלושי הנפשות כנקבות והילדים ובלי המזגים השחורים. וכרבים ממיני הכשוף כי עם היות ממנו מינים אמתיים לקוחים מסגלות הטבעים אשר לא יאמתם ההקש נוספו והתערבו בהם מיני' אשר לא יספרו מרוב שהם שגעונות ושקריות שאין להם ממשות בשום צד. ועל כן נאמרו עליהם בכללם שהם מכחישים פמליא של מעלה כלומר מביאים להסרת הבטחון. אמנם האמתיי' מהם זה בבחינת המשך תועלת' שיחזק עליהן הבטחון. וגם הבלתי אמתיים לרוב הקשר בהם המון הנפשות והתרחב בדמיונם זאת המחשבה. ובזה תצדק הכחשת הפמליא יותר ביחס היכלת למה שאינו. כי הכחות האמתי' מהטבעי' הם בכלל הפמליא מצד אחד מאשר הבורא יתברך הוא המשפיע לכל הכחות ממנו. וכן כל הדומה לאלו המינים שהתפתו להם הנפשות החלושות /חלשות/. כאותם האומות הסכלו' בדורו' הקדמונים המושללות מחכמה ומדת והתפשט בתוכם פרסום אלו הדעות המדומות. עד שהשתדלה התורה למחות זכרונם לגמרי מפני הטותם האדם מעבודת אלוהיו ומקנין שום שלמות אמתי ומכל יסודות האמונ' על הכלל.

לדעת מעשה רוקח גם הרמב"ם מודה בקיום כוחות הטומאה

המעשה רוקח על עבודה זרה יא, טז, מקשה על הרמב"ם מסיפור בעלת האוב ומדברי חז"ל, שמשמע מהם שיש ממש בכישוף ובאוב, ומתרץ שכוונת הרמב"ם היא ש"הוא השקר והכזב שיש בהם, שאינן מסטרא דקדושה כלל חלילה", אך לא שאין בהם ממש כלל. אמנם הוא קצת מסתייג מכך כיוון שמלשון הרמב"ם לא כל כך משמע כן:

ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב וכו'. לכאורה דברים תמוהים הם דמעשה דשאול עם בעלת אוב כתוב בפסוק ואין ספק שהיה המעשה באמת וכן בכמה מקומות מוכיח שדברים אמתיים הם ובגמ' אמרו גם כן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכבר נתעוררו המפרשים ז"ל בזה. ולענ"ד נראה כוונת רבינו אינה אלא כלפי שהם מצד הסטרא אחרא וזה הוא השקר והכזב שיש בהם שאינן מסטרא דקדושה כלל חלילה ונקט נמי האי לישנא להרחיק המין האנושי מאלו העניינים לגמרי כמ"ש אחר זה. ועם כל זה אנכי הרואה שאין די בא"ר ללשון רבינו שבסה"מ ועיין מ"ש פרק ו' הל' א'.

באר אליעזר מביא את המחלוקת ללא הכרעה

בספר באר אליעזר על הרמב"ם עבודה זרה יא, טז, מביא את מחלוקת הראשונים אם יש ממש בכשפים, וכתב שמכך שהראב"ד שתק לרמב"ם כאן, כנראה גם הוא סובר כמוהו. וכתב שכן נראית דעת הרא"ה בכמה מקומות בספר החינוך, אך מאידך הרמב"ן והריב"ש חולקים על הרמב"ם, וממקום אחד בספר החינוך משמע שסובר כרמב"ן, וכנראה הסתפק בדבר. עוד כתב שהגר"א יצא נגד הרמב"ם, ומאידך כתב שרבנו בחיי כותב בשם רבנו חננאל שאין ממש בכשפים כדעת הרמב"ם:

ודברים האלה כולן דברי שקר וכו'. נ"ב וכדברים האלה כתב עוד רבינו הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פ"ד דעבודה זרה על משנה שאלו את הזקנים ברומי וכו' ע"ש – וביותר ביאור רחב כתב כל זאת רבינו הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ז ע"ש בארוכה ושם פרק מ"ו דפח"ח. והראב"ד ז"ל פה מדשתק להרמב"ם ולא השיג עליו שמע מיני' דאודויי אודי להרמב"ם בזה. דאי הוי פליג עליה בזה וודאי הוי צווח ככרוכיא עלי' ולא הי' נושא לו פנים כנודע דרכו בקודש גם הכ"מ לא הביא הכא שום חולק וגם הוא ז"ל לא נחלק על הרמב"ם וכן נראה גם דעת רא"ה בספר החנוך מצו' רמ"ט, ור"נ, ותקי"א, אמנם הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בכמה מקומות [וביחוד בפסוקי מכשף ומנחש] חולק על דעת הרמב"ם בזה ובפ' שופטים כתב "ורבים יתחסדו בנחשים שאין בהם ממש כלל וכו' ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים" עכ"ל – גם בשו"ת הריב"ש סי' צ"ב ועוד כמה מחברים וביחוד בעלי קבלה חולקים על דעת הרמב"ם בזה ולוקחים הגדות חז"ל בענינים אלו על פשטותם – ורא"ה בספר החנוך אף על פי שבמצו' רמ"ט ור"נ ורנ"ה ותקי"א נוטה לדעת הרמב"ם הנה במצו' ס"ב נראה שנוטה לדעת הרמב"ן והנראה לי שהרא"ה ז"ל נסתפק ונסתבך בזה בין דעת רמב"ם לדעת רמב"ן וזיכא שטרא לתרוויהו קצת כזה וקצת כזה – ואנכי כתבתי בעזה"י קונטרס נחמד בביאור ענינים אלו – שוב נודע שהגאון מו"ה אלי' ווילנא ז"ל בבואורו ליו"ד סי' קע"ח קע"ט [גוף הביאור ההוא לא לנגד עיני רק ראיתי כן באיזה ספר מועתק בשמו] קרא תגר הרבה על דברי הרמב"ם האלו. ובבחיי פ' משפטים כתב בשם רבינו חננאל שמפרש הגמר' שכשפים מכחישין פמליא של מעלה הכונה שנראים כאלו מכחישים אבל באמת אין לכשפים פעולה כי אם מה שיגזור השי"ת וע"ש עוד באריכות, וזה נוטה לדעת הרמב"ם.

סיכום

לסיכום, מהעולה מקריאה פשוטה של סיפורי המקרא, וממקורות רבים בחז"ל, נראה שאכן קיימים כוחות רוחניים שבכוחם להשפיע ולהועיל בחיזוי העתיד, וחלקם אף יכולים לפעול לשינוי המציאות הממשית, כמו הכשפים של חרטומי מצרים. גם רוב גדול של הראשונים והאחרונים מאמין בקיומם של כוחות אלו.

מנגד, דעת הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם והמאירי, שאין ממש בכוחות על-טבעיים כלשהם, היות שהעולם מנוהל על פי חוקי הטבע בלבד. ורק ה' בכבודו ובעצמו יכול לפעול ולחולל שינויים בטבע, כפי שהיה ביציאת מצרים ובמדבר.