בין שיר השירים לשירי האהבה בפנתאונים

הרב יאיר וייץ

רקע

חוקרים רבים מצביעים על קשר לשוני וסגנוני בין מגילת שיר השירים, אשר כתב שלמה המלך, לשירי אהבה וחיזור שהתגלו עם חשיפת קורותיה של הממלכה השומרית וממלכות קדומות נוספות. למעשה שירי אהבה שכאלו נמצאו בכל המרחב המזרח ים-תיכוני, החל ממצרים וכנען ועד לבבל, אכד ושומר.

הדעה הרווחת במחקר היא שהיות וכרונולוגית שירי האהבה השומריים וחבריהם קדמו מאות ואף אלפי שנים לאלו של שלמה מלך ישראל, אין זאת אלא ששלמה קיבל מהם השראה, וכתב אף הוא שירי אהבה משלו.

אולם כשנשווה בין מגילת שיר השירים לבין השירה השומרית וחברותיה, נמצא שעל אף הדמיון הסגנוני והלשוני, שאכן מעיד על כך שכפי הנראה הניבים והביטויים בשפות השמיות היו דומים ולעיתים אף זהים, עם כל זאת יש ביניהן הבדלים משמעותיים ומהותיים ששופכים אור על היחסים בין השירות.

השירה בפנתאון ושימושיה

ככלל, בכל פנתאון היו מספר אלים אשר על פי מאמיניהם אחראים על הצרכים הבסיסיים של החיים: בכל מיתולוגיה היה אל הפריון, הגשמים או הפרנסה, אל המלחמה, אל המוות, ועוד. כמו כן, בכל מיתולוגיה היתה אלת אהבה ופריון, שבדרך כלל הייתה זוגתו של אל הפריון.

במספר מיתולוגיות אנו מוצאים שכדי לְרַצות את אל הגשם והפריון להיענות לאדמה ולהפרות אותה בגשמי ברכה, וכן כדי לרצות את אלת הפוריות שהגשמים יצמיחו יבול לבני האדם, היו כוהני אותם אלילים עורכים טקסי הקרבת קורבנות כמקובל, ומשלבים בהם אלמנטים המבטאים את הכמיהה לגשמים וליבול. אחת הדרכים הנפוצות לכך היא טקס בו המלך או כהן האליל הזכר שוכב עם הכוהנת של האלילה הנקבה, ובמעשה זה מגלמים הכוהנים את חיבור אל הגשם עם אלת הפריון, חיבור שמביא, לשיטתם, להשפעת הברכה מאל הגשם אל אלת האדמה והפריון. למשל, במיתולוגיה הכנענית הבעל היה אל הגשם והפריון, ועשתרת היתה אלת האהבה, היופי והפריון, והקשר הפולחני שביניהם הוא אשר עליו הזהירה התורה[1]: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שכן הקדשה איננה זונה 'רגילה', אלא כזו המיוחדת לטקסים המקודשים על פי האמונה האלילית. וראו הרחבה בעניין זה במאמר אודות פולחן האשרה בממלכת יהודה, שעל פי המתואר במקרא ומבואר במפרשים, גם הוא שילב טקסים אלו.

טקס זה, שנקרא בפי המאמינים בשם "נישואי הקודש", לוּוה בשירי אהבה ארוטיים ובוטים[2], שהושרו באותו מעמד כביטוי לאהבה שבין שני האלים. שירים אלו הם הם שירי הפנתאונים, שמדמיונם לשיר השירים קשה להתעלם. [3]

להלן מספר קטן של דוגמאות להקבלה בין אותם שירים למגילת שיר השירים. בשירה "בלבלה לאיננה" ('בלבלה' היא סוג של שירה ספרותית קדומה), שמביעה את כיסופיה של אלת האהבה השומרית 'איננה' לאל הפריון 'דומוזי' (תמוז), ישנם מספר משפטים כמעט זהים לאלו המופיעים – להבדיל אלף אלפי הבדלות – בשיר השירים. גם בשירת 'שבועת הנשים' שבה מתוארת השבעת האלה איננה את דומוזי שלא בגד בה לבקש את ידה של אלה אחרת, מופיעים ביטויים דומים להפליא לאלו שבשיר השירים:

שיר השירים – קודש הקודשים

אמרו חכמים: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים".[4] וזאת משום שבשונה משירי האהבה האליליים בני התקופה, או אלו שקדמו לתקופת שלמה אלפי שנים, שיר השירים אינו מייחס לאלוהות תכונות יצריות כלשהן. האהבה שבשיר השירים היא בין דוֹד לרעיה, בין איש לאשה, והיא כתובה בלשון נקיה ועדינה ללא החצנה מינית מופרזת.[5] אהבה זו מבטאת ומגלמת את האהבה הגדולה, המופשטת והנשגבה שבין ה' לעמו ישראל, עימם כרת ברית נאמנות – כברית הנישואים של החתן והכלה.

שיר השירים עוסק בקודש הקודשים, באהבה המיוחדת וההדדית שבין ה' לישראל, שמקבלת ביטוי בקודש הקודשים.

הבה נתבונן מעט מה היה בקודש הקודשים:

על פי המתואר בספר שמות, בקודש הקודשים ניצב ארון הברית, שבו הונחו לוחות הברית המעידים על הברית שכרת ה' עם ישראל במעמד הר סיני, ולכן נקראו גם לוחות העדות.

על הארון הונחה הכפורת, שהיוותה למעשה את מכסה הארון, ועליה שני הכרובים. אמרו חכמים שהכרובים היו כדמות זכר ונקבה, והם היו מעורים זה בזה כאיש ואשה חבוקים.[6]

בין הכרובים שרתה השכינה, וכשה' רצה לדבר עם משה ולצוותו את המצוות שיורה לעם ישראל, היה מדבר עימו מבין הכרובים, כפי שנאמר[7]:

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הרי שקודש הקודשים היה מקום החיבור של ה' עם ישראל: זהו המקום שבו נמצאים הלוחות המסמלים את ברית הנישואים שכרתנו עם ה' במעמד הר סיני, וזהו המקום שבו ה' משרה שכינתו עלי אדמות, ובכך מאפשר לבני ישראל להתקשר ולהתחבר אליו בעבודת ה' שבבית המקדש. לפיכך אך טבעי הוא שהכרובים יסמלו את הקשר הזה שבין ה' לישראל, בדמות איש ואשה שכרתו ביניהם ברית נישואים והם חבוקים ומחוברים. לגודל קדושת הדבר, אסור היה לאיש להיכנס לקודש הקודשים במהלך השנה, ורק הכהן הגדול ביום הכיפורים, לאחר שנטהר כראוי ועסק בכפרת חטאיהם של ישראל, התעלה למדרגת האדם לפני חטא עץ הדעת, ויכול היה להיכנס לקודש הקודשים. וגם אז, לא יכול היה לראות מראה נורא הוד זה בבירור, כי עשן הקטורת שהקטיר שם מיסך ואפף את המראה המקודש.

אכן, המילים האחרונות של המשנה בסוף מסכת תענית,[8] מחשיבות הן את מעמד הר סיני, שבו נכרתה ברית הנאמנות, והן את יום בניין בית המקדש, שבו החלה השראת השכינה בישראל, ליום נישואי ה' עם ישראל. ובאופן לא מפתיע, הפסוק שממנו הדבר נלמד הוא פסוק ממגילת שיר השירים[9]:

צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. 'ביום חתונתו' – זו מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן.

האלילות מגשימה את האלים, האמונה הישראלית מאצילה קדושה על החיבור הזוגי

על פי האמור, ניתן לעמוד על הדומה והשונה שבין האמונות האליליות לבין אמונת הייחוד הישראלית.

המשותף לכל האמונות הוא זיהוי הכוחות העליונים המשפיעים שפע לארץ ומפרים אותה, עם הזכר שמשפיע את זרעו אל הנקבה, ומפרה אותה. כמו כן, כל האמונות מזהות את הארץ המקבלת את השפע ומעצימה אותו, עם הנקבה אשר מקבלת את הזרע מהזכר, ומפתחת ומעצימה אותו, ויוצרת ממנו חיים.

אלא שאמונת האלילות רואה באלים ישויות בעלות רצונות יצריים כבני האדם, ולכן על האדם לפייסם ולרצותם בקורבנות ומנחות, ולערוך טקסים של מגע מיני מוחצן ופומבי הכולל שירי אהבה ארוטיים ובוטים, על מנת לעורר את האל הזכרי להיעתר לארץ ולהרביעהּ בגשמים כדי שתצמיח יבולהּ. לעומת זאת, באמונת הייחוד הישראלית, האלוהים אינו ישות בעלת יצרים כלשהם, ולכן אין כלפיו ביטוי בעל אופי מיני בכל המקרא כולו. מה שכן יש הוא משל עדין על אהבת דוד ורעיה, שממשיל באופן עמוק את קשר הנישואים המיוחד שבין ה' לישראל, ומתאר את השתלשלות היחסים שבין הדוד והרעיה הן כאשר הייתה נאמנת לו (בזמן ששמרו ישראל את הברית), הן כאשר בגדה בו וחיפשה מאהבים (כשעבדו עבודת אלילים ובעקבות זאת גלו מן הארץ), והן כאשר הדוד מבקש להשיבה אליו (הניסיונות להביא לגאולת ישראל מהגלות). לכן שיר השירים לא מוּשר בטקס פולחני מוחצן כדרכם של עובדי האלילים, אלא הוא מוּקרא בקדושה בבית הכנסת בחג החירות הישראלי, חג הפסח. שכן בחג זה החל הקשר הנצחי שבין ה' לישראל, אשר ידע עליות ומורדות בהתאם לדבקותם של ישראל בה' ובמצוותיו, שעליהן נכרתה הברית.

למעשה, הכרובים שבקודש הקודשים מבטאים את העוּבדה שכל חיבור שבין איש ואשה מגלם בזעיר אנפין את הקשר והחיבור שבין ה' לישראל, שכשם שהשכינה שורה בין הכרובים, כך "איש ואשה, זכו (נהגו בנאמנות זה לזה) – שכינה ביניהם".[10] וכך במקום שהאדם ישתמש בחיבור הגופני באופן מוחצן וגס כדי לְרַצות את האלים, כדרך הקדשות שהיו מצויות בבתי הפולחן של אלות האהבה והפריון; באמונה הישראלית החיבור הגופני מקבל השראה מאצילה מהחיבור הקדוש שבקודש הקודשים, ומכוחו הוא מתרומם אל הקודש, הוא נעשה עמוק יותר, אוהב יותר, נאמן יותר ומבורך יותר.

זו גם הסיבה לכך ששירי האהבה האליליים נשכחו מלב כבר לפני אלפי שנים, היות והם ביטאו את היצריות של העולם הגשמי שבו הכל בר-חלוף. אך שיר השירים, המבטא את האהבה העמוקה והיפה שבין ה' לישראל, מגלם את הקדושה שהתקדשו ישראל כשכרתו ברית נצחית עם ה' על שמירת מצוותיו בארץ הטובה, וממילא שיר זה ממשיך כבר אלפי שנים להוות השראה להתעצמות בקדושת הקשר הנצחי הזה, וכך ימשיך הדבר לנצח.

לסיכום, האלילות מגשימה את האלים ומייחסת להם תכונות יצריות שמומחשות על ידי אקטים מיניים של כוהניהם, ואילו באמונה הישראלית, האחדותית, אין לאל תכונות יצריות שמגולמות במעשים מיניים של בני אדם, אלא אדרבה, החיבור הרוחני והמופשט שבין ה' לעמו, שמומחש במגילת שיר השירים, מאציל קדושה על החיבור הגופני שבכל בית ובית בישראל, ומרומם אותו אל הקדושה. לכן השירים האליליים נשכחו מלב כבר לפני אלפי שנים, ואילו שיר השירים חי וקיים לעד.

[1] דברים פרק כג פסוק יח.

[2] על כך להלן הערה 5.

[3] טקס "נישואי הקודש" נערך בסתיו, סמוך להתחדשות עונת הגשמים השנתית, על מנת להביע את כמיהתם של בני האדם להיענות האלים לתת להם מים שישקו את שדותיהם. כמו כן, בתוך שירי הטקס אנו מוצאים עדות לכך שהאלה איננה היתה שופטת את בני האדם לקראת עונת הגשמים: "כהונה ומלכות נתן בידיה… תחרוץ עם אנליל גורל למען ארצה… תשפוט רשע כרשעתו, תכרית את הנבל, תביט בעין טובה אל הצדיק, תחרוץ גורלו לטובה…". ניתן ללמוד מכך שגם קביעת היום הראשון לחודש תשרי בלוח השנה הבבלי כיום המשפט לבני האדם, הייתה קביעה בעלת הדים בכל האזור, ולא ייחודית דווקא לישראל.

[4] שיר השירים רבה פרשה א; תנחומא תצוה סימן א, ועוד.

[5] אמנם גם בשיר השירים ישנם תיאורים על מעשי אהבה כדוגמת "ישקני מנשיקות פיהו" או "וימינו תחבקני", אך אלו אינם מוצגים כאקטים מיניים וארוטיים כפי שהם בשירות הפנתאונים, אלא כביטויי אהבה. כמו כן ישנם תיאורים שונים של איברי גוף, אך שוב, אין שיוך שלהם לאקטים מיניים כלשהם כפי שמצוי לרוב בשירי הפנתאונים. בהתאם לכך, את מעט התיאורים הללו המופיעים במגילת שיר השירים, חז"ל והמפרשים מבארים באופן מופשט. למשל, השדיים הם איברי ההנקה, שמשפיעים את החלב להזין את התינוק. הם למעשה כל קיומו וחיותו של התינוק הקטן. כך גם כנסת ישראל, שנמשלה לרעיית הדוד בשיר השירים, משפיעה על בניה, בני ישראל, את שפע הברכה דרך יניקת לימוד התורה אשר מביא ברכה לישראל ולעולם. וכן על זו הדרך.

לעומת זאת, שירי הפנתאונים רוויים בביטויים ארוטיים וגסים, שמחצינים ומרדדים את האהבה שבין האלים. כך, למשל, באחת משירות האהבה בין איננה לדומוזי ישנו תיאור על האיבר הזכרי של דומוזי אל הגשם שמפרה את אלת הפריון איננה: "יִזַּל נָא בְּמָתְנַי אוֹן תֶמֶד. כְּמוֹ הַנְּהָרוֹת, כַּמַּעְיָן הַשּׁוֹלֵחַ מֵימָיו אַל עַל גָּבֹהַּ! כְּגֶשֶׁם הַחוֹדֵר עֲמֻקּוֹת אֶל הַקַּרְקַע! יַעֲמֹד נָא גִּידִי, זֶה אֶבְרֵי מָתוּחַ. יַעֲמֹד נָא נִצַּב כְּמַחַט הַנִּילוּס. יִתְיַצֵּב כַּמֵּיתָר עַל נֵבֶל הַטִּיגִי. לְבַל יַחְלִיק מִמֶּנָּה, מִנְּדָנָהּ הַחוּצָה". דוגמה נוספת מתוך "בלבלה לאיננה": "הִנֵּה, אֲהַבְתָּנִי. גַע בִּי מִלֵּב אַל לֵב. עוֹר אֶל עוֹר. לָשׁוֹן מוּל לָשׁוֹן יַחַד. הַעֲנֵק מִגּוּפֵךְ. אֲדוֹנִי, מְגִנִּי. גַע בִּי וְנִקְרַב אִישׁ אַל רֵעֵהוּ". אחסוך מהקוראים ביטויים בוטים יותר.

[6] תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א. וראו בספר שמחת הבית וברכתו פרק א הלכה ו.

[7] שמות פרק כה פסוקים כ-כב.

[8] מסכת תענית פרק ד משנה ח.

[9] שיר השירים פרק ג פסוק יא.

[10] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יז עמוד א.