במקרה הראשון מדובר ששינהם יחד בתוך התנור וגם בבשר וחלב ולא פרווה שלא נאמרה בו חומרת 'ריחא'.
מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:
https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOorvXJh77tw_diIx7wSWAJ1-lc22zuFgNyIA2DcmvAK2JcLSZZP9
תנור אפייה
כז. רבים נוהגים שלא להשתמש בתנור אחד לבשרי ולחלבי, אמנם הרוצה להשתמש בתנור אחד לשני המינים, רשאי, ובתנאי שתהיה תבנית לכל מין, ויקפיד להכשיר את התנור בין האפיות על ידי חימומו על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה מרגע הפעלתו, ונוהגים גם לנקותו לפני כן.
כח. לא הכשיר את התנור לפני האפייה של המין השני – המאכל כשר, והתנור צריך הכשרה. וגם אם בטעות אפה בשר על התבנית החלבית, אם היתה נקיה לגמרי – המאכל כשר, והתבנית צריכה הכשרה על ידי הפעלת התנור. וכן אם אפה בבת אחת מאכל בשרי ומאכל חלבי בתבניות שונות – המאכלים כשרים, והתנור והתבניות צריכים הכשרה.
כט. כאשר רוצים לאפות בתנור בשרי או חלבי מאכל פרווה שיהיה מותר לאוכלו עם שני המינים, רבים נוהגים להכשירו לפני כן. והרוצים להקל, רשאים לאפות את המאכל בלא הכשרת התנור, ולכתחילה ישתמשו בתבנית פרווה (לעיל, יד).
אם הימקרוגל וצלחת המיקרוגל נקיים לגמרי משאריות בשר – מותר לכתחילה לחמם בו מאכל פרווה בכלי פרווה כדי לאוכלו עם המין השני.
בוודאי. צריך הקפדה גמורה על צלחת מקרוגל נקייה לגמרי. המלצה שלי לכל בית לא להסתבך ולקנות שני מקרוגלים. מקרוגל זה דבר זול שמחזיק הרבה שנים, והסיבוכים שאיתו כשמשתמשים בו לבשר וחלב לא שווים את החסכון בכסף או במקום בבית.
מתוך ספר הקיצור:
מיקרוגל
ל. הרוצה להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים, צריך להקפיד שהצלחת הקבועה של המיקרוגל תהיה נקיה לגמרי משאריות חלב או בשר, ואז יכול לחמם כל מאכל בתוך צלחת, ולכסותו בכלי ממינו (אפילו הכלי עם חורים). ניתן גם לקבוע שהמיקרוגל חלבי, ואזי רק כאשר מחממים בו מאכל בשרי או פרווה שרוצים לאוכלו עם בשר, צריך להקפיד שהצלחת הקבועה תהיה נקיה, ולהניחו בתוך צלחת מכוסה. וכך יעשה הנצרך להשתמש במיקרוגל שאינו כשר.
לא. בדיעבד כשחימם בלא כיסוי – המאכל כשר. אבל אם הצלחת הקבועה היתה מלוכלכת משאריות שומן בשר למשל, וחימם עליה מאכל בכלי חלבי – הכלי נאסר, ואם הוא מחרס או פלסטיק ואין במאכל הרותח שבו פי שישים מהשומן הבשרי – גם המאכל נאסר (דין הכשרת מיקרוגל, להלן לג, ט).
בדורנו שהכלים לא בולעים וקל לנקותם היטב לפני ההגעלה, אין צורך להקפיד בזה כשאדם מגעיל כלי אחד בתוך ביתו. כשמגעילים הרבה כלים של אנשים שונים יש מקום לחשוש שלא ניקו כראוי לפני ההגעלה. לכן מכיוון שעדיין יתכנו אי אלו מצבים שיש מקום להחמיר בזה, עדיין נוהגים לכתוב זאת בלי לחלק בין המצבים השונים.
חומרה. נהגו להחמיר יותר כאשר יש לפנינו איסור גמור.
אין צורך לזרוק או לשטוף את האוכל על ספק כזה אלא אם כן מדובר על מקרה מאוד ספציפי של מגבת בצד הבשרי שיודע שניגב בה ידיים מלוכלכות מבשר – ישטוף את המאכל החלבי או יחתוך אותו בצד שנגע במגבת. מקרה זה השני דומה למציאות של אכילה על מפה שציינת. כלומר הכל שאלה של סבירות, ובדיני דרבנן רק אם הסבירות גבוהה יש מקום להחמיר. ויש כמובן הבדל בין זהירות לכתחילה לבין מקרה של בדיעבד – מגבת מטבח, בדרך כלל מנקים בה ידיים לאחר שטיפתם, מפת שולחן, אוכלים עליה מאכלים ולכן יש מקום יותר להיזהר מראש.
אם המאכל של אדם זר – מותר, שכן החשש אינו של גניבה. אם המאכל במרחק הושטת יד או שיש היכר בינו לבין המאכל מהמין השני – עדיף להחמיר, שכן לדעת רבים דין היכר בנוי על כך שיש שני אנשים שיזכירו אחד לשני. ואם מחליט להקל – ישים דבר ניכר מאוד.
מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:
https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOorvXJh77tw_diIx7wSWAJ1-lc22zuFgNyIA2DcmvAK2JcLSZZP9
אכילה על שולחן אחד
ג. תיקנו חכמים שבעת שאדם אוכל מאכל חלבי, לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי מוכן לאכילה, וכן להפך, כדי שלא יטעה לאוכלם יחד. יש להחמיר גם אם המאכל השני מונח בשקית, אלא אם כן הוא מכוסה ועטוף והוצאתו כרוכה בטורח רב.
ד. גם שני אנשים שמכירים זה את זה לא יאכלו על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב. אבל אם יניחו ביניהם דבר שיזכיר להם לא לאכול האחד ממאכל חברו – מותר. ניתן להניח לסימן כלי או מאכל שאין רגילים להניח שם, או לפרוש מפה נפרדת לאחד מהם. ואם הם יושבים באופן שאין אחד יכול להגיע למאכל של חברו, אינם צריכים סימן. מי שסיים לאכול בשר, רשאי לשבת ליד חברו שאוכל חלב ולאכול מאכלי פרווה, למרות שעוד לא עברו עליו שש שעות.
תלוי אם מדובר על לומד שמתכוון להיות מורה הוראה בישראל או מי שמתכוון לעבוד לפרנסתו ולקבוע עיתים לתורה. בכל אופן ודאי שלימוד הבי"ו, ד"מ ומשנ"ב מרכזי מאוד בתוספת כמובן של ספר של זמנינו שמסכם את הנושא הנלמד, כמו פניני הלכה, הכל לפי זמנו של הלומד צריך לתכנן את שנות הלימוד שלפניו כראוי כך שיצא מהם עם ידע רחב ולא ילמד סוגיות לא מעשיות בעיון, פשוט חבל על הזמן. כל הסברות היפות שנאמרות על ידי הרבנים לטובת לימוד סוגיות לא מעשיות בעיון, טובות גם לסוגיות מעשיות בשבת וברכות ואיסור והיתר.
אם כבר שאלת, אביא לך את סיכום הדברים של הלכות תלמוד תורה מתוך תחילתו של ספר הקיצור של פניני הלכה:
א. המצווה החשובה ביותר היא מצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל שאר המצוות (פאה א, א). שתי סיבות עיקריות לכך:
ראשית, על ידי הלימוד ניתן להבין את הייעוד של הבריאה ולחיות על פי ערכי התורה המקודשים, לקיים את מצוות התורה ולתקן את המידות. וזהו שאמרו חכמים: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".
שנית, על ידי לימוד התורה האלוקית אנו מתקשרים אל המימד הרוחני שהוא שורשו של העולם הזה הגשמי, ומתוך כך נמשכת ברכה לעולם. וזהו שאמרו חכמים שהתורה קדמה לעולם, והוסיפו ואמרו שאילו היה העולם בטל רגע אחד מתורה, מיד היה חוזר לתוהו ובוהו.
מכיוון שכך, גם אדם שזכה לדעת את כל יסודות התורה (להלן, ה), צריך להוסיף ולהתעמק בה, כדי להמשיך אורה וברכה לעולם. שכן תכלית הלימוד אינה רק לדעת כיצד לנהוג וכיצד להתבונן בעולם, אלא הלימוד עצמו נחשב למצווה הנעלה ביותר, מפני שבלימוד התורה אנו עוסקים בדבר ה' שמופיע בעולם, ואין מצווה שמקשרת את האדם אל ה' יותר מאשר מצוות תלמוד תורה, שעל ידה דברי התורה האלוקית נספגים בשכלו של הלומד והופכים להיות חלק ממנו.
חובת הלימוד
ב. לרוב חשיבותה של מצוות תלמוד תורה, קיומה מבוסס על שלוש מצוות: ראשית, חובה על ההורים לדאוג לכך שילדיהם ידעו את יסודות התורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". בנוסף לכך, חובה על חכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", וביארו חכמים שהכוונה לתלמידים, שגם הם קרויים בנים. בנוסף לכך, חובה אישית על כל אחד ללמוד בעצמו את התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".
ג. נאמר על דברי התורה (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם", ודרשו חכמים: "בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים". וכן נאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". מכאן למדנו שמצוות לימוד תורה היא מצווה תמידית, ולכן אסור לאדם לאבד את זמנו לבטלה, ואם אינו עושה דבר בעל ערך חיובי – אסור לו להתבטל מלימוד תורה.
אמנם גם העושה דברים בעלי ערך חיובי, כמו רוב האנשים העוסקים בפרנסה וביישובו של עולם, לא ימלא את כל יומו בהם, אלא עליו להקדיש בכל יום זמן ניכר עבור לימוד תורה, כל אחד לפי יכולתו. ובימים שבהם הוא טרוד מאוד, ילמד מעט בבוקר ומעט בערב, ובזה יצא ידי חובת "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ובשבתות וחגים שנועדו ללימוד תורה (ירושלמי שבת טו, ג), צריך כל אחד להקדיש שעות רבות ללימוד (עי' בהלכות שבת ה, א).
ד. חובה על כל אדם לחזור על תלמודו, כדי להיות כמה שיותר קשור לדברי התורה, וכדי לזכור את דברי התורה המדריכים את חייו, שנאמר "וְשִׁנַּנְתָּם", ולמדו חכמים – "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". ומי שמתרשל ואינו חוזר על תלמודו ושכחו, עובר על האיסור: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" (דברים ד, ט).
דברי תורה שכל אדם צריך עבור חייו השוטפים, הן בהלכה והן באמונה – חובה על כל אחד לזכור. ורבנים שהציבור שואל אותם שאלות – צריכים לזכור יותר, וצריכים לדעת למצוא תשובות בספרים ובמאגרי המידע המצויים.
ידיעת יסודות התורה
ה. במשך הדורות נכתבו ספרים רבים מאוד כדי לבאר את דברי התורה, עד שכיום נעשתה התורה מרובה ומפורטת מאוד, ולא ניתן לדעת את כל מה שכתוב בה. אמנם את יסודות התורה המבארים כיצד לנהוג ולהתייחס למאורעות החיים, ניתן לדעת.
על כן חובה על כל אחד ללמוד את כל התנ"ך עם פירוש פשוט, ואת יסודות האמונה והמוסר המבוארים בספריהם של גדולי ישראל, וכן ללמוד את ההלכות הנצרכות לחייו בטעמיהן, בלא פירוט מדוקדק המחייב רק תלמידי חכמים. על גבי זה, יוסיף כל אחד להעמיק לפי זמנו, כישרונו ונטיית ליבו.
ו. המקור לכך שיש להקדים את הלימוד הנוגע למעשה, מן הפסוק (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", כלומר צריך ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות. וכן אמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה", משמע שהעיקר הוא ללמוד את הדברים המביאים לידי מעשה, וכך הדריכו רבים מגדולי ישראל (עי' בפניני הלכה ליקוטים א' פרק א הערה 2).
לכן, נכון שבכל הישיבות ילמדו את המסכתות הנוגעות למעשה, עם שיטות הראשונים והאחרונים המרכזיות ועד ההלכה למעשה, מתוך מטרה להקיף בשנים המעטות של הלימוד בישיבה כמה שיותר סוגיות מעשיות, הן בהלכה והן בתנ"ך ואמונה, כך שכאשר הבחורים יסיימו את המסלול הישיבתי, יהיו מוכנים כראוי לחיי המעשה ולבניית ביתם.
לימוד תורה מול מצוות אחרות
ז. מצד אחד מצוות לימוד התורה היא המצווה החשובה ביותר, ומצד שני מגמתה של התורה להדריך את חיינו ולשם כך ניתנו כל המצוות. לכן, כל מצווה שיש חיוב אישי לקיימה, כגון תפילה וסוכה – חייב כל אחד לקיימה, גם אם הדבר יבוא על חשבון זמן לימוד התורה.
אבל מצווה שאינה חיוב אישי, ואנשים שאינם לומדים תורה יכולים לקיימה, כגון עזרה לזולת – אין ראוי לאדם לבטל תורה עבורה. ואם אין אחרים שיכולים לקיימה – חובה עליו לקיימה על חשבון זמן לימוד התורה. וכן הדין לגבי מי שצריך עזרה מחברו, שמתחילה עליו לפנות למי שאינו לומד תורה באותה שעה, ורק אם לא מצא, יכול לפנות למי שלומד תורה.
ח. בחורי ישיבה שמקדישים את כל זמנם ללימוד תורה במשך כמה שנים, כדי לדעת את יסודות התורה – אם עשייתם את המצוות שאין אחרים יכולים לקיימן, תפגע בידיעתם את יסודות התורה, או שתפגע בהתקשרותם לתורה, כגון כאשר מדובר בהתנדבויות שדורשות זמן רב – מצוות הלימוד גוברת, והמצווה האחרת תידחה מפניה (מצוות הגיוס לצבא, מובאת בהלכות העם והארץ ד, ד) .
ט. גם מצוות הנישואין נדחית מפני חובת לימוד יסודות התורה. לשם כך רשאים הבחורים לדחות את נישואיהם לכל היותר עד גיל עשרים וארבע (עי' בפניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ט).
היחס ללימודי חול
י. מלבד הצורך החשוב שיש בלימודי החול כדי להתפרנס בכבוד, יש בלימוד חכמות העולם ערך גדול, שכן בעזרתם ניתן לשפר את תנאי חייו של האדם ולהוסיף טוב בעולם, ומעבר לכך – חכמות אלו הן ענף מן החכמה האלוקית המתגלה בעולם (שבת עה, א; מהר"ל נתיב התורה, יד).
זהו שתיקנו חכמים לברך בעת שרואים חכם גדול מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א). ויותר מכך אמר הגר"א, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה.
לפיכך ראוי לכל אדם, ובפרט לתלמידי חכמים, להיות מצויים באופן כללי בחכמות העולם, כמתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ומוזיקה (הרב קוק, עקבי הצאן עמ' קכט). לכן נכון ללמוד לימודים אלו כבר בבתי הספר ובישיבות התיכוניות, מתוך דגש על המעלות של ידיעת חכמות אלו.
לימוד תורה לנשים
יא. שלא כחובת הגברים (לעיל, א), החובה המוטלת על הנשים היא רק לדעת את הדרכתה של התורה לחיים. לכן אישה שיודעת כראוי את ההלכות המעשיות הנוגעות לחייה הפרטיים, ויודעת כראוי את יסודות האמונה והמוסר באופן מספיק כדי ליצור בנפשה את ההזדהות והמסירות לקיום התורה – אינה חייבת ללמוד עוד, אמנם מצווה שתמשיך להרחיב את ידיעותיה, כדי שתהיה כמה שיותר קשורה לדברי התורה. ואישה שרוצה להעמיק עוד בתורה לשם שמיים, רשאית אף ללמוד גמרא בעיון, תוך התעמקות בשיטות השונות ובחילופי הגרסאות.
קימה לכבוד תלמידי חכמים
יב. מצווה מן התורה לכבד תלמידי חכמים (פסחים כב, ב). תלמיד חכם הוא מי שלמד הרבה תורה והבינה כראוי, עד שיודע ללמד ולהורות על פיה בשאלות החיים. על כן, חובה לעמוד לכבוד תלמיד חכם כאשר הוא נכנס לתוך ארבע אמותיו (1.82 מטר) של היושב, ועד שיעבור ויצא מארבע אמותיו. ואם הוא רבו המובהק, עליו לקום כבר כשרואהו ממרחק שניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שהרב יתרחק או יגיע למקומו.
יג. רבים נוהגים להסתפק בעשיית 'הידור' לתלמיד חכם שעובר על פניהם, כלומר מתרוממים מעט לכבודו. אמנם לכבוד רבו המובהק צריך התלמיד לקום מלא קומתו, וכן הדין במשך התקופה שבה תלמידים לומדים תורה מרב, או הלומדים אצל רב בשיעור קבוע, או לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה בקהילתו.
יד. הנמצאים עם התלמיד חכם במשך זמן רב, כגון תלמידי ישיבה בשעת סדרי הלימוד בבית המדרש, נוהגים להקל ולא לקום כל פעם שהרב עובר לידם, אלא רק פעם אחת בכניסתו בבוקר לבית המדרש ופעם אחת ביציאתו בלילה, או בשעת כניסתו לתת שיעור וביציאתו, או כאשר הוא בא לדבר עימם.
טו. אין חכם אחד צריך לקום מפני חברו החכם, אלא יעשה לו 'הידור'. וטוב שגם רב יעשה 'הידור' לתלמידו החכם. ונכון לעמוד כאשר הדבר מתבקש, כגון כאשר הוא עומד לתת שיעור והכל קמים לכבודו.
טז. גם בשעה שאדם לומד תורה, הוא צריך לקום בפני תלמיד חכם. אמנם באמצע שיעור תורה, אין מצווה לקום לכבוד רב אחר שנכנס באיחור, ופעמים שאף יש בזה פגיעה בכבוד השיעור והרב שמעביר אותו.
יז. תלמיד הנפטר מרבו המובהק, כגון ששוחחו יחד ויוצא מלפניו, לא יפנה לו את גבו וילך, אלא ייפטר ממנו מספר צעדים כשפניו כלפי רבו.
יח. מצווה לקום גם לכבוד אשת תלמיד חכם, אף אם בעלה נפטר. וכן מצווה לקום לכבוד רבנית תלמידה חכמה, וכן תלמידות לכבוד מורה שמלמדת אותן תורה.
מאכל פרווה שבושל/טוגן בכלי בשרי, לכתחילה אין לאכול אותו יחד עם מאכל חלבי, אבל אם בדיעבד או כאשר יש צורך מיוחד, אם הכלי הבשרי היה נקי לגמרי לגמרי מכל שאריות שומן בשר, אפשר להקל.
לא הסברת מדוע על שואלת "מה דינו של התרווד ומה דינה של המחבת, למה שתהיה איתם בעיה. בכל אופן אם הכלי המחבת היה נקי וגם התרווד היה נקי, הם לא נאסרו, שהרי החביתה פרווה.
הרב אליעזר מלמד שליט"א נולד בשנת תשכ"א לאביו הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א. למד בישל"צ ובישיבת 'מרכז הרב', אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל והרב אברהם שפירא זצ"ל.
הרב לימד גמרא והלכה בכולל של הרב דויטש במאה שערים שעמד בראשו הרב יצחק גינזבורג (במשך כחצי שנה), תוך כך שמע שיעורים מהרב גינזבורג ולמד עמו בחברותא. כמו כן לימד גמרא ובעיקר אמונה בישיבת בית אל (במשך כעשרים שנה) ובישיבת קדומים (כארבע שנים). הרב ההדיר את המהדורה החדשה של ספר השל"ה וערך את שני הכרכים הראשונים בסדרת ספרי ר' צדוק הכהן מלובלין במהדורה החדשה ואף המשיך לסייע בהשלמת הסדרה כולה.
בחודש מנחם אב שנת תשמ"ח נבחר הרב לכהן כרב הישוב הר ברכה ת"ו.
בחודש אלול תשנ"ב הקים הרב את ישיבת הר ברכה ומאז הוא עומד בראשה. בישיבה מוסר הרב שיעור כלליים בהלכה ואגדה, שיעורי אמונה ושיחות מחשבה והדרכה בענייני הפרט והציבור.
חזון
בחזונו מבקש הרב לבסס את ההלכה בעם ישראל כגשר בין המוסר האלוקי לחיי המעשה, כדרך לתיקון עולם במלכות ש-די. לשם כך פועל הרב להפגיש את הציבור הדתי לגווניו השונים עם ההלכה ולחבב תחום זה על הלומדים, בפינות ההלכה בערוץ 7 ובכתיבת סדרת "פניני הלכה", המקיפה נושאים הלכתיים שונים בבירור מעמיק, שזורים רעיונות אמוניים בלשון שווה לכל נפש.
מפעליו השונים של הרב, ובפרט כהונתו כרב הישוב וכראש הישיבה ייצרו איחוד מיוחד בין בית המדרש לחיי המעשה. שילוב זה מאפשר לפתח ולשכלל דרך של תורה ועבודה, ולהציב דגם של ציבור תורני-אידיאליסט המקפיד על לימוד תורה וקיום מצוות, יחד עם מעורבות דומיננטית בשדה הלאומי, החברתי, הכלכלי, הביטחוני והחינוכי.
ההפרייה ההדדית בין הקהילה בהר ברכה לבין הישיבה מצמיחה מרקם ייחודי ונדיר של מסירות לתורה ולמצוות עם חיי מעשה ברמה הגבוהה ביותר. הישיבה מהווה מוקד להעמקה בחזון ולפיתוח הרעיונות, ומגדלת תלמידי חכמים המשתלבים באתגרים הנובעים מכך. הקהילה בהר ברכה, בוגרי הישיבה והלומדים הרבים בספרי "פניני הלכה" סוללים את הדרך לגלות את אור התורה וברכתה בחיי המעשה.
פעילות ציבורית
על אף שאת רוב המוחלט של עיתותיו של הרב קודש ללימוד ולכתיבה, הרב פעל בעבר גם בזירה הציבורית. בין פעולותיו ניתן למנות את:
– הקמת תנועת הנוער 'אריאל' והסניף הראשון שלה בקריית משה בירושלים.
– הקמת ועד רבני יש"ע. הרב היה המזכיר הראשון של ועד רבני יש"ע. במסגרתו הוציא כ-35 גיליונות שעסקו בליבון שאלות בוערות שעמדו על הפרק ובבירור סוגיות יסוד ציבוריות ולאומיות.
– שותפות ביוזמת ההקמה של תחנת הרדיו 'ערוץ 7'. פינות ההלכה של הרב ששודרו ברדיו 'ערוץ 7' זכו לאחוזי האזנה גבוהים והביאו את דבר ה' זו הלכה לרבבות בתים בישראל ולציבור מאזינים מגוון ורחב. פינות ההלכה היו אבן הפינה לכרכים הראשונים בסדרת פניני הלכה.
– השתתפות ביוזמת ההקמה של העיתון 'בשבע', הכוונה רוחנית שלו לאורך השנים וכתיבת טור שבועי קבוע בעיתון. הרב כותב בעיתון טור שבועי בשם 'רביבים' שזוכה לחשיפה רחבה. טורי העבר נאגדו עד עתה בשלושה כרכים: הכרך הראשון עוסק בענייני נישואין, חברה, משפחה וקריירה; הכרך השני עוסק בענייני העם, הארץ והצבא והכרך השלישי הינו אוסף הטורים שעסקו באורחות חייהם ופועלם של גדולי ישראל.
