שאל את הרב

לשליחת שאלה נא לבחור נושא מהרשימה להלן:

 


לצפיה בשאלות שנענו על ידי הרבנים


Displaying 81 - 100 of 37312345678910

Dear Rabbi Melamed, I read your paragraphs on Brit Milah with great interest and it seems that your words confirm a (for lack of a better word) fear that I have had regarding the brit milah of my grandson. He was born on Shabbat by caesarian section but was totally healthy and yet both the rabbi of our yishuv and the mohel said that the halacha regarding this situation was to delay the brit until Sunday morning, basically, the 9th day. They say this this is based on the Rambam, that to do the brit milah on Shabbat for this baby would be to desecrate the Sabbath. I cant imagine that doing the holy brit milah could ever desecrate any day, let alon Shabbat!. So I feel that my grandson was circumcised on the wrong day and even the Rambam can be wrong. Thank you for listening. Sincerely, Richard Markowitz, Zufim, Western Shomron

שלום
זה בסדר. הדרשה מהתורה ומקורה בגמרא ומופיעה גם בשו"ע .
נאמר בתורה (ויקרא יב, ג): ""אשה כי תזריע וילדה זכר... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"
-ודרשו חכמים " ביום השמיני ואפילו בשבת" ובתנאי שהאישה אכן ילדת  במקום שמזרעת ולא ביוצא דופן
כמו שדורשת הגמרא במסכת שבת (רלד, ב) אמר ר´ אסי כל שאין אמו טמאה טומאת לידה אין נימול לשמונה ופירש רש"י כגון יוצא דופן.
וכן פסקו הרמב"ם (מילה א, יא) ושולחן ערוך (יו"ד רסו, י).

מחבר התשובה: הרב אייל משה

הרב כתב בהלכות בישול (פרק י, הערה 28) שכאשר הבוילר כבוי, אם המים היוצאים מן הברז הינם פחות משמונים מעלות - מותר להתרחץ במים, כיוון שבטוח שהמים שנמצאים בתחתית הדוד לא יבשלו את המים הקרים שיכנסו. שאלתי: הרי על פי חוק לבוילר יש ווסת שמונע מהמים בדוד להתחמם מעל שבעים מעלות. אם כן, יוצא שתמיד מותר להשתמש במים החמים של הבוילר, ואין צורך להנחות את הציבור לבדוק אם המים הם פחות משמונים מעלות! בתודה, עודד מילר

שלום

המים שלמטה צריכים להיות נמוכים מ 45 מעלות

ראה בפרק על בישול http://ph.yhb.org.il/01-10-04/למעשה, יש להיזהר שלא לחמם מים, בין הגבולות של 45 מעלות ל-71 מעלות, מפני שאיננו יודעים מהי מידת החום שהיד סולדת בו, ובכל חימום בטווח הזה, יש חשש שמא מעלים את המים לחום שהיד סולדת בו. אבל חימום מחוץ לטווח הזה – מותר, כגון מים שחומם למעלה מ-71 מעלות – מותר להניחם במקום שיתחממו יותר, ש"אין בישול אחר בישול". וכן מותר לחמם מים קרים במקום שבו יוכלו להתחמם לכל היותר לטמפרטורה של 44 מעלות, משום שבחימום כזה אין איסור בישול.

 

מחבר התשובה: הרב אייל משה

לרב שלום וברכה, אני מלמדת את היחידה "דינים ומבוא" שבמסגרתה לומדים מפניני הלכה את הלכות בישול. רציתי לשאול על כלי שני: לפי הכתוב הוא מבשל רק קלי בישול, אך אסור להכניס אליו בכלל מה שאינו מבושל בגלל הסיבות שאין אנו בקיאים מה נכלל בקלי בישול ומשום שנראה כמבשל. האם זו ההלכה למעשה? או שמדובר בהחמרה? מה להורות למעשה לבנות בקשר להכנסה לכלי שני? תודה רבה. אנחנו נהנות מאד מלימוד הדברים דרך הספר הנהדר. תודה!

שלום

אכן כל צריך להורות.

אמנם דעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל הייתה להקל אבל למעשה ההלכה היא שצריך להחמיר מפני שגם חלק מהפוסקים הספרדיים החמירו

ובפרט בימינו שהגיוון בתעשייה הולך וגדל - למשל כל מיני "מנות חמות" או מיני ספגטי שרק עוברים ייבוש בחום אך לא מתבשלים במפעל

והמכין סבור לתומו שהמאכלים כבר מבושלים

ואם מחמירים להכין הכל בכלי שלישי מתגברים על כל החששות.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

בהמשך לשאךתי הקודמת בקשר לכלי שני, נעניתי שעדיף להחמיר ולהימנע מהכנסת מאכל לכלי שני. השאלה היא כיצד יש להכין קפה בשבת לאור זאת והאם ההלכה בכך זהה לאשכנזים ולספרדים? שאלה נוספת בקשר לגוש חם שמבשל- מה דינו של מלח בעניין? האם מותר לשים מלח על גוש חם בחום שהיד סולדת בו? תודה.

שלום

א. למקל להכין בכלי שני יש על מי לסמוך ולכתחילה עדיף להכין בכלי שלישי

ב. מלח אפשר להניח על גוש א. מני שגם הוא עובר בישול מסויים  ב. בגלל שהגמרא אומרת שהוא לא מקלי הבישול .

 

ולהלן הרחבות מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שלךיט"א ועיינו בספר באתר ישיבת הר ברכה

http://ph.yhb.org.il/01-10-11/

לדעת ראבי"ה, מרדכי ורוב הראשונים, אין בזה איסור. שהואיל ועל ידי חום האש המאכל כבר עבר ממצב חי למצב מבושל או אפוי או צלוי, אין בו יותר איסור בישול. ושינוי מצבו מצלוי למבושל או להיפך, אינו נחשב בישול אלא הטעמה נוספת שאין בה איסור. וכן ההלכה לדעת חלק מהפוסקים הספרדים (יחו"ד ב, מד; מנו"א ח"ב י, כו).

אולם לדעת רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד), אמנם מותר לחמם בשבת מאכל מבושל, אפוי או צלוי, אבל לשנות את מהותו מצלוי למבושל אסור, מפני שזה נחשב כבישול חדש. וכן אסור לקחת לחם אפוי ולהכניסו לתוך סיר של תבשיל, שעל ידי כך הופכים את הלחם מאפוי למבושל. ואפילו אם המרק החם בכלי שני, יש לחוש שהלחם מ'קלי הבישול', והרי הוא מתבשל בכלי שני. וכן מנהג אשכנז להחמיר (רמ"א שיח, ה). וכן דעת חלק מהפוסקים הספרדים, שלכתחילה נכון להחמיר בזה (בן איש חי ש"ב בא ו; אול"צ ח"ב ל, ו).

אמנם גם הנוהגים להחמיר מסכימים שבדיעבד אם בישלו דבר אפוי או אפו דבר מבושל, המאכל לא נאסר, שכן בדיעבד אפשר לסמוך על דעת המתירים (מ"ב שיח, מו).

לפי מנהג רוב ישראל שנוהגים להחמיר בדין זה, הרוצה לטבול ביסקוויט בתה או קפה, צריך להקפיד שהקפה והתה יהיו בכלי שלישי שאינו מבשל. והרוצה לטבול לחם במרק, אם יעביר את המרק מהסיר לצלחת על ידי מצקת, יוכל להקל ולהחשיב את המרק ככלי שלישי ולטבול בו לחם (מ"ב שיח, מה).

מחבר התשובה: הרב אייל משה

שלום כבוד הרב, יש לי שאלה הלכתית בשבת התחתנתי לא מזמן ויוצא לנו לעשות שבתות פעם בצד אחד וצד אחר השאלה- בעלי עושה קידוש בשבת בדר"כ אצל הריו ושאנחנו מתארחים אצלם הוא עושה קידוש ואני שואלת למי הוא צריך לתת את היין של הקידוש ראשנה לאשתו או לאימו?

שלום וברכה,

אין בזה כלל אחיד, התשובה תלויה במשפחה ובמנהגיה. כדי שלא ליצור מתח, יש למזוג יין לפני הקידוש לכל המסובים וכולם יוכלו לשתות אחרי המקדש בבת אחת.

עצה חשובה: תשארו הרבה שבתות בבית כדי לבסס את הזוגיות, במיוחד בשנים הראשונות. כך תוכלו לבנות את הבית שלכם מתוך אהבה ואחדות.

כל טוב וחנוכה שמח

הרב מאור קיים

ר"מ בישיבת הר-ברכה

מחבר התשובה: הרב מאור קיים

שלום הרב. רציתי לשאול האם מותר לחיות חיי אישות ראשונים בערב שבת, או שיש לחשוש משום חובל? אשמח לתשובה בהקדם, תודה מראש.

מותר.

כפי שכתב שו"ע רפ, ב: "מותר לבעול לכתחילה בתולה בשבת, ואין בו משום חובל ולא משום צער לה".

עיין שם משנה ברורה בהסבר הדין, במיוחד מה שהביא בשם הט"ז.

בברכה

הרב מאור קיים

ישיבת הר-ברכה

מחבר התשובה: הרב מאור קיים

לרב מלמד שלום, ראשית אציין שאני לומד בקביעות הלכה בספריך ונהנה עד מאוד. ועכשיו לשאלה, לא מוזכר בספריך את אופן ההתעטפות בטלית. אבי ועוד רבים מבית הכנסת שאני רואה מתעטפים בטלית בצורה של הנפת הטלית (כמו הכהנים שעולים לדוכן), מברכים וזהו. לעומתם אני רואה גם רבים שמתעטפים כמו צעיף ואז מברכים. מה נכון לי לעשות יותר? אני אשכנזי. בברכה הוד

שלום

אתה צריך לנהוג כאביך.

וכך כתוב בספר "מעשה רב" הגר"א היה מגביה את הטלית מעט מעל ראשו וכן נהגו החזו"א והרשז"א וכך גם מנהג תימנים.

ויש מבני אשכנז וספרד שנהגו להשליך את הכנפות צד כמבואר להלן הרחבה ומקורות בעניין

לדעת שמואל (מו"ק כד) עטיפת האבלים היא עד גומות הלחי ושונה מעטיפת שאר אנשים

לכן האבלות ניכרת ואסור לאבל להתעטף בשבת.

אבל לדעת רב עטיפת אבלים כעטיפת שאר ב"א ולכן אינה ניכרת בשבת ומותרת .

להלכה לעניין אבלות פסקו התוס' ור"ח כרב בדיני – שאבל א"צ להתעטף כישמעאלי ומותר בשבת

- אבל  הראבי"ה ריטב"א טור ושו"ע פסקו כדעת שמואל שאבלים מתעטפים עד גומות הלחיים. ולכן אסור להם להתעטף כך בשבת

ונחלקו הפוסקים האם גם בעטיפת טלית צריכים לכסות כישמעאלים ?

כתב הטור שלדעת הגאו' צריך  – וכן משמע מהגמ' (ערכין ב, ב) שגיל חינוך קטן בטלית – הוא מזמן שיודע להתעטף – כמו שאמר שמואל שכל עטיפה שאינה כישמעאלים אינה עיטוף ודייקו מכאן התוס' שהעיטוף מעכב – שהוא התנאי לחיוב קטן.

וכך משמע מהמרדכי שכתב שט"ק אינו מן המובחר – שהוא לא נחשב "אשר תכסה בה". וסימן לדבר – מה שמברכים "להתעטף בציצית".  ובאר"ח כתב שהמברך עליה  עובר בלא תישא .

לכן לשיטתם – מיד לאחר הברכה צריך לעטוף את הראש בטלית (מו"ק כד,א; תוס' ערכין ב,ב;)

אבל מהרי"א וטור כתב בשם בעל העיטור כתבו שעיטוף ישמעאלים לא קשור למצוות ציצית  שבה די להתכסות בכל צורה שהיא – ולכן אין צורך לעטוף את הראש (טור בשם בעל העיטור ומהרי"א; נ"י בשם הריטב"א; תה"ד). וכ"כ נ"י בשם ריטב"א ולכן מנהג כל ישראל לעשות ט"ק . ותה"ד הסביר שמאחר ובימיהם נהגו להתעטף – כך תקנו את נוסח הברכה אבל באמת עניין העיטוף לא נזכר בתורה

ומ"מ למעשה נוהגים להחמיר ולצאת ידי כל הדעות  (רדב"ז; האר"י; חיד"א ב"י שו"ע;מ"ב ח,ב;; וכה"ח).[1]

וכך פסק בשו"ע (ח, ב): סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש, ונכון שיכסה ראשו בטלית.

איך עושים את ההידור בעיטוף לכתח'?

מנהג אשכנז  3 צורות

ובמעשה רב כתב שהגר"א היה מגביה את הטלית מעט מעל ראשו וכן נהגו החזו"א והרשז"א ומנהג תימן.

בפה"ל - מרש"י במו"ק משמע שעיטוף הוא כיסוי החלק העליון של הפנים עד עצם הלחי שתחת הפה וכ"כ במ"ב (ד, ד ) ושישליך 4 הכנפות לשמאלו כדי הילוך ד' אמות. אבל חו"י בשם זקני אשכנז וגר"ז וא"א כתבו שישליך רק את שני הימניות לשמאלו.

והזהיר במ"ב שלא יכסה עד החזה – שאז לא רואה מה שלפניו ואינו עיטוף. אבל כתב בפסק"ת שלנוהגים לכסות את כל הראש יע"מ כי יכולים לראות מה שלפניהם ובספר שערי הלכה כתב שכך מנהג ישמעאלים שגרים בין החולות ושכן נהג הגר"י קנייבסקי. והאמרי אמת לימד זכות על המכסים עד לחזה.

מנהג ספרד 2 צורות

ומנהג הספרדים כרב האי גאון; ר"ח; ורמב"ן שעיטוף ישמעאלים הוא על פיו וראש חוטמו מלמטה למעלה. וכ"כ הבא"ח שאחר סיום הברכה יעטוף בטלית את ראשו בלבד וישליך שני כנפות ימין לשמאלו ולאחר שיעור ד' אמות ישליך עליהם גם את השמאליות. ולא כאותם המתחכמים לעטוף בו את כל גופם תחילה.

אמנם בשלמי ציבור שהמנהג לעטוף קודם את הגוף וכ"כ ר' אליהו מאני ושו"ע הרב .

[1] בגמ' (ערכין ב,ב) "קטן היודע להתעטף חייב בציצית". וכתבו התוס' שמשמע מכאן שהמצווה היא לתעטף בטלית כמו שאמר שמואל הגמ' מו"ק כד, שכל עיטוף שאינו כעיטוף ישמעאלים אינו עיטוף ". ואמנם לדעת רב גם כיסוי הראש נחשב עיטוף וכן פסוק התוס' ור"ח שם – מכל מקום הראבי"ה ריטב"א טור ושו"ע פסקו כשמואל. שעיטוף היינו כעטיפת ישמעאלים. וכ"כ המרדכי שהברכה היא "להתעטף בציצית" ולכן לאחר הברכה צריך לעטוף את הראש כעטיפת ישמעאלים.

אבל הטור כתב בשם בעל העיטור ומהרי"א שהעיטוף נוגע רק לעניין אבלות אבל בציצית המצווה היא להתכסות שנאמר ' "אשר תכסה בה" כדרך שב"א מתכסים בשעת מלאכתם לפעמים בראש מכוסה ופעמים בראש מגולה, וכ"כ נ"י בשם הריטב"א. ובתה"ד הוסיף שנוסח הברכה נתקן לפי מה שהיו רגילים אז אבל בימינו שאף אחד לא נוהג להתעטף אין בזה צורך  וכן פסק שו"ע (ח,ב)   ומ"מ כתב הב"י לגבי ט"ק שהרוצה להדר יניח הט"ק על ראשו לפני שמברך וכ"כ הרדב"ז האר"י החיד"א וכה"ח שלכתח' יעטוף את ראשו לאחר הברכה .

 

 

מחבר התשובה: הרב אייל משה

שלום לכבוד הרב ב"ה, הוריי שיח' עולים לארץ מצרפת.הם עוזבים את ביתם שם,שימכר לאחר עלייתם. מה דין המזוזות של הבית,האם מותר להם לקחתם כשהם עוזבים ? ואם הבית ימכר אח"כ ליהודי?

שלום

 

אשריכם שזכיתם,

צריך לדבר עם מי שמארגן את המכירה / המתווך - אם הדירה תימכר לגוי - יוציא את המזוזות ואם ליהודי ישאירם.

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה באתר ישיבת הר ברכה

http://ph.yhb.org.il/07-10-16/

מחבר התשובה: הרב אייל משה

שלום כבוד הרב. רציתי לשאול מה דעת הרב לגבי יציאה מהארץ למסע לפולין. אני תלמידת כיתה יא, ב"ה לא יצאתי מהארץ ואני גם לא מעוניינת בכך, ואני מתלבטת לגבי המסע לפולין. רב האולפנה שלי (הרב זאב כהן) והרב בני קלמזון אמרו שזהו צורך של לימוד, ושכך אומרים עוד רבנים רבים נוספים בציונות הדתית. בכל אופן, רציתי לשמוע את דעת הרב בעניין. תודה רבה

שלום

מותר לנסוע לכתחילה.

ולהלן מקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועייני בספר אתר שישיבת הר ברכה

http://ph.yhb.org.il/06-03-09/

ותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מי שלא הצליח למצוא אשה בארץ, מותר לו לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא בת זוג ולעלות אח"כ לארץ. וכן מי שרוצה ללמוד דווקא אצל רב מסוים בחוץ לארץ, מותר לו לצאת וללמוד אצלו, ובתנאי שיתכנן אח"כ לחזור. אמנם בתקופה האחרונה רובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. וגם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ. וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.

אבל לצאת לטיול לחוץ לארץ, לדעת רבים אסור, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין, התירו, ולא לצורך טיול (כך משמע ממשפט כהן קמז, וכ"כ ביחו"ד ה, נז).

אמנם נראה שאפשר ללמד זכות על היוצאים לטיול לחו"ל, שאם היציאה לזמן קצר, כגון שהיא למשך זמן של פחות מחודש, והיוצא קונה לעצמו 'כרטיס-חזור', הרי שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד וברמב"ם. באותם הימים היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך עצמה ארכה חודשים, וממילא מי שכבר יצא לחוץ לארץ היה יוצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש מסוים שמא בסוף לא יחזור לארץ.

וכן הסיבות שלמענן התירו חכמים לצאת מהארץ, דורשות יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו חודשים רבים, ובדרך כלל כמה שנים.

ואפשר לומר לפי זה, שכל הדיון בתלמוד היה על יציאה ממושכת, שבה האדם קבע את מקומו לזמן משמעותי בחוץ לארץ. ואף היה חשש שמא ישתקע שם ולא יחזור לארץ. אבל על יציאה לזמן קצר ביותר לא דיברו ואין בה איסור. כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן יציאה לטיול קצר של פחות מחודש, כאשר קונים מראש את כרטיס החזרה – אינה אסורה. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול איזה מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.

 

מחבר התשובה: הרב אייל משה

אני מצטער אך לא מזמן שלחתי שאלה לרב על הלכות תפילה בערך לפני כחודש וחצי, אך עדין לא ענו לי. אולי לכבוד הרב קרתה תקלה, אניני יודע. שאלתי הייתה: הרב אמר שאדם שמתפלל בחוץ ניקרא חצוף, פני שתי סיבות. השאלה שלי, אם אני מכוון יותר טוב בחוץ מאשר ביפנים בהבדלים גדולים מאוד ואני מתפלל במקומות שאנשים אינם נמצאים כך שדעתי אינה מוסחת, האם מותר לי להתפלל בחוץ?

שלום

תפילה במניין בתוך בית הכנסת קודמת לכוונה של היחיד.

ואמרו חכמים שמי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל נקרא "שכן רע" וגורם גלות לו ולבניו. שו"ע (צ, יא)

וגם כשממילא אין לו אפשרות להתפלל במניין יש מעלה לתפילה בבית הכנסת או אפילו בסתם בית (מ"ב

(שו"ע צ, ה. מ"ב צ, יא - יב ע"פ הזוהר ).

 

 

מחבר התשובה: הרב אייל משה

מה הסכום של מחצית השקל בימינו? עבור מי יש לתת אותה (ילד בן שנתיים)?

שלום

יש נוהגים לתת לתת שלושה חצאי שקלים. ויש נוהגים לתת שווי של מחצית השקל היינו שווי כסף טהור במשקל של כ-10 גרם (כה"ח תרצד, כ). השווי  כיום  כ 21 ש"ח . ומכל מקום לגבי ילדים קטנים אפשר לנהוג כדעה ראשונה. ואשרי המרבה בצדקה.

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א

http://ph.yhb.org.il/05-14-10/

נוהגים לתת צדקה בחודש אדר 'זכר-למחצית-השקל' שהיו נותנים באדר לצורך קרבנות הציבור. והזמן הטוב לנתינת הצדקה הוא לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, כדי שהצדקה תצטרף לתענית לכפר (מ"ב תרצד, ד; כה"ח כה).

יש שנהגו לתת מחצית מהמטבע המקובל באותו מקום, ויש שנהגו לתת שלושה חצאים מהמטבע, כנגד שלוש פעמים שנאמר 'תרומה' בפרשת שקלים (רמ"א תרצד, א). בימינו המטבע הנפוץ הוא שקל, ואם כן לפי מנהג זה יש לתת שלושה חצאי שקלים.

ויש נוהגים לתת שווי של מחצית השקל. היינו שווי כסף טהור במשקל של כ-10 גרם (כה"ח תרצד, כ). וכל המנהגים כשרים, והמוסיף בצדקה תבוא עליו ברכה.

יש אומרים שמנהג זה שייך לגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם היו מחויבים במצוות מחצית השקל (רמ"א). ויש אומרים שגם נערים מגיל שלוש עשרה צריכים לקיים את המנהג (תוספות יו"ט). ויש אומרים שנכון לתת זכר למחצית השקל גם עבור קטנים (א"ר, מ"ב תרצד, ה). ויש אומרים שנכון שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל (כה"ח תרצד, כז). וכך נוהגים כיום, לתת לפחות חצי שקל עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר שבמעי אמו.

ואין לתת צדקה זו מכספי מעשר כספים, שאין אדם רשאי לקיים מצוות ומנהגים שהוא חייב בהם מכספי מעשר כספים. אבל מי שנהג לתת 'זכר-למחצית-השקל' כמנהג המחמיר, ועתה הוא דחוק וקשה לו לקיים את מנהגו בלא להיעזר בכספי מעשר כספים, רשאי לתת משלו 'זכר-למחצית-השקל' כדעה המקילה, היינו חצי שקל עבור הגברים שמעל גיל עשרים, ואת השאר ישלים מכספי מעשר כספים.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

שלום הרב מלמד! רציתי בבקשה לשאול האם מותר להדיח כלים בשריים ובהדחה הבאה כלים חלביים? והאם מותר גם להדיחם יחד? תודה רבה ושבוע מצויין

שלום

מאחר והרב מלמד שליט"א עסוק הנני עונה במקומו.

צריך להקפיד לפנות את השאריות בעלות הממשות מהכלי ולרוקן את מסננת הניקוז ואז מותר להדיח חלבי ובשרי זה אחר זה.  והרוצה להדר ידיח את פעם אחת "על ריק" בין החלבי לבשרי.

פירוט ומקורות:
הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח א, קד, ח"ב יו"ד כח- כט. ח"ג יו"ד י- יג או"ח נח) התיר להשתמש במדיח חלבי ובשרי זה אחר זה, ובמגשים נפרדים, מפני שסבר שחום המים במדיח נמוך מיד סולדת בו והסבון פוגם את המאכלים .

והרב עובדיה יוסף שליט"א הקל עוד יותר להתיר הדחת כלים בשריים  וחלבייים ביחד - לאחר הסרת המאכלים שבעין . ('אוצר דינים לאשה ולבת' וב'איסור והיתר' שכתב הרב יצחק יוסף)

אבל הרב רוזן (תחומין יא עמ' 130 ) חלק עליהם  כתב שהמציאות שונה

א. הסבון לא פוגם ב. יש שלב שבו אין פי שישים במים כנגד שריות מאכל . ג. המים במדיח רותחים ככלי ראשון ולא ככלי שני .וכנראה שהרב פיינשטיין דיבר במדיחים שונים ומיושנים.
ומסקנתו היא  ש"אם יקפידו לגרוף את הלכלוך הגס לפני ההדחה, וגם את המעט מזעיר שישאר בתחתית המכונה יקפידו לנקות ולנקר בין הדחה להדחה, יתכן שיש מקום להקל מצד המציאות. גם אז, לענ"ד רצוי להפעיל המכונה "על ריק" בין הדחת בשר לחלב ואיפכא, לניקוי ומירוק השמנונית. אמנם, לענ"ד, ראוי לגדור ולאסור גם זאת, "שכן נתת תורת כל אחד בידו", וחיישינן לשיכחה כמש"כ הרמ"פ זצ"ל בתשובתו"
(הרב אליעזר מלמד שליט"א סובר שגם אם הסבון פוגם - לוקח לו זמן עד שהוא מתערבב במים כך שכנראה יש שלב שבו המים ראויים לשתייה ורותחים וממילא בהדחת לי בשר וחלב יחדיו יש חשש לבישול בב"ח .)

בשו"ת עטרת פז (ח"א ב - יו"ד ד) כתב תשובה לדברי הרב רוזן "אנו דיברנו לגבי רובא דמילתא ועלמא אשר בודאי החומרים החריפים הללו אשר שוטפים בהם את הכלים במדיחים הם ממש פוגמים ומשחיתים את המאכל עד בלתי השאיר לו שריד, וישנם חומרים שאחר שמתערבים במים לא ניתן לגעת בהם במגע יד אדם כי כל הנוגע בהם נאכל חצי בשרו, וגם עי' היטב בדברי החזו"א יו"ד (סי' כג סוף סק"א). יעו"ש. וא"כ לא עלינו תלונותיו. ועכ"פ הועיל לנו הרב הנז' עורך המחקר יצ"ו, שיש לבדוק בכל מכשיר ובכל חומר ניקוי לגופו אם באמת כך הוא שהמאכל נפגם ונשחת ע"י החומרים השוטפים, ואם באמת כך הוא שהם נפגמים א. הרוצה לשטוף כלי בשר וחלב ביחד יש לו על מה שיסמוך ובפרט במקום הצורך, ב. עדיף להחמיר ולשטוף אותם בזה אחר זה כלומר שישטוף כלי בשר לבד וכלי חלב לבד. ג. ובאופן ששוהה ברחיצת הכלים בין סוג אחד לסוג אחר זמן של מעל"ע (24 שעות) יש להתיר בשופי בלי פקפוק וכנ"ל. ואיך שיהיה גם בכה"ג עדיף תמיד להשתמש במדיח הנז' לשטוף בו כלי בשר לחוד וכלי חלב לחוד, ולהמנע מלשטוף אותם ביחד להתרחק מכל פקפוק.

הרב יהושע בן מאיר במאמר בתחומין  כתב שגם ניקיון יסודי והכשרה על חום גבוה לא תועיל היות והוא בדק ופרק מדיחי כלים ונמצאו "בביפנוכו" של המדיח - (בתוך כל מיני חלקים וצינורות ) חתיכות מאכל  שלא נפגמו .  ולכן יש חשש איסור תורה של בישול בשר וחלב , (מטעם זה  לדעתו גם לא ניתן להכשיר את המדיח לקראת פסח והרב אליעזר מלמד שליט"א מתיר .)

מחבר התשובה: הרב אייל משה

שלום הרב, אני חייל. חזרתי מפעילות מבצעית במשך כל הלילה, והגענו לקראת הבוקר. האם מותר לי לאכול לפני התפילה? האם הדין שונה כשמדובר באכילה של אוכל מזין או אכילה של צ'וקולוקים? תודה רבה אלון

שלום

החל מחצי שעה שלפני עמוד השחר אסור שנאמר (ויקרא יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", ודרשו חכמים: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם" ועוד אמרו: "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" אמנם דברים שאין בהם גאווה כגון מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה או שתיית מים מותרים (ב"י פט, ג). וכן מותר למי שצריך לישב את דעתו לשתות תה וקפה, ואם הוא מוכרח רשאי להוסיף גם סוכר וחלב.  ורק מי שהוא רעב מאוד או שחושב שבהמשך יהיה רעב מאוד, עד שלא יוכל לכוון כראוי בתפילתו, מותר לו להקל ולאכול מעט פת או עוגה לפני התפילה. אבל יותר משיעור כביצה אסור החל מחצי שעה לפני עמוד השחר מפני שזו סעודת קבע והוא עלול להיגרר בסעודתו וישכח לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. (פנה"ל תפילה יב, ו-ז).

מחבר התשובה: הרב אייל משה

שלום רב, יש לנו בבית כיריים אינדוקציה (הפועלים בהשראה מגנטית) ושאלתי האם ואיך מכשירים אותם לפסח ?

שלום

מרתיחים סיר ע כל משטח ומחממים ל החום הגבוה ביותר, עד שהמים יגלשו על הכיריים, וכבלעו כן פלטו.
(מצד בשר וחלב - כדאי  שצד אחד יהיה חלבי ואחד בשרי. ואם אין מקפידים, אזי כאשר האוכל גולש, להקפיד לנקות, ולא להשתמש בדבר הפוך עד שיעברו עשרים וארבע שעות. או לחילופין לנקות ולערות מים רותחים).
הרחבה ומקורות
כתב הרמ"א (יו"ד צב, ח) ששתי קדרות הנוגעות זו בזו אינן  אוסרות זו את זו בנגיעה. וטעמו מפני שאין מעבר של טעמים בלא נוזלים .
וגם אם יתכן ויגלוש רוטב נוזלי מהסיר לחצובה, כתבו הפוסקים שחום הלהבות יבטל אותו  ולכן נוהגים להשתמש באותה החצובה גם לבישולי בשר וגם לבישולי חלב .
אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ נוהגים ללבן את החצובה בליבון קל (רמ"א תנא, ד, מ"ב לד).
בכיריים מסוג אינדוקציה הסיר מונח על משטח ללא להבות או גוף חימום (רק דפנות הסיר מתחממות) ולכן אין מה שיבטל את הרוטב שגולש מהסירים,
ונחלקו הפוסקים כיצד להגדיר את החומר של הכיריים האלו
לדעת הרב רוזן  כיריים 'קרמיות' או 'הֶלוגן' אינן מתכתיות, אלא ספק כלי זכוכית. אבן, או אדמה ולכן א"א להכשירם.
אבל בספר מעשה חושב - ( ו, י אות ב) כתבו שלאור המידע שבידם אפשר להניח  באופן קרוב  לוודאי שמשטח הכיריים הקרמיות דינו ככלי זכוכית .וכן דעת הרב אברהם יוסף שהכשרת כיריים אינדוקציה ככל כיריים שדינם בעירוי,  כיון שהם מזכוכית, ודין הזכוכית קל יותר ממתכת ואמייל.
ואכן לדעת השולחן ערוך (או"ח תנא, כו) זכוכית חלקה וקשה, ואפילו אם היו בה מאכלים רותחים - אינה בולעת , ולכן שוטפים אותם היטב ואוכלים בהם בפסח. אך יש מגדולי הפוסקים הספרדים שהחמירו בזה, וביניהם בעל הבן איש חי (ש"א צו יד). ולרמ"א דינה כדין כלי חרס  שאין דרך להכשירה לפסח.  וי"א שרק מפני עדינות הזכוכית יש חשש שישברו בהגעלה ברותחים, לפיכך אין להכשירם (אור זרוע, שיבולי לקט).
ומנהג האשכנזים שלא להגעיל כלי זכוכית לפסח כדעת הרמ"א, ורק בשעת הדחק סומכים על הדעה המקילה. ומגעילים שלוש פעמים.
למעשה מאחר מדובר בטעם פגום שאינו ב"י, וממילא לא מניחים על הכירה מאכלים (אלא רק את הסירים ואין מעבר של טעמים מהכירה לסיר בלא נוזל),  וקניית כירה מיוחדת לצורך הפסח נחשבת כשעת הדחק,  נראה שגם למנהג אשכנז אפשר לסמוך על הדעות המקלות ולהכשיר את  הכירה באמצעות חימום סיר מלא מים על החום הכי גבוה ולתת למים שיגלשו על הכירה וכבלעו כן פלטו .(יתכן שזה נחשב גם כליבון קל שכן מסתבר שחום המשטח מגיע לפחות לחום  של רשת שמונחת בתוך תנור ורחוקה מגופי החימום שמתירים להכשירה בליבון קל) .

מחבר התשובה: הרב אייל משה

כבוד הרב, האם ניתן למכור חמץ באריזות פתוחות? האם אין בעיה כי לא כך רגילים למכור כיום בשוק? תודה, ופסח כשר

שלום

אכן נוהגים שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן, ומה גדול. ויתר על כן, גם מי שירצה למכור את חמצו כדי למנוע מעצמו הפסד מועט רשאי, וגם כיום ישנם יישובים או שכנים שמוכרים או מתחשבנים גם בהשאלת אריזות פתוחות
ולהרחבה בנושא ראה בספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיינו בספר באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=628&id=237&q=
פסח כשר ושמח
אייל משה

- הצלת החמץ מאיבוד על ידי מכירתו לגוי
עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו, וכדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו יהודים רגילים לתכנן היטב את קניותיהם ומאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם, ורק מעט מהחמץ היו משאירים, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם פעמים שהתכנון לא הצליח, ויהודי נקלע לפני פסח עם כמות גדולה של מאכלי חמץ. ואזי אם לא אכפת לו להפסיד את החמץ, יכול להשביתו בשריפה, או שייתנו במתנה לגוי הגון שראוי לתת לו מתנה. אבל אם אינו רוצה להפסיד את שווי החמץ, יכול למוכרו לגוי לפני הפסח, שכל זמן שלא הגיע השעה שבה החמץ נאסר בהנאה, מותר למכור את החמץ ולקבל עבורו מחיר מלא. איסור הנאה מחמץ מתחיל בשעה השישית של יום י"ד בניסן, ועד אז מותר למכור את החמץ.
במיוחד הדבר היה חשוב לסוחרי מזון שנקלעו לפני הפסח עם מלאי גדול של חמץ, והיו מוכרחים למוכרו לגוי, כדי להציל את ממונם מאיבוד. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל חמצו, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי, אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה ממך אותו אחר הפסח (עפ"י תוספתא פסחים ב, ז).

2 - התפשטות מנהג מכירת החמץ
לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. וזאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירות ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה שנעשה משעורים וחיטים נחשב לחמץ גמור. וכדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למכור לפני הפסח את היי"ש לגוי, ואחר הפסח לשוב מיד לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות, שכן אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, וכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה: "בל יראה" ו"בל ימצא", וגם אחר הפסח אסור להנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ ימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי"ש ואינו לוקחו לרשותו. 1

אולם דעת הפוסקים רובם ככולם כי יש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי אחר הפסח שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי, נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. אלא שכדי שהמכירה לא תראה כהערמה נהגו לדקדק בכל פרטיה, והואיל ויש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, היו מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיין מ"ב תמח, יז, יט, ובאו"ה).

ולגבי התשלום, כותבים שטר מכר על סכום שוויו האמיתי של החמץ, והגוי משלם דמי קדימה, כדרך שמקובל אצל הסוחרים, ושאר הסכום נזקף עליו כחוב, אבל חוב זה אינו מעכב את גמר קניית החמץ על ידי הגוי. ואחר הפסח, הגוי רשאי להחליט: אם רצונו להמשיך להחזיק בחמץ, ישלם את שאר חובו; ואם רצה למכור את החמץ בחזרה ליהודי, ישלם לו היהודי דמי קדימה, ותמורת קבלת החמץ ימחל לו היהודי על חובו מלפני הפסח. ומה שאין משלמים על מכירת חמץ מס, מפני שהמלך או הממשלה מבינים שמכירה זו איננה נעשית לשם עסקים אלא מסיבות דתיות, ולכן מוותרים על המס.
וכדי לחזק את המכירה, שתראה כדרך שאר המכירות, שבהן הקונה לוקח את קניינו לרשותו, תיקנו שהיהודי ימכור לגוי את הקרקע שעליה מונח החמץ, וכך נמצא שהחמץ עבר לרשותו של הגוי (מ"ב תמח, יב). ובארץ ישראל שאסור למכור לנוכרי קרקע, משכירים לו את המקום. ויש אומרים שגם בחוץ לארץ יותר טוב להשכיר המקום ולא למוכרו. 2

3 - למי נועדה כיום מכירת חמץ
בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידם ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח, שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לשווק מחדש את מוצריהם, ובנתיים יפסידו את השוק, וגם אם לא יקום להם שום מתחרה, יגרם צער רב לקונים שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.

מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנות, ואף אם רוצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת איטריות, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה אחר שהחמץ נמכר אין היהודי עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח מיד חוזר היהודי לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ כדי שלא להכנס לספק איסור.

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך הטוב ביותר למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. 3

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן, ומה גדול. ויתר על כן, גם מי שירצה למכור את חמצו כדי למנוע מעצמו הפסד מועט רשאי, שכן העיקר להלכה, שמכירת חמץ כשרה, ואפשר לסמוך על הרבנים השונים המנהלים את המכירה שהם מנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק. 4
ואותו חמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך עליו להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (80 ס"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או שיניח החמץ בתוך ארון ויסגרנו במפתח ויצניע את המפתח. וכן יכול להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו "חמץ שנמכר", וכך לא יבוא לפותחו בטעות בימי הפסח (ע´ שו"ע תמ, ב).

4 - דיני המכירה
ראוי שכל יהודי שרוצה למכור את חמצו שיקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. ומכל מקום אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לו את חמצו - יתן, נמצא שהמכירה כשרה.
ויש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הגוי מי מוכר והיכן הוא גר, וכך יוכל הגוי אם ירצה לבוא לביתו כדי לקחת את חמצו (ע´ ספ"כ יא, ז-ח ובהערות).

לכתחילה היה ראוי לתת לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, כדי שבכל שעה יוכל הגוי להכנס לקחת את חמצו. אולם למעשה אין נוהגים כן, אלא משתדלים לציין בשטר המכירה היכן המפתח מונח או היכן אפשר להשיג את בעל הבית שיוכל לפתוח לגוי את ביתו או לתת לו את המפתח כדי שיוכל להכנס ולקחת את חמצו שקנה. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להכנס לבית כדי לקחתו בכל שעה שירצה (מ"ב תמח, יב).
לכתחילה היה ראוי לציין בשטר ההרשאה שחותמים המוכרים אצל הרב את סוגי החמץ הנמכרים ואת מחירם. אולם למעשה הדבר קשה מאוד לביצוע, ולכן כותבים שכל החמץ שברשותו כלול במכירה והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי´ באו"ה תמח, ג, ד"ה ´בדבר מועט´).
וטוב לכתוב היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: "בארון המטבח העליון משמאל", או "בחדר הימני בארגז שיסומן לכך". ויש שמשתדלים לפרט בשטר המכירה את כל מוצרי המזון הנמכרים, אבל גם כשלא פרטו את המוצרים המכירה כדין.

נהוג לכתחילה למכור או להשכיר לגוי את המקום שעליו החמץ עומד, כדי שעל ידי כך החמץ יהיה מונח ברשותו של הגוי והמכירה תראה ככל המכירות שבהם הקונה מעביר את קניינו לרשותו.
מי שאינו יכול לבוא לרב כדי לחתום על שטר הרשאת המכירה, יכול למנות שליח שיחתום במקומו, וטוב שיאמר לשליח היכן מתכוון להניח את החמץ והיכן אפשר להשיג את המפתח, כדי שיוכל לציין זאת בשטר.
ניתן גם למכור את החמץ בטלפון או בפקס או במכתב. ואף שבדרך כלל המוכר חותם ועושה קניין כדי לחזק את השליחות, מכל מקום אין קניין זה מעכב, שהעיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם (ספ"כ יט, ד, ט-י). 5
במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.

אין למכור את החמץ הבלוע בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו בזה כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, ואם כותב שמוכר את החמץ הבלוע בכלים נראית המכירה כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ הבלוע בכלים שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות את החמץ הבלוע בכלים. וכן הדין לגבי חמץ שדבוק על הכלים, שאין גוי שמעוניין בו. לכן טוב שלא לציין זאת בשטרות המכירה. 6

5 - סוף זמן מכירה ודין בן חו"ל
המכירה חייבת להתבצע קודם סוף זמן איסור הנאה מחמץ, שאם כבר הגיעה השעה השישית של יום י"ד בניסן, נאסר החמץ בהנאה ואסור למוכרו אלא צריך לאבדו. וכדי לאפשר את המכירה עד היום האחרון, מכירת החמץ מתבצעת ביום י"ד סמוך לסוף הזמן שמותר להנות מהחמץ.

תושב אמריקה שנמצא בישראל, ימכור את חמצו בארץ ישראל, וזאת משום שאם ימכור את חמצו באמריקה, המכירה תתבצע אחר שכבר חל עליו איסור חמץ. שכן איסור החמץ חל לפי המקום שהאדם נמצא, והשעה השישית של יום י"ד מגיעה בארץ ישראל שבע שעות לפני אמריקה. ולגבי סיום הפסח, לכאורה תתעורר בעיה, שהרי הוא צריך לנהוג יום-טוב-שני של גלויות, ונמצא שאיסור חמץ חל עליו עד סוף היום השמיני, ואילו בארץ ישראל קונים בחזרה את החמץ מהגוי אחר היום השביעי. מכל מקום יכול למכור את חמצו במכירה של ארץ ישראל, כי אף שהגוי מוכר את החמץ בחזרה, כיוון שהוא עדיין בפסח כמנהג בני חוץ לארץ ואין הוא מעוניין לקנות את החמץ, החמץ נשאר הפקר או ברשות בית הדין, ורק לאחר שיסתיים היום-טוב-שני של גלויות החמץ חוזר להיות שלו.
ואם בני משפחתו נשארו באמריקה, והם מתכוונים לאכול מן החמץ אחר שכבר הגיעה שעת איסור החמץ בארץ ישראל, יפקיר את חלקו באותו חמץ, ובני משפחתו ימכרוהו שם (ספ"כ יא, יד).
ותושב ישראל שנסע לאמריקה לפני הפסח, יכול מהדין למכור את חמצו באמריקה, שחיוב חמץ חל לדעת רוב הפוסקים לפי מקומו של האדם, ולא לפי מקום החמץ. אבל לכתחילה ימכור בארץ ישראל, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, שמקצתם סוברים שצריך לבער את החמץ לפי המקום שבו החמץ נמצא, ואם כן חייב למכור את החמץ לפני שיגיע זמן איסור חמץ בארץ ישראל. 7

6 - החמץ שנמכר - דינו אחר הפסח
אחר הפסח יש להמתין מעט עד שניתן לשער שהרבנות קנתה את החמץ עבור כולם בחזרה, ואז אפשר להשתמש במוצרים שנמכרו. ויש מקומות שבית הדין מתנה עם הגוי, שכל חמץ שהיהודי יקח ממה שנמכר יהיה חייב לשלם לו עבורו, ועל ידי כך כשלוקח מן החמץ אינו גונב מהגוי, ומותר מיד בצאת הפסח לקחת מן החמץ (ספ"כ יא, כב).

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.
אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וקל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו ואילו דעת הפוסקים רובם ככולם להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין. 8

הקונה בחנות אחר הפסח צריך לבדוק אם יש למוכר תעודה שמכר את חמצו כדין, כדי שלא לקנות חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח. ואם המוכר אינו שומר מצוות יש לדקדק בזה יותר, מפני שאם לא הבין את משמעות המכירה והמשיך למכור בחנותו חמץ בפסח, לדעת מקצת הפוסקים (שדי חמד, מהר"ם שיק) המכירה בטלה, וממילא כל החמץ שבחנותו אסור באכילה והנאה. ובמקרה כזה, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים ולהמתין עד שתגיע לחנות סחורה שיוצרה אחר הפסח. אבל אם נתברר שבעל החנות מכר את חמצו כדין, ונזהר שלא יתקרבו בפסח אל החמץ המכור, מותר מיד לאחר הפסח לקנות אצלו חמץ (ספ"כ יא, יג, כג; ועיין פס"ת תמח, כ).

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=629&id=242&q=#11b
בברכה אייל משה

סבונים וקוסמטיקה
נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין מוצרים שנועדו לסיכת הגוף שמעורב בהם חמץ, האם יש לאוסרם בפסח? ואמנם אין קרם או סבון העשוי מחמץ, אלא שלעיתים מערבים בסבונים או בשמפו או בקרמים שונים אלכוהול העשוי מחיטה, או חומרים אחרים שהופקו מחמץ, והשאלה מה דינם.
יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. ולכן צריך להשתמש בפסח בסבונים ושמפו וקרמים כשרים לפסח.

ויש אומרים, שמה שאמרו חז"ל שסיכה כשתייה, אמרו רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ושמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה התורה - אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בהנאה, כיוון שלפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, אין עליו יותר שם חמץ, ומותר להנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.
וכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, והמהדרים מחמירים. ויש להבדיל בין ארבע דרגות של אפשרות תערובת חמץ, ורק בשתיים האמצעיות ישנה מחלוקת.
א) משחת שיניים חייבים להקפיד על כשרות לפסח, הואיל ויש בה טעם, והרי היא כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.
ב) קרם שנספג בגוף, הלכה כמיקל שאינו צריך כשרות, ואף המציאות שבדרך כלל אין מערבים בהם דבר חמץ. אמנם רבים נוהגים להחמיר שלא ליקח קרם שאין עליו כשרות לפסח.
ג) סבון ושמפו, כיוון שנועדו לניקוי ולא כדי להספג בגוף, יש יותר מקום להקל. ואע"פ כן יש מחמירים.
ד) חומרי ניקוי, משחת נעליים וכדומה, אינם צריכים שום השגחה. ואף חומרי ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה, משום שטעמם פגום, ואף אם ערבו בהם חמץ, טעמו נפגם לפני הפסח ואינו נחשב יותר חמץ כלל

הרחבה:
נחלקו הראשונים, י"א שהכלל סיכה כשתייה נאמר רק לגבי יו"כ ושמן תרומה, וי"א שנאמר לגבי כל האיסורים, אמנם איסורו מדברי חכמים. השאלה נידונה לגבי סבון העשוי משומן חזיר, ולמעשה הרבה אחרונים נטו להחמיר בדבר שנועד להנאה ולהקל אם נועד לריפוי (ועיין ביחו"ד ד, מג). ואם נפגם טעמו של שומן החזיר נטו להקל, וכמובא בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). ולגבי פסח יש צד של חומרה שאסור בהנאה, ומנגד יש צד לקולא, שכיוון שנפסל מאכילה לפני פסח, בטל ממנו שם חמץ, ואזי דינו קל משאר איסורים שמתחילתם היו אסורים. למעשה בשו"ת בשואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קמו, כתב לגבי סבון שיש בו חמץ, שכיוון שטעמו פגום מותר להשהותו בפסח. אלא שהשאלה עדיין מה דין שימוש בו. בשו"ת דברי מלכיאל ד, כד, מג, אסר להשתמש במוצרי קוסמטיקה שמעורב בהם אלכוהול חמץ מחיטה, מפני שעל ידי האלכוהול ריחם נודף ויש לו חשיבות, ולא נתבטל איסורו מפני שניתן להפריד את האלכוהול משאר התערובת. ובשו"ת דברי נחום מו, כתב שהולכים אחר המצב הנוכחי שטעמו של החמץ פגום ואין בו איסור. והחזו"א (דמאי טו, א) העלה סברה שרק דבר שראוי לאכילה אסור גם בסיכה. ובאג"מ או"ח ג, סב, הקל לסוך במשחה שיש בה חמץ לצורך רפואה. ובס´ בדיקת חמץ וביעורו ב, מג, סיכם הסוגיה והחמיר, אלא שבמקום שיש ספק אם יש תערובת חמץ, יש לסמוך להקל. ונ"ל שיש להוסיף חילוק חשוב לשיטת המחמירים בין סבון משומן לסבון שלנו, שהסבון שלנו רק מנקה ומוריד שומנים ואינו נספג בגוף, ואילו סבון משומן נספג בגוף, ויותר שייך לדמותו לסיכה, ולכן חילקתי בין קרם נספג לסבון ושמפו. (ואולי מרכך שער דומה יותר לקרם). ולמעשה שמעתי מהרב רבינוביץ שמורה להקל בכל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב, וכן שמע מרבו הרב הירשפרונג, וכן מורה הרב ליאור.
במציאות, במוצרי הקוסמטיקה שמיוצרים בארץ רובם ככולם אין אלכוהול מחיטה, ובמוצרים מחו"ל, ברוב אין אלכוהול מחיטה, מפני שהוא בדרך כלל יקר מאלכוהול מתפוחי אדמה, אמנם לפעמים משתמשים באלכוהול מחיטה, ואזי למחמירים אין להשתמש בו. אמנם בפועל כשאיננו יודעים אם יש בו אלכוהול חיטה, אפשר להקל, שיש כאן כמה ספקות. עוד העלו חשש למוצרים שמערבים בהם נבט חיטה שיש בו ויטמין אי, אלא שלא ברור שהנוזלים היוצאים מהחיטים נחשבים חמץ, וכפי שכתב הרב קוק באורח משפט ע´ קכט, ואף אם יש בהם איסור - בטלו בשישים לפני הפסח ואינם חוזרים וניעורים. וק"ו שרבים סוברים שאפילו אם היו נחשבים חמץ, כיוון שאינם ראויים למאכל אינם נחשבים חמץ. עוד יש בעייה של תחליבים, אולם גם תחליבים שנעשים מעמילן חיטה, לא ברור שהם חמץ, בנוסף לכך שאינם ראויים למאכל. ולכן למעשה אפשר להקל בכל מוצרי הקוסמטיקה שאינם ראויים למאכל.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

בס"ד ביעור מעשרות - מעשר כספים: האם חובת ביעור המעשרות בערב הפסח בשנת השמיטה ובשנה השלישית לשמיטה חל/שייך גם לעניין מעשר כספים? או שמא רק בפירות וירקות וכו... לודמא אם יש לי סכום שאני צריך להפריש מכמה חודשים קודמים האם חובה עלי בזמן ביעור המעשרות לחשב את כל אשר נותר לי להפריש,וא להפריש ולתת לצדקה. בבקשה הסבר מדוע ומקורות. תודה רבה

 

כתוב בתורה (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואם כן המצווה נוגעת ליבול ולא לכספים וכ"כ במשנה מסכת מעשר שני (ה, ו) "ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום.." וכך פסק השו"ע יו"ד שלא.

מעשר כספים הוא הדרכת חכמים כיצד ראוי לקיים את מצוות הצדקה שהיא מצווה מהתורה שאינה תלויה בזמנים אלו .

 

מחבר התשובה: הרב אייל משה

שלום הרב מהו המקור ההלכתי לאיסור נגינה ושמיעת מוזיקה בזמן ספירת העומר?

להלן תשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מללמד שליט"א ולהרחבה עיינו בספר באתר ישיבת הר ברכה

http://ph.yhb.org.il/05-03-01/

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות. ומכיוון שנהגו בימי הספירה שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות (מ"א תצג, א). וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

Displaying 81 - 100 of 37312345678910

אודות המחבר

משרד הישיבה, פתוח בימים א-ה בין השעות 8:30-13:30 בשעות אלו ניתן גם מענה טלפוני. נשמח לקבל עדכונים מהבוגרים על שמחות ואירועים אצלכם.