ממשה ועד משה לא קם כמשה
'ממשה עד משה לא קם כמשה'- כך מורגל בפי העם לתאר את דמותו של רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, שיום פטירתו חל במוצאי שבת.
ולא מקרה הוא שהשבת אנו נפגשים עם דמותו של משה רבנו. קווים מקבילים רבים ישנם בין משה למשה, ונראה שהקו המרכזי הוא הדאגה העמוקה לכלל ישראל.
אישיותו של משה רבנו
פעולתו הראשונה של משה רבנו, כפי שהיא מופיעה בתורה, היא "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו…". כלומר, יסודות אישיותו של משה רבנו נטועים באכפתיות, באהבה, ביכולתו לצאת מההסתכלות הפרטית, האישית והאגואיסטית ולראות את אחיו, את עם ישראל כולו, את כאבם ומצוקתם, (וזאת על אף שהוא עצמו הסתדר וקיבל משרה רמה בבית פרעה, כדברי רש"י ש"מינהו פרעה על ביתו).
הרגישות והמוסריות, החמלה והכאב, יחד עם ההסתכלות הכוללת, המקיפה והרחבה, הם יסודו של משה רבנו, 'רעיא מהימנא' של עם ישראל.
רדיפת הצדק והאמת יחד עם לב אוהב וחומל, ממשיכים ללוות את משה גם כאשר הוא בורח למדיין ורואה את מצוקת בנות יתרו. "ויבואו הרועים ויגרשום ויקום משה ויושיען וישק את צאנם".
ומתוך כך משה גם מסכים בענוותנותו הרבה, אחרי ניסיונות הסירוב לגודל העניין, לקבל את רעיית צאנו של הקב"ה, שהיא הנהגת עם ישראל. וכך אנו מוצאים בכל ימי הנהגתו של משה את מסירות הנפש המוחלטת שלו וטובת עם ישראל, תוך הבנה עמוקה שתשועתם של ישראל תבוא כתוצאה מקבלת דבר ה' וקישור אל התורה.
הרמב"ם
גם בתחילת דרכו של רבי משה בן מימון אנו מוצאים את דאגתו העמוקה לעם ישראל. באיגרת קידוש ה', אותה שלח הרמב"ם כדי לעודד את אחיו המדוכאים והאנוסים ולהראות להם את גדולתם וערכם, ואת אהבת ה' אליהם, גם כאשר הם נאלצים להתאסלם ולשמור מצוות בסתר בלבד.
ומוחה הרמב"ם באופן חריף באותם המקטרגים על האנוסים:
"אם כך נענשו עמודי עולם משה אליהו ישעיהו ומלאכי השרת, כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים, כל שכן קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהילות ישראל חכמים ותלמידיהם כוהנים לווים, לקרוא אותם פושעים ורשעים וגויים ופסולי עדות וכופרים בה' אלוהי ישראל. וכותב הדבר הזה בכתב ידו ומה יהיה עונשו?!
והם לא מרדו באל לבקשת ערבות והנאה, ולא עזבו הדת ורחקו ממנה להשיג מעלה ותענוג הזמן, "כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה, ומפני כובד מלחמה". ולא ידע זה האיש שאלו שאינם פושעים ברצונם, לא יעזבם האל ולא יטשם, ולא בזה ולא שקץ ענות עני, כמו שאמרו ע"ה ב"ר פס"ה "וירח את ריח בגדיו" בראשית כ"ז כ"ז – אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו". אלא אמר כל מה שאמר ובדה מלבו"
לאחר מכן כותב הרמב"ם את איגרת תימן, שגם עניינה הוא לזקוף את גוום של היהודים, ולחזק אותם שימשיכו באמונתם, למרות הצרות הנוראות , ומעודדם לראות הטובה שיש גם במצב המורכב:
"ויש עלינו לשמוח במה שנסבול ונישא מן הצרות ואבדת הממון והגלות והפסד עניינינו, שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול. וכל מה שייפול ממנו בעניין הזה הוא חשוב כקרבן כליל על גבי המזבח, ויאמר לנו על זה שמות ל"ב כ"ט "מלאו ידכם היום לה' ולתת עליכם היום ברכה". לפיכך ראוי להם שיברחו, וירדפו אחרי ה', ויכנסו למדברות ולמקומות שאין בהם ישוב, ושלא יחושו על התבודדם מאנשי סודם, וגם לא יחוסו על אבדת ממון, שכל זה דבר מועט ומצער לנגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, המולך על הכל, השם הנכבד והנורא הזה ה' אלוקיך, ונאמן הוא לשלם שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא".
ובדרך הזה מצאנו החסידים הטהורים רודפים האמת ומשיגים אותה הם בורחים לדת האל מקצוות הארץ הרחוקות וישימו מגמותם למקומות החסידים, כדי שיוסיפו להם מאור התורה, כדי שישיגו בעניין זה מן הקב"ה מן הטובה. ואיך לא ימאס האדם ואיך לא יקוץ בארץ מולדתו ובבני משפחתו בשביל התורה כולה בכללה".
ולאחר מכן, בראותו את חוסר היכולת של העם להקיף וללמוד את התורה כולה, הוא כותב את פירוש המשנה ואת ספרו המופלא 'משנה תורה'. וכפי שכותב הרמב"ם באיגרתו "קנוא קנאתי לה' אלוקי ישראל, בראותי לפני אומה שאין לה ספר כולל לאמתו של דבר ואין לה דעות אמתיות ומדויקות. על כן עשיתי מה שעשיתי לשם שמים גרידא" .
בניית הלאומיות של משה רבנו
גם משה רבנו בנה את עם ישראל בשני שלבים:
- שחרור ישראל מהשעבוד
- נתינת התורה
בניית הלאומיות של הרמב"ם
וכך גם הרמב"ם, בשלב ראשון הוא מקים הגאווה הלאומית, ולאחר מכן מלמד את העם תורה.
היכולת המופלאה לראות את הדבר בכללותו, לרצות את טובת האומה, היא שעמדה למשה רבנו, ובעקבותיו גם לרמב"ם, לפעול ולעשות כדי להשלים את הטעון תיקון.
משה, לא משוי
ונתבונן מעט בשמו של משה רבנו.
התורה כותב "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותיקחה… ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו".
משה נקרא 'משה' ולא 'משוי' כיוון שנזרקה רוח הקודש בבת פרעה להבין שמשה רבנו הוא זה שעתיד למשות את עם ישראל. ולכאורה יש לשאול, כשבת פרעה אומרת 'כי מן המים משיתהו', מה הכוונה? הרי לא היא משתה אותו, אלא אמתה, שפחתה, היא שמשתה אותו.
וכאן ניתן ללמוד דבר עמוק מאוד. רש"י מסביר שהמילה 'אמתה' יכולה להתפרש בשני מובנים: 1. ידה. 2. שפחתה. ובשני הפירושים ישנו קושי לשוני, כפי שמעיד הנצי"ב. ולכן נראה ששני הפירושים אמת. וכך יש להסביר:
בת פרעה שלחה את ידה עד היכן שיכלה, אך כיוון שהתיבה הייתה רחוקה לא הצליחה. אך שפחתה שראתה את רצונה העז, נכנסה ליאור והביאה את התיבה.
ומכאן ישנו לקח חשוב מאוד. על כל אדם להשתדל לעשות ככל יכולתו , אך גם אם אין באפשרותו להשלים את המלאכה, יוכל אחר (בנו, תלמידו, חברו וכו') להמשיך את שאיפותיו ורצונותיו.
כך קרה גם אצל בת פרעה, שידה המשתוקקת והרוצה של בת פרעה הניעה את שפחתה לבוא ולהשלים את פעולתה.
וייתכן שיש כאן מסר גם למשה רבנו, שלא יזכה להשלים את משיית עם ישראל. אולם שאיפתו, רצונותיו ותפילותיו המרובות, הובילו לכך שיהושע תלמידו השלים את תהליך הגאולה.
יהי רצון שנזכה לפתח רצונות גדולים ואדירים, שיקדמו את עם ישראל מתוך רגישות ולב אוהב למצבם של ישראל. אולם גם אם רצונותינו רחבים וגדולים על נתייאש כל אשר לאל ידנו. ובעז"ה הדורות שבאים אחרינו ישלימו את תהליך הגאולה, שבאמת לעולם לא יושלם אלא ילך ויתקדם לעד.
