אנו נתקלים השבוע בחטא הגדול והחמור שבחטאי דור המדבר – חטא המרגלים. וננסה לעמוד על נקודה שאמנם כתבנו עליה בעבר, אלא שהתבהר לי בה עוד מעט, ומכיוון שמדובר בנקודה חשובה מאד, המעט הזה חשוב מאד.
התורה מספרת על המרגלים:
"ויבואו עד נחל אשכול, ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, וישאהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים, למקום ההוא קרא נחל אשכול, על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל…ויראום את פרי הארץ, ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא, וזה פריה אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדולות מאד וגם ילדי הענק ראינו שם…והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל, לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אוכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"
הנשיאים, גדולי עולם, חוזרים משליחותם עמוסים בפירות ענק – מדוע? מה הם מבקשים להראות? מה הם רוצים להוכיח? מה רע בפירות ענק? למה אשכול ענבים ענק, תאנה ורימון ענקיים יניאו את לב העם לא להיכנס לארץ ישראל?
האם עם ישראל באמת חושש שלקב"ה יש מניעה לנצח את הענקים הגדולים הללו, הרי הם ראו את ניסי מצרים?
נראה לי לומר שמשהו אחר הפחיד אותם. הם ראו שארץ ישראל מגדלת ענקים, שבארץ ישראל יש ענקיות וגדלות, והם ראו את עצמם כחגבים, שהם לא יכולים להיות אנשים כל כך גדולים וענקיים. המרגלים אמרו לעצמם: אנו לא מתאימים לארץ ישראל, אנו לא מסוגלים לגדלות הזאת, לענקיות הזאת.
ומי שלא מתאים לארץ הזאת לא יוכל לחיות בה, כי היא ארץ אוכלת יושביה, כדברי הרמב"ן:
"ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות – ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסירי הכוח אבל דיבת המרגלים לאמר כי הארץ ההיא חזקת האוויר כבדת הטבע ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים זולתי הענקים ואנשי מידות שהם בעלי כוח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם כמנהג במאכלים הגסים"
האמת היא שהמרגלים צדקו כמעט בכל דבריהם, ארץ ישראל היא 'פלטרין של מלך', 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה', ארץ ישראל מתאימה לענקים, וארץ ישראל מוציאה את מי שלא מתאים לה, הארץ מקיאה את מי שלא מתאים לקדושתה וגדולתה.
בדבר אחד קריטי הם טעו, הם לא ידעו כמה הם גדולים, כמה עוצמה אדירה יש בעם ישראל, כמה גדולה וענקיות יש בכל אחד ואחד מישראל.
הבעיה הגדולה ביותר בחיינו היא שאנו לא מאמינים כמה גדולה יש בנו, כותב הרב קוק זצ"ל:
"קטנות האמונה וריחקו של האדם בא מתוך שאין בידיו לרומם את ערך עצמו עד שיקבע בליבו הרעיון הגדול, איך שגדולה אלוקית ראויה לו".
"חסרון אמונה ביסוד הטוב מביאה מורך הלב, וזה המורך גורם שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית של החפצים הנשגבים. חושש הוא שמא איננו ראוי להתשוקות הרוממות שהנשמה כל כך מתאווה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנוונה ומתדלדל. וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם, שהביאה אותו לידי המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכת דמים רבים, חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו!"
מי שלא מאמין שחיים גדולים, חיים של אידאלים, חיים של קדושה וטהרה, לא יוכל להוציא את הגדולה שיש בו.
צריך לדעת את הגדולה והעוצמה שלנו, ולא לפחד להיות גדולים, לא לפחד להיות נפילים, ובייחוד שחזרנו לארצנו, ארץ שמגדלת ענקים, שצריך לגלות את הענקיות שבנו.
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?"
יהי רצון שנצליח להפנים בתוכנו, בתוך ילדינו ותלמידנו, בתוך כל כלל ישראל, את הגדולה והענקיות שלנו, שהולכת ומתגלה בארצנו הקדושה.