בשעות כואבות אלה של יום שני בערב, אחרי הבשורה הנוראה, אחרי הברית המשמחת – דמים בדמים נגעו – הדמעות לא מפסיקות, ואני לא מנסה לעוצרם – דמעות על אדם כשר, אדם גדול. "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו".
הרב איתמר בן גל, ה' יעזור לאומה לנקום את דמו, היה אדם גדול, מלא אידאלים, מלא בחיוניות, מלא בתורה, מלא בעשייה, מלא בשמחה ומלא באכפתיות ואחריות, וכל הכוחות האלו הופיעו באופן הרמוני בחייו, בזרימה ובטבעיות.
אני מנסה ללמוד, להתעמק בסוגיה, אבל המחשבות לא מרפות, והכאב לא נותן מנוחה, הדמעות לא מאפשרות לקרוא את מה שכתוב בספר, עזבתי את הסוגיה, והלכתי להתבונן בפרשת השבוע, תמיד אני חש שהקב"ה מדבר אליי דרך הפרשה, דרך הפסוקים, דרך הרעיונות שעולים.
בסוף הפרשה ישנה כריתת ברית בין ישראל לקב"ה:
"ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה, ויכתוב משה את כל דברי ה", וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר, ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, וייקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח, וייקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, וייקח משה את הדם וייזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה".
נכרתת ברית מופלאה על כל דברי ה', על עשרת הדיברות, ועל כלל משפטי התורה. בברית מופלאה זו זועקים כל ישראל ומתחייבים 'כל אשר דיבר נעשה ונשמע!', ובשיא השיאים של הברית, אחרי האמירה המופלאה 'נעשה ונשמע', לוקח משה רבינו את הדם וזורק על העם (אחרי שאת המחצית הראשונה של הדם זרק על המזבח). ויש להתבונן מה עניינה של זריקת הדם על העם שלא מצאנו כדוגמתה בשום מקום בתורה? ומדוע מחצית נזרק על המזבח ומחצית על העם?
כותב הספורנו: "עשה את המזבח כשליח הא-ל יתברך לכרות הברית, ובכן קבל חצי הדם, וחציו האחר נזרק על העם הנכנסים עמו לברית".
אם יורשה לי לבאר, עם ישראל מכריזים על קבלתם המוחלטת את התורה, ואומרים נעשה ונשמע, ואז יש כריתת ברית עם המזבח. יש כאן אמירה חריפה שמי שבאמת רוצה להתמסר בכל ליבו לגילוי התורה בעולם, חייב להיות נכון גם למסירות נפש.
בכל הדורות, וגם בדורנו דור הגאולה, אנו נדרשים למסירות נפש, כריתת ברית על קיום התורה היא כריתת ברית עם המזבח.
רבנו חננאל, מאחרוני הגאונים, כותב בהקשר זה דברים מופלאים:
"וייקח משה את הדם ויזרוק על העם' – הִזָּה הדם עליהם כדי שיכנסו בברית עם הקדוש ברוך הוא בדם. ואותו כתם הדם שעל בגדיהם קרא הכתוב 'עדי', לפי שהיה עדי להם וכבוד גדול, והיה להם עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקדוש ב"ה".
המוכנות שלנו למסור את דמנו על קדושת ה', זה הכבוד הגדול ביותר.
וממשיך רבנו חננאל וכותב:
"ועל כן כשחטאו בעגל ועברו על הברית אמר להם: הורד עדיך מעליך, כלומר שיסירו מעליהם אותם הבגדים שהיו עדי להם, וזהו שאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם', אותם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית שהיה עדות ואות בין הקדוש ברוך הוא וביניהם. ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהם ברית בדם? רמז להם אם אתם מקיימים התורה מוטב, ואם לאו הריני מתיר דמכם לכרת ולמיתה".
אנו מצווים על מסירות נפש. המציאות העליונה היא מסירות נפש על חיי התורה המלאים בארצנו ומדינתנו, והדם הזה, הדם הקדוש הזה, דם מסירות הנפש, הוא כבודנו, אבל אם לא הקב"ה מתיר את דמנו.
המסירות הזאת, היא יסוד הבניין, ממנה נבנה עם ישראל, ממנה נבנה העולם כולו, כפי שאנו רואים בהמשך הפסוקים: "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". מהי אותה 'לבנת הספיר' שנמצאת תחת רגליו של אלוקי ישראל? ברור שהדברים שייכים לסודות, אבל ברובד שאנו יכולים להבין אומר המדרש: "כשהוא אומר 'עימו אנוכי בצרה', הא ידעת שכל זמן שישראל בצרה אף הקב"ה עימהן בצרה, וכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל משועבדין למצרים לא נגלית שכינה על משה אלא מתוך הצער ומתוך הסנה , וכן הוא אומר 'ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר' זכר ללבנים שהיו בניו עושים במצרים"
כדברי רש"י: "כמעשה לבנת הספיר – היא הייתה לפניו בשעת השיעבוד לזכור צרתם של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים", 'וכעצם השמיים לטוהר' – משנגאלו היה אור וחדווה לפניו"
כלומר, צרתם של ישראל, הייסורים והשיעבוד הם הבסיס להופעת והעמדת כסא ה' בעולם. מסירות הנפש של ישראל היא הדום-רגליו של הקב"ה. הייסורים השיעבוד, ועל פי אחד המדרשים הלבנה ששוקע בה תינוק ישראלי, היא הבונה את כסא ה' בעולם.
יהיו הדברים האלו לעילוי נשמתו של הקדוש הרב איתמר יוסף בן-גל. יהי רצון שה' ייתן לנו כוח לקחת את האור הגדול שהוא הביא לעולם, ושמותו יהיה עוד יסוד להופעת כסא מלכות ה' בעולם.