הדיבור הראשון ליהודי הראשון, אברהם אבינו, היה "לך לך". הכוונה באמירה זו היא לצאת מכל ההשפעות החיצוניות: מהארץ, מהמולדת, ואפילו מבית האב, וללכת אחרי האמת האלוקית, ללכת אחרי האידאלים והערכים האלוקיים. כדי להוביל את העולם מצד אחד, ולא להיפרד ממנו מצד שני, אברהם חייב להיות בן חורין, חייב להיות אברהם העברי – שכל העולם כולו מעבר אחד ואברהם מהעבר השני. הברכה האלוקית לעולם כולו דרך אברהם אבינו: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחת האדמה", אלא שכדי להביא את הברכה אברהם צריך להתרומם, להתעלות מעל העולם, ללכת נגד המקובל, נגד הנורמה – וזאת כדי ליצור נורמות אחרות, אידאליים וערכים אחרים.
וכפי שכותב בעניין זה הרש"ר הירש:
"לך לך – אילו נאמר כאן רק: סע מארם לכנען, לא היה הכתוב אומר "לך לך", אלא: "לך", או אולי: "צא". אך אילו הייתה זאת כוונת הכתוב, לא היה צריך להזכיר ממולדתך ומבית אביך; שכן, היציאה מעיר המולדת ומבית האב היא בכלל היציאה מן הארץ. יתר על כן: סדר הכתוב היה בניגוד למציאות. הפרידה נעשית בסדר הפוך: מהבית, מהעיר, מהארץ. ובלאו הכי: "מבית אביך" מנוגן בטעם אתנחתא; ומכאן, שמצות "לך לך" עומדת לעצמה והיא מסתיימת במלים "ומבית אביך". כינוי הגוף שלאחר "הלך" – כדוגמת: "וילך לו אל ארצו" (שמות יח, כז), "אלכה לי אל הגדולים" (ירמיה ה, ה) וכדו', וכן: "קומי לך רעיתי" (שיר השירים ב, י) וכדו' – משוה תמיד להליכה כיוון מיוחד, מייחד או מבודד.
"לך לך": לך לעצמך בבדידות! כך אצל יתרו: "וילך לו" (שמות שם): הוא ויתר על היתרונות, שהיו צפויים לו על ידי הקשר עם ישראל. וכן אומר יהושע לבני גד ולבני ראובן: "ועתה פנו ולכו לכם לאהליכם" (יהושע כב, ד): יצאתם ידי חובתכם לכלל, ועתה יכולים אתם ללכת "לעצמכם". הוה אומר כאן: לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך, שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההגירה הראשונה מאור כשדים אולי הייתה לצורך הצלה, ואילו במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה.
"ארץ", "מולדת" ו"בית" הם הקרקע לצמיחת האישיות…
…בראשית היהדות נאמר: "לך לך", לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר. אין איש רשאי לומר: אני צדיק וישר בהתאם לאופנה. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. אם יש צורך בדבר, ושיטת הרוב איננה אמת, – עבוד את ה' לבדך! הנה זו ההכרה שנדרשה מאברהם כנקודת מוצא לייעודו וייעוד עמו. אמת, האדם קשור בקשר אמיץ לארצו ולמשפחתו; וגם לשון הקודש רומזת על כך – בעצם המלים "בית" ו"ארץ"; אולם, קשרינו אל ה' יהיו חזקים ואמיצים מקשרינו למולדת ולמשפחה.
איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, – אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט!
"יהדות על פי רוח הזמן!" המחאה החריפה ביותר על כך היא המצווה הראשונה שנאמרה לאברהם: "לך לך"! כלום הייתה הופעתו הראשונה של אברהם מתאימה לרוח הדור? בתוך תוכה של כשדים, בבל, אשור, צידון, מצרים! האלהת התאווה והכוח – זו הייתה ההטפה על פי רוח התקופה; האלהת התאווה באסיה, האלהת כוח אדם ועוצם ידו ושלילת חירותו במצרים! רעיון האל נשתכח מכל לב, ורק שרידים מועטים נותרו לו – עד שקם אברהם והופיע בעולם! ושעה שעולם כולו ביקש להתיישב ולקנות זכויות אזרח, הוא ויתר על מולדתו וזכויותיו האזרחיות; ברצונו החפשי הפך לגר, וכפר בפה מלא בכל אלהי הגויים! אכן, לשם כך דרוש אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית ובהכרת האל שבלב; לשם כך דרושה ההכרה היהודית, "קשיות העורף" היהודית, – וזה היה הנסיון הראשון שהוטל על אברהם אבינו".
הארכתי מעט בציטוט, אבל הדברים כל כך חשובים ויסודיים שקשה לקצר בהם. בעולם גלובלי, בעולם בו להיות 'מקובל', להיות נראה טוב ולקבל 'לייקים' זה כל כך חשוב – חשוב לחזור לפרשת השבוע שמחזירה אותנו לאמירה היסודית והראשונה – 'לך לך'.
בשביל זה יש צורך להיות אמיצים, עזי פנים ועקשנים.
הכהן הגדול מלובלין כותב על אחת מתכונות היסוד של אבותינו, שמכונים 'איתנים', שהאיתנות היא העמידה היציבה, נוכח כל השינויים, הפיתויים, השכנועים והכפייה:
"והאבות נקראו איתנים, שמעתי פירושו עקשנים פירוש שהיה להם תוקף החשק בוער כאש שלא ישקוט וינוח עד שיגיע למילויו. אברהם אבינו ע"ה במידת האהבה עד שהגיע לתכלית אהבת ה' שהוא בהרחקת כל אהבות זולתו. עד שהוליד יצחק שהוא היה תוקף החשק ליראת ה' שנאת רע וכל מיני אהבות זרות וחמדות עולם הזה היו מרוחקים אצלו בתכלית. עד שהוליד יעקב אבינו ע"ה שהיה לו תוקף החשק לשניהם אהבת השם יתברך ושנאת רע.
ואין קורין אבות אלא לשלושה אלו שהם כל כך נגבר חשקם כל אחד למידתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך. כי כאשר החשק בוער באדם הוא כלהב אש עד שכולו עם כל כוחותיו שקועים בזה עד שכל זרעם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם. כמו שהאדם יוליד אדם ובהמה יוליד בהמה וכיוצא כך הם עצם גופם וכל כוחותיהם היו משונה מפאת רתיחתם לאותו דבר שחשקו עליו להגיע לו. והם מיוחדים בתוקף זה עד קצה עד שראויים להיקרא אבות שכל זרעם אחריהם כן.
הציווי האלוקי לאברהם ממשיך גם לזרעו, כפי שאומר הקב"ה לישראל: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ה' בדד ינחנו ואין עימו אל נכר".
זכינו להיות בני אבותינו, ויש לנו את היכולת להיות עקשנים ותקיפים, לשמור על דרכנו, על ייחודנו, ועל ידי כך לקיים את יעודנו ולהביא ברכה עצומה לעולם כולו.
יהי רצון שנזכה עמוד על האמת האלוקית, על הערכים המיוחדים שלנו, ולשמוח שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו.