חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

שתית "חמר מדינה" לארבע כוסות.

למישהו או מישהי שלא מסוגל לשתות לא יין ולא מיץ ענבים – לפי משנה הברורה מותר לשתות "חמר המדינה". האם יש התייחסות להיתר זה בפניני ההלכה? לצערי הוא/היא גם לא אוהב/ת מיץ תפוזים תרי שאני מבין שבגדר "חמר מדינה" ורק מסוגל/ת לשתות קפה חלבי וזה מה שהביא/ה לסדר. האם הייתי נכון לתת חנכיה לשתות את הכוס השלישי ורבעי לפני הסעודה הבשרית?

יש התייחסות בהערה 10 ובהערה 35, אמנם למעשה הרב לא הביא התייחסות לזה, כי נדיר שאדם לא יכול לשתות יין או מיץ ענבים מכל סוג שהוא, ואף לא על ידי עירובו במים כדי להטעימו, אלא אם כן הוא נמצא במקום שפשוט אין לו יין ולא מיץ ענבים. לכן הדבר גם לא מוזכר בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור המביא את כל פסקי הדינים שבספרי פניני הלכה בספר אחד.

אמנם אין צורך להעיר לאדם שלא מעוניין לקיים את ההלכה לכתחילה ולכן שותה משקה חשוב כמו קפה לשם ארבע כוסות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-23 22:23:07

קטניות בפסח

שלום הרב, האם בתור אשכנזי שאינו אוכל קטניות בחג, אני יכול לעשות התרת נדרים ולהתחיל לאכול קטניות? אם לא, מדוע?

לא.

כי לא על כל דבר אפשר לעשות התרת נדרים, כגון מנהג ברור וגורף של עדה שלמה. אמנם אתה יכול להקל ככל הקולות שנאמרו לגבי קטניות, כמבואר בפניני הלכה, ובספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור, ומביא את כל ההלכות למעשה שבספרי פניני הלכה:

המינים הכלולים באיסור

ד. המאכלים המוכרים הכלולים במנהג הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (כוסמין זה מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים שעשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס, וכן פריכיות אורז.

ה. מאכלים שאינם כלולים במנהג, ומותרים לאחר בדיקה מגרגירי דגן: כורכום, זעפרן, קינואה, שבת וגרגירי כוסברא. גם קטניות בתרמיליהן, כגון שעועית ואפונה, נחשבות כמיני ירק ואינן כלולות במנהג האיסור, וכן קמח תפוחי אדמה, וכן בוטנים מותרים למי שאין לו מנהג שלא לאוכלם.

ו. שמן סויה, שמן קנולה (לפתית), שמן בוטנים ושמן כותנה, אינם בכלל האיסור. וכן שוקולדים וממתקים ושאר מאכלים שהקטניות שבהם אינן ניכרות ובטלו ברוב לפני פסח, מותרים מצד הדין אף שכתוב עליהם 'לאוכלי קטניות בלבד'.

דיני המנהג

ז. תחילת זמן איסור אכילת קטניות ביום י"ד, כזמן איסור אכילת חמץ. אמנם מותר להשהותם בבית בפסח בלא למוכרם, משום שאינם חמץ. וכן מותר ליהנות מהם, כגון להאכילם לבעלי חיים.

ח. מותר למי שנוהג באיסור קטניות, לבשל קטניות עבור מי שנוהג לאכול קטניות. וכן מותר לו לבשל עבור עצמו בכלים נקיים שבישלו בהם לפני כן קטניות.

ט. מאכל שנפלו לתוכו קטניות שלא ניתן להוציאם, הן בטלות ברוב והמאכל מותר. כמו כן, המתארח אצל אנשים שאוכלים קטניות, ובטעות לא הכינו עבורו גם מאכלים שלא מעורב בהם קטניות, בדיעבד יכול לקחת מתוך המאכלים את מה שאינו קטניות. ואם התערבו לגמרי עד שאינו יכול להפרידם, יכול בדיעבד לאכול מכל התבשיל אם הקטניות בטלו בו ברוב.

י. כאשר שביעי של פסח חל בערב שבת, מותר בשבת לאכול קטניות, אלא שלא נהגו להכינם בפסח, אבל מותר לקבלם ממי שנוהג לאכול קטניות. ומי שרוצה להכינם בפסח, אין בידו איסור.

יא. מותר לחולה שצריך לאכול מיני קטניות, לאוכלם בפסח לאחר ברירה מגרגירי דגן. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן שנשרו במים. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך, וראוי להקצות לצורכם כלים מיוחדים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-21 14:04:26

שיעור כזית במצות רכות

שלום קראתי בפניני הלכה ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה מה שיעור כזית במצות רכות?

כשיעור נפח של חצי ביצה של ימינו. יש לשער לפי ראות העין כפי שמשערים בכל המאכלים כזית לברכה אחרונה.

מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:

יג. משערים גודל חצי ביצה לפי נפח ולא לפי משקל, כל מאכל לפי מרקמו המיוחד כולל החללים הקטנים המלווים את כולו, כפי שמצוי למשל בעוגות ובמבה. אבל חללים גדולים כפי שיש לפעמים בלחם, לא מחשיבים לשיעור 'כזית'. ואין לחשוש בהערכת שיעור חצי ביצה, שהרי חכמים מסרו שיעור זה לכל אדם, אף שידעו שיהיו שיטעו מעט כלפי מעלה או כלפי מטה, וכל אחד צריך ללמוד להעריך את המאכלים השונים ביחס לחצי ביצה. לדוגמה, קופסת גפרורים רגילה ועשרים חתיכות שקדים, שווים לגודל חצי ביצה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-21 05:26:48

אכילת כזית בפסח

שלום. אני אדם שאכילת מצה מרובה יכולה לגרום לי לכאבי בטן ולעצירות אני מעוניין לדעת מה השיעור החיוב הבסיסי שאני מחויייב לאכול מצה כמה זה בגרמים. שאלה נוספת יש קרובת משפחה חילונית שכאשר היא מגיעה הביתה אלינו בשבת היא מטעינה את הפלאפון שלה בשבת במטען יש לנו וויכוח בבית האם להעיר לה מצד אחד זה יכול ליצור כלפיה ניכור דבר שהוא חבל מכיון שהבית נותן לה ולביתה אווירת יהדות מצד מה גם שמדובר באישה קשת יום ובודדה מצד שני אולי יש לחשוש מכיון שאנו משלמים על החשמל זה נקרא כאילו אנחנו מכשילים אותה באיסור

  1. אביא לך את הדברים הלכה למעשה מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור, המביא את הפסקים שבספרי פניני הלכה בספר אחד:אכילת המצה

    כז. מצווה מהתורה לאכול בליל ט"ו בניסן 'כזית' מצה שמורה, ומדברי חכמים אוכלים עוד 'כזית' מצה יחד עם ה'כזית' הראשון, ועוד 'כזית' בכורך, ועוד 'כזית' בסוף הסעודה לאפיקומן.

    כח. שיעור 'כזית' הוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה במצות יד קשות, ובמצות רכות השיעור הוא נפח של חצי ביצה. אוכלים את המצה ברציפות ובנחת, ואין צורך להסתכל לשם כך בשעון, שכן אם לא הפסיק בדברים אחרים, ודאי יצא ידי חובה.

    המתקשים לאכול מצה

    לג. המתקשה לאכול את הכמות הנדרשת של המצות, ישתדל לאכול במצת המצווה הראשונה שני שליש מצת מכונה, וב'כורך' וב'אפיקומן' יכול להסתפק בחמישית מצת מכונה. ואם גם זה קשה לו, יכול לאכול למצת מצווה כשיעור שליש מצה. ואם לא יכול לאכול שליש מצה בתחילה, יאכל כמה שיכול בלא לברך "על אכילת מצה", ויצא בברכת עורך הסדר.

    לד. מי שקשה לו ללעוס את המצה, יכול לפורר אותה. ואם גם באופן זה מתקשה לאכול, ישרה אותה מעט במים. אבל אם השרה אותה עד שנימוחה, כיוון שנתבטל ממנה טעם מצה, לא יוצא בה ידי חובה.

    לה. מי שיודע שאכילת המצה או המרור או שתיית ארבע כוסות תגרום לו שיחלה וייפול למשכב, או שיגבר חוליו, פטור מהמצווה. לכן רוב חולי צליאק חייבים לאכול 'כזית' מצה בליל הסדר, מפני שאכילה מועטת כזו לא תגרום להם לחלות. אבל היודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות, פטורים. וכיום יש מצות משיבולת שועל, שטובות יותר לחולי צליאק.

  2. אינכם מכשילים אותה באיסור, שהרי היא כלל לא שואלת אתכם האם אפשר להטעין. אם שייך להעיר לה שאין הדבר מכובד, או לפחות שתטעין בחדר באופן לא גלוי, כדאי מאוד לעשות זאת בעדינות. אנשים צריכים לדעת לכבד את המארחים הדתיים שלהם. פעמים רבות אנשים מופתעים מכך שמי שהעירו לו קיבל בשמחה את הדברים.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-21 02:25:39

יש לך שאלה?

פרשת חיי שרה – מדבריו המאירים של הרב יונתן זקס

בשבת שעברה נפטר, הרב יונתן זקס, אין ספק שהרב זקס שלא הכרתיו אלא מפי כתבו, אך מכתביו עולה שמדובר באדם, רחב אופקים, בעל ידע רחב והסתכלות עמוקה, אדם שקידש שם שמיים, והתקיים בו הפסוק: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ונביא מעט מדבריו המאירים לפרשה השבוע, דברים שנותנים השראה ומרוממים את הרוח.

שמה של פרשתנו נשמע פרדוקסלי. היא קרויה "חיי שרה" אך פותחת במות שרה. לקראת סופה היא אף מספרת על מות אברהם. אפשר כמובן להסתפק בכך שאלו הן המילים הראשונות בפרשה – ובכל זאת, האין זה מוזר שפרשה שמספרת על מוות קרויה "חיים"? נראה לי שהתשובה טמונה בכך שפעמים רבות המוות ודרך ההתמודדות שלנו איתו הם פרשנות לחיינו ולאופן שאנו חיים אותם.

הפרדוקס מצוי בפרשה גם מעבר לשמה. מפורסם פירושו של רש"י על המילים העודפות-לכאורה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" בפסוק "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה": "כולן שווין לטובה". איך אפשר לומר ששנות חייה של שרה היו כולן טובות? כלום לא נלקחה פעמיים להרמונות מלכים זרים, במצרים ובגרר, תוך שהיא ממלאת את הוראתו של בעלה לומר שהיא אחותו? ומה עם שנות העקרות הארוכות שלה, שבאו בניגוד להבטחותיו החוזרות של האל שיהיו לה צאצאים רבים? ומה בנוגע להתעמרות של שפחתה הגר בה, בגבירתה, לאחר שבעצתה שלה לקח אותה אברהם לאישה שנייה והיא הרתה לו? חיי שרה היו רצופים אכזבות ואי-ודאות. איך אפשר להעלות על הדעת שכל שנותיה היו טובות באותה מידה?

ואם באשר לשרה מביאנו לידי תמיהה פירוש רש"י, הנה באים הכתובים עצמם ומעוררים תמיהה דומה לגבי אברהם. מיד לאחר שהתורה מספרת על קניית אחוזת הקבר של שרה, היא מציינת: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (כד, א). האומנם? והלוא שבע פעמים הבטיח האל לאברהם את ארץ כנען, והנה כאשר שרה מתה לא הייתה ברשותו אפילו חלקת קרקע קטנה לקבור אותה, והוא נאלץ להיכנס למשא ומתן מורכב ואפילו משפיל עם החיתים, שכבר בתחילתו נאלץ להודות, "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (כג, ד). איך אפשר לומר שהשם בירך את אברהם בכול? תמיהה זו עולה שוב בתיאור מותו של אברהם, תיאור מחמם-לב מאין כמוהו: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (כה, ח). שָׂבֵעַ? מי שהובטח לו שייעשה לגוי גדול, לאב המון גויים, ושיירש את כל ארץ כנען, ולא זכה לראות אף לא אחת מהבטחות אלו בהתממשה?

התשובה היא, שוב, שכדי להבין את המוות עלינו להבין את החיים.

יש לי רגשות מעורבים כלפי פרידריך ניטשה. הוא היה מן המבריקים שבהוגים בעידן המודרני, אבל גם מן המסוכנים בהם. ובכל זאת, אחת המימרות המפורסמות שלו היא עמוקה ונכונה גם יחד: "מי שיש לו בחייו 'לָמה' יכול לסבול כמעט כל 'איך'"

אברהם ושרה הם דוגמה, מן הבולטות בהיסטוריה, לאנשים שהיה בחייהם "למה". כל מסלול חייהם התהווה כמענה לקריאתו של האל, שאמר להם לעזוב את ביתם ואת משפחתם ולצאת ליעד בלתי ידוע, ללכת לגור בארץ שהם יהיו בה גרים-ותושבים, לעזוב כל עוגן ומבטח בחייהם, ולחיות חיים של צדק ויושר מתוך אמונה שלמה כי כך יצעדו צעד ראשון בבניית עם, ארץ, אמונה ודרך חיים שכל בני האדם יתברכו בהם.

התורה איננה מספרת איך הרגישו אברהם ויצחק כשהלכו להר המוריה. היא גם אינה מדווחת לנו מה הרגישה שרה כשהוכנסה להרמונות פרעה ואבימלך. למעט כמה חריגים בולטים, כמעט שאיננו יודעים איך הרגיש מי מגיבורי התורה. כאן טמונה חשיבותן הרבה של שתי האמירות על אברהם – שהשם בירך אותו בכול, ושהוא מת זקן ושבע. וכאשר רש"י אומר כי כל שנותיה של שרה היו טובות באותה מידה, הוא מייחס לה את אשר מייחס הכתוב לאברהם: תחושת רוממות שלווה לנוכח המוות, שיסודה ביחס רוגע אל החיים. אברהם ידע שכל אשר קרה לו, גם הרע והמר, היה חלק מהמסע שהאלוהים שלח אליו אותו ואת שרה, ובאמונה ובביטחון הלך בגיא צלמות בלי לירוא רע, כי ידע שהקדוש ברוך הוא עִמָדו.

בשנת 2017 הופיע ספר בלתי-רגיל והיה לרב-מכר עולמי. אחד הדברים שעשוהו לבלתי-רגיל היה העובדה שחיברה אותו אישה בת תשעים ושזה היה ספרה הראשון. ועוד: שהיא שרדה במחנה אושוויץ, ולא זו אף זו, היא שרדה אף במצעד המוות משם לקראת סוף המלחמה, שמבחינות מסוימות היה אכזרי אפילו יותר מהמחנה עצמו.

הספר נקרא 'הבחירה', והמחברת היא אדית אֶגֶר. היא הגיעה לאושוויץ עם אביה, אמה ואחותה מַגדה במאי 1944, בטרנספורט של 12 אלף איש מהעיר קושיצה שבסלובקיה. הוריה נרצחו ביום הגיעם. אדית הבינה זאת כשאישה במחנה הצביעה אל הארובה המעשנת ואמרה לה שעליה להתחיל לדבר על הוריה בלשון עבר. בעוז ובכוח רצון מופלאים הצליחו האחיות אדית ומגדה להישאר בחיים במחנה ובמצעד. כאשר חילצו אותה חיילים אמריקנים מערמת גופות ביער אוסטרי, היא הייתה חולה בטיפוס, בדלקת ריאות ובדלקת קרום הריאה, וגבה היה שבור. כעבור שנה החלים גופה, והיא התחתנה והייתה לאם. לריפוי הנפש נדרש זמן רב יותר – ולימים הפך ריפוי נפשם של אחרים למקצועה של אדית בארצות הברית שם השתקעה.

בדרך לאושוויץ אמרה לאדית אימהּ, "אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים, אנחנו לא יודעים מה יהיה שם, אבל אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שאת מכניסה למוח שלך". משפט זה היה למנגנון השרידה של אדית. בתקופה שלאחר המלחמה עבדה תחילה בבית חרושת, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אך בהמשך למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה והייתה כאמור לפסיכותרפיסטית. מניסיון ההישרדות שלה הפיקה כלים לסיוע לזולת לעמוד במשברי החיים.

בתחילת ספרה היא עורכת הבחנה חשובה ביותר בין היות-קורבן, שהיא עובדה אובייקטיבית, לבין קורבניות, שהיא תגובה סובייקטיבית של הקורבן. על הראשונה כתבה –

כולנו עלולים להיות קורבנות באופן זה או אחר. בשלב מסוים בחיינו נחווה פגיעה, אסון או התעמרות, שייגרמו בידי נסיבות או אנשים או מוסדות שאין לנו שליטה בהם, או שליטתנו בהם מוגבלת. כאלה הם החיים. וזוהי ההיוֹת-קורבן. היא באה מבחוץ.

ואילו באשר לשנייה –

לעומת זאת, הקורבניות באה מבפנים. איש אינו יכול לעשותכם קורבניים; רק אתם עצמכם. אנו נעשים כאלה לא בגלל מה שקורה לנו אלא מפני שאנחנו בוחרים לדבוק בקורבניותנו. אנחנו מפתחים תודעה קורבנית – צורת חשיבה והוויה שהינה נוקשה, מאשימה, פסימית, תקועה בעבר, נוטרת, ענישתית ונטולת סייגים וגבולות בריאים.

בראיון לרגל הופעת הספר אמרה, "למדתי לא לתור אחר האושר מחוצה לי. נולדנו עם אהבה ועם שמחה. הן נמצאות בתוכנו. הן שם תמיד".

את הלך הנפש המיוחד הזה למדנו מניצולי שואה כמו אדית אגר וכמו ויקטור פראנקל. אך לאמיתו של דבר הוא התקיים עוד מבראשית, מאברהם ושרה, שעמדו בכל ההתעמרויות שהתעמר בהם גורלם, גם כשדומה היה שהן מכשילות את שליחותם – ולמרות הכול מצאו שלווה באחרית ימיהם. הם ידעו שהסיפוק בחיים בא מבפנים ולא מבחוץ: מתחושה של ייעוד, של משימתיות, של הֱיוֹת נקראים לדגל; מהתנעת תהליך שאחרים ימשיכו בו אחרינו; מדרך חיים שהיא חידוש הבא לעולם. הפנים דיבר אל אברהם ושרה, לא החוץ; האמונה, לא נסיבות החיים הטורדות.

אני מאמין שהאמונה עוזרת לנו למצוא את ה"למה" המאפשר לנו לשאת כמעט כל "איך". שלוות מותם  של שרה ואברהם היא עדות נצחית לדרך חייהם.

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן