אנו נפגשים השבוע עם סדום, סדום זו דוגמה לאנושות שאין לה זכות קיום, דווקא הלימוד על סדום, מציב למול עיננו מצפן שמלמד אותנו ממה האנושות צריכה להיזהר ולהישמר.
ונתבונן מעט בדברים, וכך אומרת התורה:
"ויאמר ה' זעקת סדם ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"
מה עשו אנשי סדום לא מפורט, אך הדבר שמוזכר ובולט הוא הצעקה, 'זעקת סדום ועמורה כי רבה…', 'ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אליי…'.
מהי הצעקה והזעקה המוזכרת כאן? ומדוע היא הדבר המרכזי?
הנצי"ב בפירושו העמק דבר כותב:
"זעקת סדם – היינו זעקת עשוקים מזרוע רבים …והוא טעם שראוי למהר עונשם…וחטאתם כי כבדה מאד. וגם בלי זעקה הלא כבד מאד חטאם".
בעקבות הצעקה שעלתה השמיימה, הקב"ה כבר קיבל החלטה להפוך את סדום אפילו אם מעשיהם של הפוגעים עדיין אינם מצדיקים עונש חריף כל כך. כאבם של הנפגעים יקר בעיני ה' וחשוב כל כך עד כדי קבלת החלטה להעניש את הפוגעים בכל מקרה.
לצעקת הקורבן יש משקל מכריע במשפט האלוקי. מצרים מתחילה לשלם מחיר על שעבוד עם ישראל רק לאחר ששוועתם של ישראל עלתה השמיימה, גם בפסוקים העוסקים בהלוואה לאדם עני נאמר: "אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה… במה ישכב, והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חנון אני", וכן ביחס ליתום והאלמנה: "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", הקב"ה מייחס ערך גדול לצער הנגרם לבריותיו, וצער המוליד צעקה אינו מושב ריקם.
כלומר, ניתן להסתכל בשני צדדים שכל דבר ביחסי בנ"א, הצד האובייקטיבי, מה נכון, מה צודק ומהי האמת, אך יש עוד צד, חשוב מאד, הצד הסובייקטיבי, התחושה של האדם שנפגע, האיש שמצטער, וכאן התורה מגלה לנו שגם לצד הזה יש חשיבות עצומה בעיני ה', גם אם אתה צודק, גם אם האמת איתך, אך מה עם הכאב, הצער והעלבון שחש האיש שמולך, אין לו ערך.
כשאחי יוסף, נתקלים בקשיים בבואם לשבור שבר במצרים, הם אומרים: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת", ייתכן אומרים האחים שצדקנו במעשינו, אבל איך לא האזנו לתחנונים? איך לא שמענו את הזעקה?
אחד מחבריי, שהיה מדי פעם פוגע במישהו, היה אומר: 'אני לא התכוונתי לפגוע, אם הוא נפגע הוא הביא את זה מהבית…', וזה בהחלט נכון מאד, ומצד שני לגמרי לא נכון, זה נכון שלא התכוונת, אבל ייתכן שנגעת בעצב רגיש, בנקודה כואבת, וצריך להיזהר לא להכאיב.
הזעקות הגדולות ביותר, הם לעיתים דוממות, לעיתים זו דמעה שיורדת לפני השינה בחדרי חדרים, אך כמה צריכים להיזהר מהדמעות הללו, כמה צריך להיזהר לא להיות הגורמים לצער, לכאב, לעלבון ולעגמת הנפש.
לא פעם אנו מתבקשים להכריע במערכת החברתית או המשפטית בסוגיות בהן מתנגש הצורך להיענות לכאבו של הנפגע לבין הצורך להקל בעונשו של הפוגע. הנושא כמובן מורכב ופנים רבות לו, אך לכל הפחות עיקרון יסוד עולה מפרשת אנשי סדום, "כבר נגמר הדין לכליה בשביל הזעקה". לכאבו של הנפגע יש עצמה גדולה, רבה יותר מן השיקולים הנוגעים לצד הפוגע.
לעתים אנו נאלצים לעשות בחיינו צעדים הכרחיים וצודקים שבעטיים נגרם צער וכאב לאחרים, גם כאן פרשיית הצעקה יכולה ללמד על הזהירות והרגישות שיש לנקוט בהן במקרים שכאלה, כדי למעט את הצער הנגרם על ידינו. כך מתבטא ר' צדוק מלובלין: "צריך להיזהר מלגרום שום צער לשום בריה אפילו לצורך מצווה… ופקדתי על כל לוחציו – אפילו גבאי צדקה…אפילו אבן שנסקל אדם בו ועץ שנצלב בו עתידין ליתן את הדין…" (צדקת הצדיק קעה).
בייחוד בימים אלה, צריכות אוזננו להיות פתוחות לשמוע את הכאב, של אחינו האהובים, שמטה פרנסתם נשבר והם מתמודדים עם אי וודאות ומחסור, מאות אלפי מובטלים בארצנו, אין ברירה, יש קורונה, ואי אפשר לפרוץ את כל המסגרות של התקציב, אך דבר ראשון האם אנו שומעים את הזעקה, את הכאב, האם אנו שותפים לכאב? האם אנו חשים את הקושי? האם אנו יודעים לחבק אותם, לחזק אותם ולתמוך בהם?
אין דבר כאב נעלם מנגד עיניו של ה', אוזניו פתוחות לשמוע צעקות עשוקים, ככל שנאמץ לעצמנו את הנהגותיו שלו, נזכה למימוש התפילה: "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות!"