שאלה גדולה אי כיצד היו בבני ישראל אנשים שידעו לעשות מלאכות עדינות ריקמה, צורפות, טוויה, גילוף ועוד, הרי מדובר בעם של עבדים, שהורגלו בעבודות גסות, בחומר ובלבנים, כפי שכותב הרמב"ן (לא ב):
"כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל.. והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה".
וכפי שכותב רבינו בחיי (שם):
"שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקי ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך ומלומדים בחומר ובלבנים, ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהיה בקי בשום מלאכה דקה, כי לא ראו אותה ולא למדו אותה ממלמד, ולא אחד בהם שאמן את ידיו בזה…"
ומתרץ הרמב"ן את הדבר בפרשתנו:
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו – על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר…"
יש כאן יסוד חשוב מאד, שבכדי לבנות משכן, בכדי להצליח להביא להשראת שכינה בעולם, היה צורך שכל אחד יהיה נאמן לליבו. זה דורש הקשבה פנימית ללב, אבל לא פחות מכך אומץ וגבורה, כפי שכותב הרמב"ן: "ויגבה ליבו בדרכי ה' – לבוא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
על ההקשבה הפנימית ללב, לטבעיות, לכוחות העצמיים שנמצאים בכל אחד, כתב מרן הרב קוק זצ"ל מאות פיסקאות וביניהן: "דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך…", "צריך כל אדם להשתדל להיות יונק מצינורו המיוחד את יניקתו הרוחנית…", "האדם צריך לכבד מאד את רצונו ונטיות נפשו, שהם ההתגלו הנכבדה שבהוויתו…", "כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו".
מרן הרב קוק כתב רבות גם על הגבורה, העוז והאומץ להוציא לפועל את הכוחות שהאדם גילה ולהיות נאמן לטבעיותו ועצמותו: "עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרוש אותם, וימצאו לך מיד", "לגעור צריכים גם בקטנות האמונה של עצמו, במיעוט הכרת הסגולה הנשמתית שלו, כדי לשוב אל הגודל הראוי", "כמה טובה מונעים בידיים, מפני שפלות הדעה שבאנשים אשר רוח ה' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בגדולת נשמתם", "עיקר היגיעה הרוחנית ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה שהוא מתרחק ממה שהוא מוכשר לזה מסגולות נפשו".
אולי כך אפשר להסביר עוד תופעה שמצאנו בהכנת המשכן, חז"ל אומרים על הפסוק: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים" – "וכל נשיא דאתרעי לבהון עמהון בחכמתא הוון עזלן ית מעיזיא על גוייתהון ומנפסין יתהן כד הינון חיין", "וכל הנשים שנשא שנדב ליבם עמהם בחכמה, היו טוות את העיזים על גופם ומנפצות אותן כאשר הם חיים".
כלומר הטוויה הייתה שהעיזים חיים, לומר לנו שהמטרה היא למצוא את הכוחות החיים, הכוחות הטבעיים ואיתם ליצור ולבנות.
אנו נמצאים היום ביום השלושים להירצחו של אהובנו היקר הרב איתמר בן גל. שתי התכונות הללו אפיינו אותו מאד: השימוש בכוחות הטבעיים, בחיבור עצום ללב, והגבורה לעשות את הדברים בדרכו.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך זו ולבנות את המקדש ולהביא לגילוי השכינה בארץ.