בפרשת השבוע אנו זוכים למעמד העליון והמופלא של קריעת ים סוף – מאורע שהשפעתו הייתה יותר גדולה מכל ניסי מצרים יחד. דבר זה מתבטא בראש ובראשונה, בכך שרק אחר קריעת ים סוף הגיעו עם ישראל לדרגת אמונה, כפי שכתוב: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ורק לאחר מעמד מופלא זה ישראל אומרים שירה: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'".
גם חז"ל הפליגו בגודלה של קריעת ים סוף, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח:
"רבי יוסי הגלילי אומר: מניין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות, ועל הים לקו חמישים מכות? במצרים מה הוא אומר? "ויאמרו החרטומים אל פרעה, אצבע אלוקים היא". ועל הים מה הוא אומר? "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כמה לקו ב"אצבע"? עשר מכות. אמור מעתה: במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות".
יציאת מצרים היא פי חמש מכול ניסי יציאת מצרים.עוד אמרו חז"ל:
"זה אלי" – ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל? שנאמר: "וביד הנביאים אדמה", וכתיב: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים", משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה ועליו צפירה מקיפתו וגבורים מימינו ומשמאלו וחיילות מלפניו ומלאחריו והיו הכל שואלין אי זהו המלך? מפני שהוא בשר ודם כמותם. אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך? – אלא כיון שראוהו הכירוהו. פתחו כולן פיהן ואמרו: "זה אלי ואנוהו וגו' ", "זה אלי ואנוהו" – אמר ר' ברכיה: בא וראה, כמה גדולים יורדי הים! משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום, עד שראה את הדמות, שנאמר: "הראני נא את כבודך", אמר לו הקב"ה: "לא תוכל לראות את פני", ובסוף הראה לו בסימן, שנאמר: "והיה בעבור כבודי… וראית את אחורי ופני לא יראו". החיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה הן אומרות: באיזה מקום הוא? אין אנו יודעות, אם כאן הוא, אם במקום אחר הוא, אלא בכל מקום שהוא: ברוך כבוד ה' ממקומו! ועולי הים היה כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זה אלי ואנווהו".
לאור כל זאת עולה השאלה מדוע התורה בחרה מיד אחר השירה הגדולה להכניס שני נושאים העוסקים בדבר הפשוט והפעוט של שתייה ואכילה, בדברים הבנאליים והבסיסיים ביותר. לאחר מכן נראה שעל רקע ההתעסקות החוזרת עם המים, פורצת מלחמת עמלק, ולכאורה יש לשאול, האם לא היה מתאים שממעמד עליון ונשגב זה נעבור ישירות למעמד הר סיני, ורק לאחר מכן נעסוק בענייני האכילה והשתייה?
נראה שהשאלה היא היא התשובה. אחרי המעמד העליון והמופלא, צריכה האמונה להתגלות ביום יום, בכל אכילה ושתיה, האמונה הגדולה צריכה להופיע בכל המציאות, בכל המצבים ובכל זמנים. גדולתה של האמונה היא שהיא הופכת לחיים שלמים.
להצליח לראות את קריעת ים סוף גם במזונותיו של האדם, לדעת לברך מאה ברכות כל יום– זוהי הופעת האמונה השלימה לה אנו מייחלים ומצפים.
לראות את ה' בדברים הפשוטים והיום יומיים זוהי אמונה חיה, רבי יוחנן אומר 'ולוואי ויתפלל האדם כל היום כולו' – לענ"ד הכוונה היא לחיים ששם שמיים והפניה לקב"ה היא השיגרה, היא החיים, על כל קושי והצלחה מיד אדם נושא עיניו לשמיים ומתקשר לקב"ה.
חז"ל מלמדים אותנו שזו הייתה הבעיה שבגינה הגיע עמלק, עם ישראל ידעו שיש ה', אבל האם הוא ממש בקרבנו, האם הוא מלווה אותנו ביום יום, דואג לכל מחסורנו, ללחם אותו אנו אוכלים?
"רבי אליעזר אומר אמרו אם מספק לנו צרכנו נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו, לכך נאמר "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין".
"א"ר לוי למה היו ישראל דומין, לאחד שהיה לו בן והרכיבו על כתיפו והיה מוליכו בשוק והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו, קח לי זה. והוא לוקח לו, פעם ראשונה ופעם שנייה, ופעם שלישי ראה הבן אדם, א"ל ראיתה את אבי, א"ל שוטה אתה רוכב על כתיפיי וכל מה שאתה מבקש אני לוקח לך ואתה אומר לזה ראית את אבי. מה עשה אביו, השליכו מעל כתיפו, בא כלב ונשכו. כך כשיצאו ישראל ממצרים, הקיפם הקב"ה בז' ענני כבוד, שנא' יסובבנהו יבוננהו, בקשו מן נתן להם, שליו נתן להם. כיון שנתן להם כל צורכיהם התחילו מהרהרין ואומרים: "היש ה' בקרבנו אם אין". אמר להם הקב"ה הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב ונשך אתכם. ואי זה, זה עמלק שנא' ויבא עמלק…"
יהי רצון שנזכה לחיות אמונה יום יום שעה שעה, ומתוך כך לקבל תורה!
