בפרשת בראשית אנו נפגשים עם יסודות העולם ויסודות האדם, ובמרכז הפרשה אנו שומעים על חטא האדם הראשון- אשר כל תולדות האנושות הינם מסע ארוך לתיקונו. ישנה חשיבות עליונה להתבונן בחטא האדם הראשון, כיוון שהוא מייצג את האתגר הגדול של האנושות בכלל, ושל ישראל בפרט. חטא האדם הראשון מושרש בנו, וככל שנזהה אותו ונבין את הטעות היסודית שממנה הוא נובע, נוכל ליצור את התיקון.
כשהאשה מציגה לנחש את סדרי החיים בגן עדן, היא מתבטאת בזו הלשון: "ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". כלומר, האכילה מפרי עץ הגן היא דבר טבעי אשר נועד, לתפיסת האשה, למילוי צרכים גופניים של האדם, ואין לו קשר לקב"ה. לתפיסתה, עבודת ה' הינה רק הגבלות וייסורים חמורים, תוך איומים.
מנגד, אם נעיין בציווי האלוקי לאדם נגלה תמונה אחרת לגמרי. אחרי שה' בורא את העולם ויוצר את האדם ונופח באפיו נשמת חיים, הוא יוצר את גן עדן, ושם יוצר עולם מופלא של שפע וברכה, של טוב וחסד. "ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, עץ הדעת טוב ורע".
הגן מתמלא בחיים, בנהר המתחלק לארבעה ראשים ומקיף את כל הגן, ואז מגיע הציווי האלוקי: "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". כלומר הציווי הראשוני על האדם הוא לאכול מכל עץ הגן, כולל עץ החיים. ורק אחרי הציווי לחיות, לשמוח ולהתענג על כל עץ הגן, מופיעה ההגבלה לא לאכול מעץ הדעת.
מה הביא את האשה לסלף את הציווי האלוקי?
נראה לומר שהתפיסה המנתקת בין השמחה לציווי האלוקי, בין החיים לעבודת ה', היא הנמצאת ביסוד הטעות.
פעמים רבות נדמה לנו שאין זהות מוחלטת בין החיים לתורה, שהכוחות החיוניים בעלי העוצמה האדירה – כוחות האהבה והחיבור, כוחות העונג והשמחה – הינם דבר הנפרד מהציווי והחוק האלוקי. ניתן לשים לב כיצד בכל הציווי האלוקי, ובכלל בבריאת גן עדן, הכינוי לעניין האלוקי הוא "ה' אלוקים"- כלומר, שם כפול. שם זה מייצג את מידת הדין והחסד יחד. הדין (שם אלוקים) מגיע אחרי החסד (שם הוי"ה)- בכדי לתמוך ולחזק את החסד. דווקא הצבת הגבולות היא הנותנת קיום לכל הטוב והשפע. ובמילים אחרות, האורות העליונים של החסד האלוקי דרושים לכלים מוגבלים כדי להכיל אותם ולהנות מהם.
לעומת זאת כאשר האשה מדברת אל הנחש, וכן כאשר הנחש מדבר אל האשה, מוזכר רק שם אלוקים, ומושמט שם הוי"ה. יש בדבריהם ראיה חלקית שרואה רק את הגבולות וההגבלות, והם אינם רואים שמטרתם היא תגבורת של חיים לשפע אהבה וחסד.
בסופו של דבר, בכל פעם שנעמיד את עבודת ה' מול שמחת החיים, כשנעמיד את התורה והציווי האלוקי מול האושר האהבה והחסד – כוחות החיים ינצחו, כפי שקרה בחטא האדם הראשון. אלא שכשזה קורה, האדם מגלה בדיעבד שהפריצה של החוק האלוקי לא הגבירה את החיים, האושר, השמחה והאהבה, אלא להפך- הם התמעטו ונחלשו: כוחות הגוף נדרשים לכיסוי; הבאת חיים לעולם מלווים בעצב וצער; היחסים בין איש לאשה נפגעים; וקיום החיים בעולם הופך להיות קשה ומייגע.
העבודה הגדולה הנדרשת מאיתנו לתיקון קלקול יסודי זה, החוזר בכל הדורות, הוא לחשוף כיצד התורה מוסיפה חיים, לראות ולהבין כיצד כל ההולך על פי הציווי האלוקי בוחר בחיים בכל ההופעות שלהם (לא רק בחיי העולם הבא, אלא גם בחיי העולם הזה. לא רק בתענוג רוחני אלא גם בתענו נפשי).
עלינו להבין ולהראות בחיינו, כיצד ההולכים בדרך התורה, הם אנשים שמחים ומאושרים, אוהבים וחיוניים, לעין ארוך יותר מאשר הבוחרים בחיים המדומים ושמחה המזויפת.
יהי רצון שנזכה בפגישתנו המחודשת עם התורה, אותה אנו מתחילים השבת, לראות כיצד התורה נותנת חיים ללומדיה ולעושיה, בעולם הזה ובעולם הבא.