אנו עומדים בהתרגשות לפני קבלת התורה המחודשת, אנו מצווים שקבלת התורה לא תהיה מאורע שקרה בעבר, אלא מאורע שמתחדש בנו יום יום, כפי שדרשו חז"ל פעמים רבות:
"ושמרתם' – זה תלמוד, 'לעשות' – זה מעשה, 'את כל החוקים' – אלו המדרשות, 'ואת המשפטים' – אלו הדינים, 'אשר אנכי נותן לפניכם היום' – בכל יום יהיו חביבין עליכם כאילו היום קבלתם אותם מהר סיני. ויהיו רגילים בפיכם כאילו היום שמעתם אותם"
"בן זומא אומר: מה כתיב 'בחודש השלישי, ביום ההוא', אין כתיב כאן אלא 'ביום הזה', כאילו ביום הזה באו מדבר סיני, כל יום שאתה עוסק בתורה, הוי אומר כאילו ביום הזה קיבלתיה מסיני, ואומר היום הזה ה' אלוהיך מצווך לעשות…כי ביום הזה באו, אלא כשתהא לומד, אל יהו בעיניך ישנים, אלא כאילו היום הזה ניתנה, ביום ההוא אין כתיב כאן, אלא ביום הזה"
"ביום הזה באו מדבר סיני'-. יהיה הברית כרותה בעיניך, כאלו בזה היום קבלת התורה, וזהו שנאמר 'לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת…"
ויש לשאול איך ייתכן שתורה הנלמדת אלפי שנים, תהיה בעינינו כחדשה? איך זה אפשרי שאדם הלומד תורה לילות כימים במשך שנים רבות יתרגש שוב ושוב מן התורה ויחוש שהיום קיבלה מסיני? איך יכול אדם החי את התורה יום יום, מתוך הברית האלוקית עימנו, לחוש שהיום נכרתה הברית?
התשובה לענ"ד היא דרך ההסתכלות על התורה. אם התורה היא יידע מסויים, מידע שהועבר לנו ע"י משה רבנו מפי הקב"ה, אכן לא ייתכן שהתחושה תהיה שהיום קיבלנו זאת.
אך אם מבינים שהתורה היא דבר ה' העובר אלינו כל יום ויום ובכל שעה ושעה, שחייו של האדם וחיי האנושות מתחדשים בכל יום ויום ובכל רגע ורגע, ושבתורה יש הדרכות לכל מצב ומצב בו האדם נתקל – אזי ניתן לגשת אל התורה כל יום מתוך שמחה וחרדת קודש, לקבל את דבר ה' המופנה אלינו היום, לקבל את ההדרכה האלוקית אלינו בשעה זו.
מתוך הבנה זו אנו יודעים שלא נוכל לכוון את חיינו כראוי ללא דבר ה' אלינו, ומשתוקקים לקבל את התורה יום יום. כל הידיעות האנושיות שלנו לא מספיקות, כל מה שלמדנו בחוכמה ובתורה לא מספיק ויש צורך אדיר לקבל את דבר ה' אלינו כעת. לכן התורה ניתנת במדבר שמוגדר בעיקר על פי מה שאין בו. המדבר הוא מקום חרב, מקום שמם, אין בו בניינים. האדם במדבר מלא בצימאון, בהשתוקקות. לכן המדבר הוא המקום המתאים ביותר לקבלת התורה, כי אל התורה צריך להגיע כאשר האדם צמא ומשתוקק לקבל את ההדרכה האלוקית, כאשר האדם חש שדבר ה' הוא שיבנה את חייו, הוא שידריכם וינווטם, וכי ללא דבר ה' אליך כעת, האדם חרב כמדבר.
הגמרא שואלת מדוע ההר עליו ניתנה התורה נקרא 'הר סיני'? ועונה שזהו ההר שממנו ירדה שנאה לאומות העולם. וממשיכה הגמרא ואומרת שגם שמו הנוסף 'הר חורב', רומז לחורבן שיצא מתוך ההר. ויש לשאול, האם תורתנו היא שנאה וחורבן? וניתן לומר, שאכן, כדי לקבל את התורה האדם נדרש כביכול להחריב את כל מה שיש כדי לקבל באופן נקי ושלם את התורה, ורק מתוכה לבנות ולכוון את חייו.
כל יום שאנו נגשים ללימוד התורה, אנו משתדלים להתייצב כמה שיותר בנקיות מול דבר ה' אלינו, מלאים בצימאון לדבר ה', וזוהי תכונתו של המיוחדת של המדבר כדברי המדרש בפרשת השבוע:
'מי יתנני במדבר מלון אורחים…', היכן שהייתי מסתלק, שנאמר: ישאו מדבר ועריו…', משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לשנייה וברחו מלפניו, נכנס לעיר אחד חרבה ראו אותו התחילו מקלסין אותו, אמר הנשיא זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא, ובכאן אני דר, כך כשבא הקב"ה לים ברח מלפניו שנאמר: 'הים ראה וינוס', נגלה על הר סיני ברחו שנאמר: 'ההרים רקדו כאלים', בא למדבר חרבה קבלה אותו וקלסה אותו, שנא': 'ישאו מדבר ועריו…', אמר הקב"ה זה המדבר טובה מכל המדינות כאן אני בונה לי אכסנאי ירד לתוכה התחילו הכל שמחים שהקב"ה ירד לתוכו שנאמר: 'ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת'.
זוהי תכונתו המיוחדת של משה רבנו, מקבל התורה: הענווה, שמאפשרת לו לקבל את התורה.
ונסיים בדברי הרב קוק על המילה קיבל, המופיעה כחלק מהמשנה באבות: 'משה קיבל תורה מסיני':
"הגדולה העליונה של האדם, המתעלה מעל כל גודל ונשגב, היא ההסתגלות לשמע בקול ד', לקבל דבר ד', לא לחדש מעצמו, לא להעמיד חזון, לא להתחזק בעצמיות הכוחות המוגבלים אשר לאדם ולכל נוצר, כי-אם לקבל. ומשה אדון הנביאים, העניו שבכל האדם אשר על פני האדמה, הוא בא אל העליוניות הזאת. אשר סיגלתו לה הענווה ה"גדולה מכולן…שהנשמה העליונה הזאת, נשמתו של הרועה הנאמן משה, נעשתה לכלי-קבלה לקבל את האור העליון במלא זהרו, בעוצם גבורתו וכליל תפארתו, והיא תיקון יסוד השמיעה בכל העולמים, ובכל יצורים, "אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת. אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי".
יהי רצון שבחג מתן תורה הבעל"ט, ובכל השנה, נזכה לקבל את התורה מתוך צימאון, ומתוך השתוקקות.