בחלק השני של פרשתנו, פרשת אמור, אנו עוסקים בענייני המועדות, "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי". כלומר, הזמן איננו רצף אחד ארוך וחדגוני אלא ישנם מועדים, כלומר זמנים מיוחדים, שבכל מועד ומועד ישנה הדגשה של ערך אחד ועניין מסוים בעבודת ה' ובהתקרבות שלנו אליו.
המועדים הם יצירה הדדית כשמחד הינם מועדי ה', דהיינו שהקב"ה מקדש את הזמן ומשפיע עלינו שפע ממרום באותו העניין שעליו קבע המועד, "מועדי ה'". ומאידך, עם ישראל מקדש את הזמן ומגלה בחייו את הקדושה הטמונה בו על ידי מצוות עשה, כל מצווה במועדה כמצוות קידוש ואכילת מצה, וכן על ידי אי עשיית מלאכה.
למילה מועד שני פירושים, הפירוש הפשוט הוא 'זמן' והפירוש הנוסף הינו פגישה- מלשון התוועדות, שזהו פשוטו של השם 'אוהל מועד' שבו מתוועד הקב"ה עם משה רבנו. וכאמור, עניינם של המועדים כולם הוא הפגישה שלנו עם ריבונו של עולם, אלא שפגישה זו אינה אקראית וסתמית אלא פגישה עמוקה ורצינית, וממילא גם יש צורך לקבוע לה זמן מבעוד מועד.
על פי זה מובן היטב מדוע פרשת המועדות מופיעה בספר ויקרא, שעניינו הוא הקשר בין עם ישראל לקב"ה והעבודות והמלאכות שעלינו לעשות כדי להופיע את הקשר הזה במציאות.
אנו נמצאים כעת בעיצומם של ימי ספירת העומר וכיוון שהתורה חיברה בפרשיה אחת (ויקרא כג) את ספירת העומר וחג השבועות, הרי שגם אנחנו נכתוב על קשר זה, ובפרט שעל פי פשט הפסוקים, עניינו של חג השבועות הוא סיום הספירה, שנאמר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'… וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו…".
דבר זה עצמו מגלה לנו שימי הספירה הינם ימים שמחים מאוד, שהרי בסיומם ישנו מועד שנועד לחגוג את סיום הספירה, וכפי שכותבים הרמב"ן ואחריו רבנו בחיי ועוד שימי ספירת העומר הינם כחול המועד ארוך של חג הפסח.
חז"ל גילו לנו שחג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, אולם לעניות דעתי, ע"פ מה שהקדמנו עד עתה, צריך לבאר שהשמחה הגדולה אינה על כך שהקב"ה נתן תורה לעם ישראל, שהרי זהו מהלך אלוקי שתלוי בחסדיו של הקב"ה וממילא אין לנו מה לשמוח בו אלא עיקר העניין הוא להודות עליו ולקבל את האחריות והחובה שמקופלת בתוכו. השמחה הגדולה היא על כך שהצלחנו, בהכוונה אלוקית, להביא עצמנו למצב בו נוכל לקבל את התורה,לקלוט אותה ולתקן את העולם באמצעותה.
ולכן גם אנו חוגגים את סיום ימי הספירה, את היכולת שלנו לעלות מהחירות הלאומית להיותנו עם סגולה, עם שמסוגל לקבל תורה. וכפי שכותב באופן נפלא בעל הכתב והקבלה:
"הנה אל כוונת ההשתעבדות למצוותיו קראה (התורה) מנחה זו בשם עומר שנכלל בו גם כן לשון ההשתעבדות, מן והתעמר בו ומכרו שעניינו עניין תשמיש העבודה, שאנו מודים בעומר התנופה שהצלחות הזמניות אינם לתכלית עצמותן כי אם להיותן אמצעים המביאים אל תכלית האמיתי להחזיק את ידינו להיות פנויים לעבודת ה'".
כלומר, בספירת העומר אנו נותנים משמעות לחירות הפיזית והמדינית, שהרי אין החירות ערך בפני עצמו אלא נועדה לשמש אותנו כדי שנהיה עובדי ה'.
"כי כל הימים שמפסח ועד עצרת הם באמת ימי הכנת ההשתעבדות, להיות מוכשר וראוי אל ההשתעבדות האמיתי והוא יום מתן תורה, אשר לתכליתו הייתה היציאה ממצרים, כמו שכתוב 'בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את אלוקים על ההר הזה'… ונצטוונו על ספירת יום יום מימי הכנת השתעבדותנו , והוא הנקרא ספירת העומר. ואין המכוון בזה לידע כמות הימים לבד… אבל עיקר מכוונו ההשגחה והעיון על איכות הימים… על איכות השתעבדותנו אליו יתברך, להכין לבבינו להתקדש ולהטהר יום יום בימים האלה". (ומומלץ לעיין בכללות דבריו הנפלאים בעניין ספירת העומר).
ולכן השמחה הגדולה היא על השלמת העבודה וההתכוננות לקבלת התורה, כשקבלת התורה הינה תוצאה של אותה עבודה, עבודת ספירת העומר. ולכן, בשונה מכל חג, לחג השבועות אין זמן, שכן החגיגה אינה על איזו נקודה בזמן אלא על תהליך שלם שאנו עוברים.
יהי רצון שנזכה להתעלות יום יום מימי הספירה, לשעבד את ליבנו לקב"ה ואז נוכל לשמוח שמחה אמיתית ושלמה ביום קבלת התורה.