התורה דורשת מאיתנו 'קדושים תהיו'. יש מחלוקת האם זו הבטחה או ציווי, אך באופן פשוט יש כאן ציווי, אלא שהציווי האלוקי מכיל בתוכו גם הבטחה – שיש בכוחנו להיות קדושים. אין דיבור אלוקי שיוצא לחינם, ולכן זו גם הבטחה ש'קדושים תהיו'.
אך מהי הקדושה? איך מגיעים אליה? מה הדרך להשיגה? בדברינו היום נלך בדרכו המופלאה של ר' שמעון שקופ, מחבר הספר שערי יושר, בהקדמה לספרו.
ר' שמעון שקופ פותח את דבריו בקביעה חד-משמעית:
"יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהווה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור: "והלכת בדרכיו" היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד, להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו".
המידה האלוקית הבסיסית ביותר שאנו פוגשים אותה בעצם חיינו, בעצם בריאתנו – היא הרצון להיטיב.
ואז ממשיך ר' שמעון לבאר שהיסוד שמטרת חייו של האדם תהיה למען הזולת היא מצוות 'קדושים תהיו':
"ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של קדושים תהיו…לכן נלענ"ד, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדשות שהוא התייחדות למטרה נכבדה".
מה הכוונה קדושים תהיו? כהקדש שכולו מיוחד ומפורש לצורך דבר קדוש. מהו הדבר הקדוש אליו אנו מופרשים ומיוחדים? חיי עם ישראל בפרט וחיי העולם בכלל, מיועדים להיטיב לעם ישראל ולעולם כולו.
אך ממשיך ר' שמעון ומבאר את הדברים:
"והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו להבראת גופו ונפשו הוא מתייחס ג"כ אל מצות קדושה, שעי"ז יטיב גם לרבים, שבטובתו לעצמו הוא מטיב עם הרבים הצריכים לו, אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותריות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת. ועל פי דרך זה ענין מצוה של פרישות הוא תמצית מיסוד מצות קדושה, הניכרת בפועל בדרכי ההנהגה של האדם, אבל ברעיון ושאיפת הרוח מתרחבת מצוה זו גם על כל מפעליו ומעשיו של האדם גם בינו לבין המקום, וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת, שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו".
ברגע שאדם מייחד את כל חייו כדי להטיב לאומה, אז גם מה שהוא עושה לקיום גופו וחייו הפרטיים מתקדש, כי הוא הופך להיות חיוני לאומה, הוא חייל של עם ישראל, ומכך עוצמתו, משמעותו וקדושתו.
מתוך הדברים שנאמרו עד כאן אפשר היה לחשוב שהאדם צריך לבטל מכל וכל כל מחשבה על עצמו, ורק לחשוב על הכלל. על כך כותב ר' שמעון:
"…יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במידה גדולה מאד, שהרי אמרו חכמי האמת במטרת כל העבודה בזה"ל: רצה האין סוף ברוך הוא להיות מטיב הטבה שלימה שלא יהיה אפילו בושת למקבלים, עכ"ל קל"ח פתחי חכמה פ"ד, וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כוח אהבת עצמו שרוצה אדם בקב שלו יותר מקבין שיינתן לו אף מיד הקב"ה אם יהיה מתנת חנם, מזה מובן שמדת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקב"ה רק צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה.
והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו, וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו, האיש הגס והשפל כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה, ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה".
יש כאן הגדרה מופלאה לאדם גדול. אדם גדול הוא אדם שלא רואה את ה'אני' שלו, את עצמו, כקטן ומצומצם, אלא הוא מבין שהוא גדול, והוא חלק מאומה שהיא חלק ממנו והוא חלק ממנה, ואז האדם הוא גדול, הוא שייך לעם ולארץ, לתורה ולאמונה, לטוב הלאומי והעולמי.
וכך הוא מפרש את דברי הלל במסכת אבות:
"ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל ע"ה שהיה אומר: 'אם אני לי מי לי', וכשאני לעצמי מה אני, היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני, שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב, אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול והוא ג"כ כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונשא גם ערכו הוא, שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד, שהכלל בנוי מפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט…
וכך הוא מסביר מדוע מי שנותן צדקה מתעשר:
"ועל פי דרך זה יובן סגולת הצדקה שמעשרת את בעליה, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר (תענית דף ט'), שכמו שהממונה על אוצרות הממשלה באוצר קטן, אם ישמור תפקידו כראוי אז יתמנה להיות גזבר על אוצר גדול מזה, אף אם לא יצטיין במעלות אחרות, ולהיפך, אם יתגלה חסרון במשמרתו, לא יועילו לו כל מעלות שימצאו בו, ויורידוהו למשרה קטנה מזה, כמו כן באוצרות שמים הניתנים לאדם, אם מעשר כראוי ממלא תפקיד הגזברות שלו כראוי ליטול לעצמו כפי דרכי התורה, ומחלק למי שראוי כ"כ עפ"י הוראת התורה, אז יתעשר ויתמנה לגזברות על אוצר גדול מזה וכן הלאה למעלה למעלה, למען יתקיים רצון העליון בהטבת הכלל ע"י שמירת האוצר, ובזה איש נאמן רוח עושה רצון קונו יתברך".
בימים גדולים וקדושים אלו, יום הזיכרון ויום העצמאות, אנו כולנו זוכרים את הקדושים, שבפועל מסרו את חייהם לטובת הכלל, זוכרים את כל החיילים, שמתגייסים לצבאנו האהוב, ואומרים בכך: אנו מוכנים למסור את נפשנו לטובת העם והארץ!
ואנו נזכרים במטרת חיינו – לחיות לטובת האומה!
יהי רצון שנזכה לפעול ולחיות לטובת הכלל, לקדש את העם, הארץ, התורה והקב"ה.