הדיבר החותם את עשרת הדיברות הוא 'לא תחמוד': " לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך", ובעשרת הדיברות שפרשת ואתחנן מרחיבה התורה יותר וכותבת: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך", הרי שהוסיפה התורה איסור נוסף שהוא איסור 'לא תתאווה', ומהרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רסה-ו) עולה שיש כאן שני איסורים שונים האחד 'לא תחמוד' שעליו עוברים רק אם בפועל לוקח את החפץ שאותו חומד, ואיסור לא תתאווה שהוא בעצם חמדת הלב, וכך כותב הרמב"ם:
"והמצוה הרס"ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר 'לא תתאווה בית רעך' – ואין השני לאווין אלו בעניין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד…"
עוד עולה מהרמב"ם ששלושת האיסורים לא תתאווה, לא תחמוד ולא תגזול, הם שלוש מדרגות של תאווה: בדרגה הראשונה האדם רק מתאווה, ולא פועל בפועל להעברת החפץ אליו, בדרגה השנייה, האדם מנסה להשיג את החפץ בדברים מקובלות, אך אסורות מן התורה, של הפעלת לחץ נפשי או כלכלי, ובדרגה השלישית שאדם לא מצליח להשיג את החפץ בדרכים המקובלות הוא עובר לדרכים לא מקובלות וגוזל.
כפי שממשיך שם הרמב"ם בספר המצוות:
"ושם אמרו מנין שאם התאווה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר 'לא תתאווה ולא תחמוד', מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר 'וחמדו שדות וגזלו' [מיכה ב]. וביאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאווה בו עבר על אמרו ית' לא תתאווה. ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שווה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן…".
כלומר עיקר האיסור הוא תאוות הלב, והחמדה והגזל הם ביטויים של תאוות הלב, דבר זה מסביר מדוע הרמב"ם כותב (הלכות גזלה ואבידה א, ט): "ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד", ולכאורה זה תרתי דסתרי, כפי שכותב הראב"ד במקום: "אמר אברהם לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ?", אך על פי דברינו מובנים הדברים כי בלאו זה העיקר הוא התאווה שבלב והחמדה הינה רק סימן ומדד לגודל התאווה.
עולה מכאן עקרון חשוב ויסודי התורה לא ציוותה אותנו רק על מעשים, אלא גם ואולי בעיקר על מחשבות ורגשות, כדברי האבן עזרא בפתיחתו לעשרת הדיברות:
"וכל המצות על ג' דרכים, האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה… ורבים חשבו כי אין עוון במחשבת הלב…ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם…והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב…על כן אמר 'וידעת היום והשיבות אל לבבך', ואמר דוד: 'ואתה שלמה בני, דע את אלוקי אביך ועבדהו', והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה… והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה".
ולכאורה יש לחלק את מצוות הלב לשני חלקים נפרדים: מצוות שתלויות במחשבה, ומצוות שתלויות ברגש, ומדוע האבן עזרא לא חילק? ואדרבה רואים בדוגמאות שנותן שלא מבדיל ביניהם ולשניהם קורא מצוות הלב?
האבן עזרא לשיטתו סובר שהרגש הוא רק תוצאה של התפיסה והמחשבה, ולא עליו הציווי אלא על המחשבה, מצוות הלב, הם מחשבת הלב, וכך כותב האבן עזרא במצוות לא תחמוד:
"אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת: 'ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו'. ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבולותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".
כלומר שיהיו לאדם דעות בהירות ואמיתיות גם רגשותיו יהיו מכוונים שכראוי, הציווי הוא על מחשבות, ואולי נוסיף לא מדובר על מחשבות סתמיות, אלא על מחשבות שיחיו בליבו של האדם, וממילא יולידו תחושות, רגשות ומעשיים.
מעט הארכתי בדברים לחשיבותם הרבה מאד, עולם הרגש הוא עולם חזק, חי וחופשי, וקשה לנווטו ולכוונו, והמפתח לכיוונו ועיצובו, הוא בעולם המחשבה, האידיאליים והרעיונות.
תובנה זו נותנת לנו תקווה, ושולחת אותנו לעבודה גדולה טיהור וזיכוך המחשבות והרעיונות.
כל רגש שלא מכוון, כל מידה ונטייה לא מדויקת, כל מעשה לא נכון מקורם הוא ממחשבה לא מכוונת, מדויקת ונכונה.
יהי רצון שנזכה למחשבות ישרות, טובות וקדושות, ומתוך כך למידות, רגשות ותחושות קדושות וטהורות.
