כמה מופלא להתחיל שוב מבראשית, כדברי שירה העמוק של נעמי שמר:
"לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב,
לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב,
לשמוע חלילים ברוח החופשית,
ולהתחיל מבראשית …מתוך החשכה אנחנו מבקשים –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית"
יש בהתחלה תחושה מעורבת, תחושת התחדשות ופריחה, הרגשה שאפשר לבנות וליצור, להתחיל מחדש ולא לחזור על משגי העבר, אך מאידך יש תחושה חמצמצה על מה שעבר ואיננו, על מה שנשאר מאחור, תחושת פרידה מהשנה הישנה, מהזמן שחלף לבלי שוב, עד שהגענו לפסגה, עלינו והתעלינו לפסגת וחותם המועדים שמיני עצרת, התקדמנו והגענו לסיומה של תורה, הסיום המבורך ב'וזאת הברכה', וכעת אנו עומדים אחרי החגים, יש איזה סוג של נפילה, נפילת מתח, בשעה זו, היטיב לתאר זאת הסופר האהוב ש"י עגנון, בהקדמתו לספר ימים נוראים:
"השמים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה.
ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה.
עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה הייתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו.
על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפייסני. ואני דמעותיי מתגלגלות והולכות מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? ואלו לאלו משיבים, מי יודע.
עתה אספר מי גרם לי שאבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ודמות הבית ודמות היום. ועל זה היה דוה לבי ועל זה געיתי בבכייה.
כמה שנים יצאו ועדיין אותה השתוממות מופקדת בלבי. וכשם שהיא מופקדת בלבי כך שמור בלבי אותו הצער. וכל שנה ושנה ביום הכיפורים כשאני רואה אנשים מישראל "כולם צגים לובן מוצעפים, לאדרך בשרפים עפים", מחליפים פנים של חילוי בפנים של חולין נפשי מתקמטת כבאותו היום".
והתחושה היא מתוך החשיכה, מתוך הפרידה, אנו מבקשים להתחיל מחדש, ואיך אפשר שוב להתחיל?, מניין נמצא את העוז והכוח, ללכת שוב במסלול הספירלה, שוב באותה הדרך אך יותר גבוה, שוב באותן השבילים, באותן הפרשיות, באותם המועדים, מה ייתן לנו את הכוח להמשיך לצעוד, לעלות ולהתקדם? לפני שאנסה להציג כיוון לתשובה חשוב לי לומר שהשאלה חשובה מהתשובה, זוהי שאלה שכל חפץ חיים, כל מי שרוצה להישאר על מסלול עלייה מתמדת כל חייו, כל מי שרוצה לזכות להתחדשות והתלהבות חדשה בכל שנה ושנה חייב לשאול את עצמו, מה נותן לי את האנרגיה להמשיך, לחיות באמת עוד שנה?
התשובה שאני נותן לעצמי, היא כפולה, מחד שום דבר לא חלף, המחשבות שליוו אותו לאורך פרשיות התורה, ההתרגשות בליל הסדר, אהבת התורה של שבועות, כל התעוררות בימים הנוראים, כל שמחה בחג הסוכות, כל ריקוד בשמחת תורה, הכול הכול מצוי בי, בליבי, בנפשי ובנשמתי, זה המצע הגדול והרחב עליו אני ממשיך ומתחיל, אני לא מתחיל מבראשית…
אבל באותה נשימה ומחשבה, אני אומר לעצמי כל יום הוא החיים, אני חי כאן ועכשיו, וברגע הזה ההווה הוא הכול, יש עוצמה אדירה ברגע הזה, כי כאן אני נמצא ולכן כאן כל עולמי עכשיו, ולכן אני חי ופועל מתרגש ומתלהב, שמח ובוכה כי כאן כרגע כל חיי.
לזכות להיות מחוברים לכל מה שעברנו, אבל לחיות את כל העוצמות הללו כאן ועכשיו כי זה החיים, זה שיא השיאים של העוצמה, ואסיים בפסוק שפותח כל קריאת בתורה: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", היום זה החיים, אך מתוך דבקות בנצח…
