התורה מספרת שאחר מותו של יעקב אבינו החלו האחים מפחדים ומתייראים מיוסף. "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמר (רש"י: "שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציווה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו") כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים, ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוקים אני, ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה למען עשוה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו אנוכי אכלכל אתכם…".
חז"ל מציינים את גדולתו של יוסף באומרו דברים אלה. וכך כותב המדרש (ילקוט שמעוני בשלח רכז): "ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך עם ארון חי העולם (ארון הברית), והיו אומות העולם אומרים להם (לישראל) מה טיבן של שני ארונות הללו, והן אומרים זה זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים. והיו אומרים להן אומות העולם מה טיבו של מת מהלך עם ארון חי העולמים, והן אומרים המונח בארון זה קיים מה שכתוב בזה. בזה כתוב 'אנוכי ה' אלוקיך' וביוסף כתיב 'התחת אלוקים אנוכי', בזה כתוב 'לא יהיה לך אלוהים אחרים', וביוסף כתיב 'את האלוקים אני ירא'…".
ויש להבין כיצד במילותיו של יוסף "התחת אלוקים אנוכי" יש דוגמא לקיום המלא של "אנוכי ה' אלוקיך". ועוד יש להבין, הרי לכאורה כל קל שבישראל מאמין בקב"ה ומקיים "אנוכי ה' אלוקיך". אם כן מה החידוש הגדול בכך שיוסף קיים את "אנוכי ה' אלוקיך"?
התשובה לכך הינה שלקיים את "אנוכי ה' אלוקיך" באופן מלא זה לדעת ולחיות, לחוש ולהרגיש בכל רגע שרק רצון ה' הוא המחליט, הוא הקובע והוא המעצב את המציאות.
אחי יוסף מתייראים וחוששים מהרעה שעלול לגמול להם יוסף. ויוסף, תוך כדי בכיה על כך שחושדים בו, מנסה ללמד אותם אמונה, ללמד אותם שמי שמאמין לא מפחד…
יוסף אומר לאחים "אל תראו כי התחת אלוקים אני", ומפרש שם רש"י: "שמא במקומו אני, בתמיהה. אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול?! והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב"ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול הרע לכם?".
יוסף חי מתוך הבנה שאפילו הוא, כמשנה למלך- הלכאורה 'כל יכול'- לא יכול לעשות שום דבר נגד רצון ה'. ויש לו ראיה לדבריו, שהרי האחים רצו לגרום לו רעה, ובסוף התברר שכל מה שעשו התהפך ונהיה לטובה.
זוהי המשמעות העמוקה של מי שמקיים "אני ה' אלוקיך". אדם כזה משוחרר מכל אימה ופחד, הוא לא מנסה לעשות שום דבר שהוא לא חש בכל מהותו שהוא רצון ה', שכן הוא מאמין באמונה שלמה שאין שום אפשרות לעשות משהו נגד רצון ה', וגם אם ינסה- זה לא יועיל ולא יצליח.
זוהי משמעות חיים של "אני ה' אלוקיך" ואלה היו חיי יוסף, שכאשר כל חייו עומדים מנגד ובאופן ריאלי ניצבות לנגד עיניו שתי אפשרויות: האחת לחטוא עם אשת פוטיפר ולהישאר במעמד הרם של האחראי, המנהל, האיש שעל פיו יישק דבר בביתו של פוטיפר- אחד השרים החשובים של מצרים. והשניה- לא לחטוא, ולסבול מעלילה נוראה שבאופן הגיוני תביא לעריפת ראשו ובאופן אופטימי תביא אותו להיכלא עד סוף ימיו בבית האסורים המצרי. ויוסף בוחר בחירה חד משמעית, מתוך הכרה שלשום דבר אין כוח, אלא רק לרצון ה': "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני"; "ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים".
וכך חוזרים הדברים פעם אחר פעם, כך למשל כאשר מספרים שר המשקים ושר האופים ליוסף את חלומם- "ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלוקים פתרונים ספרו נא לי", וכן כאשר הוא עומד בעוז ובעוצמה מול פרעה ואומר "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה".
אפילו לכאורה כאשר יוסף מנסה להסתתר, להתחבא ולהתחפש כדי שאחיו לא יכירוהו, הוא לא יכול למנוע משם שמים להיות שגור על פיו ואומר לאחים "זאת עשו וחיו את האלוקים אני ירא".
האמונה אצל יוסף חיה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, כל מחשבתו אינה אלא על רצון ה', וכל הסתכלותו על העולם היא מתוך הבנה עמוקה שכל מה שקורה, בכל רגע, הינו גילוי רצונו יתברך.
יהי רצון שנזכה, דווקא בימים הללו בהם לכאורה הבחירה בידנו, ואנו קובעים מי ינהל את המדינה, מי יהיו חברי הכנסת נזכור ונחיה את האמונה, נסיר מליבנו כל דאגה ופחד, כל מתח ולחץ, והדבר היחיד שידאיג אותנו מאוד הוא האם אנו עושים את רצון ה' כראוי בכך דרכינו ומעשינו.