החובה לעלות לארץ

מצוות יישוב הארץ מחייבת את כלל ישראל לרשת את ארץ ישראל, להחיל עליה ריבונות וליישב אותה באופן הטוב ביותר • המצווה הכללית דורשת מכל יחיד ויחיד להיות שותף בקיומה, ומלבד זאת מצווה על כל יחיד לשבת בארץ • הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ מפני שהיא מצווה כללית, שתלויות בה מצוות רבות, ולמעשה כל התורה כולה • בזמן הגלות הישיבה בארץ הייתה כרוכה בסכנות קיומיות וכלכליות, ולכן הפוסקים בעבר לא חייבו לעלות ארצה, אך בימינו המצווה מחייבת כל יהודי

מצוות יישוב הארץ

שאלה: האם ישנה חובה על כל יהודי שבעולם לעלות לארץ ישראל?

תשובה: מצוות יישוב הארץ היא מצווה כללית שמחייבת את עם ישראל כולו לרשת את הארץ, כלומר להחיל עליה את ריבונותו וליישבה באופן הטוב ביותר מכל הבחינות. שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…" וכפי שהגדיר את המצווה הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא־ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השמטות לספר המצוות, מצווה ד).

מצוות הכלל תלויה בפרט

מתוך המצווה לכלל ישראל ליישב את הארץ, נמשכת מצווה שמחייבת כל יחיד ויחיד לגור בארץ, שכן אין אפשרות שכלל ישראל יקיים את מצוות יישוב הארץ בלא שכל יחיד יהיה שותף מלא בחובת המצווה, עד שרוב ככל ישראל ישבו בפועל בארץ. וכן למדנו שמהתורה, חובת קיום המצוות התלויות בארץ הקשורות לציבור, דוגמת חלה, תרומות ומעשרות, תלויה בכך שרוב ככל עם ישראל ישב בארצו, שנאמר (במדבר טו, יח): "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה". למדו חכמים (כתובות כה, א): "בְּבֹאֲכֶם – בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם", ולכן כאשר עלו ישראל לארץ בימי עזרא – לא התחייבו במצווה מהתורה אלא רק מדברי חכמים, הואיל ורק מקצתם עלו לארץ (רמב"ם הלכות תרומות א, א-ג; כו; ביכורים ה, ה; פנה"ל כשרות יב, י-יא).

במצוות שביעית ויובל לא מספיק שרוב ישראל ישבו בארצם, אלא צריך שגם ישבו בנחלותיהם לשבטיהם, שנאמר (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" – "בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים" (ערכין לב, ב). כך נאמר על היובל, וחיוב השביעית תלוי בדין היובל (גיטין לו, א; פנה"ל שביעית ה, ג; יא, ה).

חובת היחיד לגור בארץ

נוסף על המצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל ורוב ככל ישראל ישבו בה, יש מצווה על כל יהודי ויהודי לגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה בידי ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ. ומאידך, גם בזמן שגויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שישיבתו של אדם אחד תועיל למצווה הכללית, הייתה מצווה פרטית על כל יהודי לגור בארץ. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א־לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה". וכן נפסק להלכה (רמב"ם הל' מלכים ה, יב; אישות יג, כ).

למעלה ממצוות רגילות

יש טוענים שאומנם לדעת הרמב"ן מצוות יישוב הארץ מחייבת בכל הזמנים, אולם לדעת הרמב"ם הייתה מחייבת רק בעבר, ולכן הרמב"ם לא מנה אותה כאחת מתרי"ג מצוות. אולם האמת היא שהרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ מפני שהיא יותר חשובה ממצווה רגילה, וכפי שביאר בשורשי המצוות לספר המצוות, שאין ראוי למנות את הציוויים הכוללים כל התורה (כמבואר ב'אם הבנים שמחה' ג, אות ז-י).

אכן, דרך מצוות רבות מאוד משתקפת המצווה הכללית של יישוב הארץ שעומדת בבסיסן. הראשונה היא מצוות העמדת המלכות, שקיומה בארץ ישראל, ועניינה להעמיד שלטון שיבטא את ריבונותו של עם ישראל על ארצו, ויארגן את חייו באופן המיטבי (דברים יז, יד-כ, העמק דבר לנצי"ב שם; משפט כהן קמד). כפי שכבר הזכרנו, ביישוב הארץ והעמדת המלכות תלויה חלותן של המצוות הציבוריות התלויות בארץ, דוגמת שביעית, יובל, תרומות ומעשרות, חלה ועוד. במצוות יישוב הארץ והעמדת המלכות תלויה כמובן מצוות בניין בית המקדש על כל מצוותיו, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב): "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". במצוות יישוב הארץ תלויה גם כל מערכת המצוות הקשורות לתפקיד הכהנים והלוויים, וכן הקצאת הערים בשבילם בכל רחבי הארץ (במדבר לה). ביישוב הארץ תלויה גם כל מערכת המצוות הקשורה להעמדת המשפט על תילו – הן הקמת בית הדין הגדול השוכן ליד המקדש (דברים יז, י; רמב"ם הל' ממרים א, א), הן העמדת שופטים ושוטרים בכל ערי ישראל (דברים טז, יח; רמב"ם הל' סנהדרין א, א-ד) והן סמיכת החכמים שמתקיימת בארץ בלבד, והיא הבסיס לסמכותה של מערכת המשפט (רמב"ם שם ד, ד). גם קיום סדר החודשים והחגים תלוי במצוות יישוב הארץ – בית הדין הגדול מקדש את החודשים, וכאשר בטל בית הדין, החודשים מתקיימים על ידי היהודים שחיים בארץ ושומרים את הלוח העברי שנתקדש בעבר על ידי דיינים סמוכים בארץ ישראל (רמב"ם הל' קידוש החודש ה, יג; ספר המצוות עשה קנג).

מעבר לכך, גם התורה והמצוות כולן נועדו לקיום בארץ, כי רק דרך קיומן בארץ מתגלה שם ה' בעולם. וכן למדנו בתורה ובדברי חכמים במקומות רבים, עד שאמרו שקיום המצוות בחוץ לארץ נועד כדי שנזכור לקיימן כשנחזור לארץ (דברים יא, לב; שם יב, א-ב; ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).

טענת האגרות משה

ואומנם בשו"ת אגרות משה (אבן העזר א, קב), כתב: "בדבר שאלתך אם יש מצווה עכשיו לדור בארץ ישראל… הנה רוב הפוסקים סברי דהוא מצווה. אבל פשוט שאין זה בזמן הזה מצווה חיובית שעל הגוף (כלומר העולה מקיים מצווה, אבל אין חובה אישית לעלות). דאם כן (אילו הייתה חובה לעלות לארץ), היה ממילא נמצא שאסור לדור בחוץ לארץ… ולא הוזכר איסור אלא על הדר בארץ ישראל שאסור לצאת על מנת לשכון בחוץ לארץ ברמב"ם (פ"ה ממלכים ה"ט). וגם כן הא, ודאי אינו איסור לאו (אלא מדברי חכמים). ואם היה איסור גם לאנשי חוץ לארץ, היה לו לרמב"ם לומר סתם – אסור לשכון בחו"ל אלא אם כן חזק בארץ ישראל הרעב, משמע דרק ליושבי ארץ ישראל יש איסור שאסרו חכמים, אבל מצד העשה אינה חיובית אלא כשדר שם מקיים מצווה… וכיוון שאינה מצווה חיובית, יש ודאי להתחשב בהחשש של הר"ח בתוס' (שסובר שאין לעלות לארץ בלא שידע) אם יוכל ליזהר במצוות התלויות בארץ".

מדוע בעבר לא חייבו לעלות

אולם עם כל הכבוד לפוסק הגדול בעל הסברה הישרה, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, דבריו מופרכים מכל מה שהבאתי ביחס למעמדה הבסיסי של מצוות יישוב הארץ לקיום כל התורה והמצוות. וכן מבואר ממה שהורו חכמים, ראשונים ואחרונים, שכאשר אחד מבני הזוג מבקש לעלות לארץ – השני חייב להיענות לו, ואם לא, העלייה לארץ מצדיקה גירושין (רמב"ם הל' אישות יג, כ; שולחן ערוך אבן העזר עה, ד). אלא שבמשך שנות הגלות, בדרך כלל מגורי יהודים בארץ היו כרוכים בסכנות רבות יותר מבגולה, שכן הגויים ששלטו בארץ נטו לרדוף את היהודים שבארץ יותר מהמקובל בגולה. בתחילה בימי רומא, מפני שראו בהם איום על שלטונם, ובהמשך בימי ביזנטיון והאסלאם, כדי להוכיח שאין ליהודים זכות על ארץ ישראל. נוסף על כך, במשך הזמן הארץ הפכה לשוממה, וגברו מאוד קשיי הקיום מבחינה כלכלית. וזאת מבלי לדבר על הקושי של כל אדם להגר לסביבה אחרת שבה החוקים, השפה ודרכי הפרנסה שונים, ובעבר היה קשה מאוד ללמוד אותם מרחוק.

כלומר, לתפיסתו של יהודי שגר בגולה, היה חשש שאם יעלה לארץ, אחד או כמה מבני משפחתו ימותו במגפה בלתי מוכרת, או שימותו מתזונה ירודה בעקבות קשיי הפרנסה. זו הייתה התמונה שנשקפה ליהודי הגולה, ובמצב כזה לא ניתן לקבוע הלכה מחייבת לעלות לארץ, שכן כאשר נשקפת סכנה ממשית לחיי המשפחה בעקבות רעב קשה ומשבר כלכלי עמוק ומתמשך, שאינו מאפשר לאנשים להבטיח את פרנסתם אפילו ברמה נמוכה, אף לבני הארץ הותר לרדת (ואף אז מידת חסידות להישאר. רמב"ם הל' מלכים ה, ט). ונראה בעיניי ברור, שלא עלה על דעת חכמים שיבוא יום ויהודים יוכלו להתקיים בארץ, ובו בזמן יהיו שיטענו שאין בכך מצווה מחייבת. לכן כל דיוניהם היו על מצב שבו קשה מאוד להתקיים בארץ. ואף על מצב כזה, כתב רבי יהודה הלוי (כוזרי ב, כד) שהיה צריך להתאמץ הרבה יותר לעלות לארץ, ובלא זאת תפילותינו "כדיבור התוכי וצפצוף הזרזיר".

אבל כיום, כשניתן להתקיים בארץ, חובה גמורה על כל יהודי לעלות ארצה. העלייה צריכה להיות מתוכננת היטב, ולשם כך אפשר לדחותה בכמה שנים, אבל מעבר לכך אסור.

האם הייתי עומד בניסיון

חובה עליי להוסיף: זאת ההלכה, אבל לצערי אינני יכול להתחייב שאילו הייתי עומד בניסיון של בני הגולה, הייתי מסוגל לנהוג כהלכה. זאת מפני שגם כאשר ניתן להתקיים בארץ, קשה מאוד לעזוב מקום מגורים מוכר, שבו אדם יודע כיצד להתבטא באופן הטוב ביותר, כיצד מחנכים ילדים וכיצד מתפרנסים, ולעבור למקום שבו יצטרך ללמוד את השפה ואת כל אורחות החיים השונות. חובת העלייה לארץ תובעת מאנשים שנחשבים מצליחים מאוד לוותר על הצלחתם ולהתחיל לבנות את עצמם מחדש. לכן אני מעריך כל כך את העולים מארה"ב ומארצות הרווחה.

הרב רבינוביץ' זצ"ל

לאחר סיום כתיבת הטור הגיעה השמועה המצערת על הסתלקותו של אחד מגדולי הדור האמיתיים, הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, שבחר לעלות מארצות הרווחה ולהיות שותף בבניין התורה והעם בארץ. יהיה טור זה מוקדש לעילוי נשמתו.