שמיני עצרת הוא החותם שכל מועדי השנה המתחילים בפסח, ממשיכים בשבועות, עוברים דרך סוכות ונחתמים בשמיני עצרת אותו המשנה דואגת להדגיש שהוא רגל בפני עצמו, עניין בפני עצמו, שאמנם הוא סמוך לסוכות אבל יש בו עניין אחר.
ניתן לבאר במשל את מהלך הזמנים של חודש תשרי, שבראש השנה הקב"ה מתגלה אלינו כמלך ועיקר עניינו של היום הוא מלכויות, ביום הכיפורים הקב"ה מתגלה אלינו כ'אב הרחמן' שמוחל, מכפר ומטהר את בניו מן העוונות, ובסוכות הקב"ה מתגלה אלינו כבעל ואילו אנו הרעיה, כשההבדל בין סוכות לשמיני עצרת הוא שבסוכות הקשר עדיין ארעי, הקב"ה עדיין לא מכניס אותנו לביתו אלא רק לבית ארעי בבחינת אירוסין ואילו בשמיני עצרת הקב"ה נכנס איתנו לחדר הייחוד בבחינת נישואין.
ויש להעיר שהן לאירוסין והן לנישואין ישנם יתרונות, מחד הנישואין הם הקשר הקבוע, הקשר שעל ידו יכולים הבעל והאישה לבנות בניין קבע, להביא חיים לעולם וליצור יצירה משותפת, מאידך באירוסין יש את הראשוניות, את ההתלהבות, שדווקא כיוון שהאדם חש שהקשר לא התקבע הוא מרגיש צורך לחזר ולהשקיע בעצם הקשר ולא רק ביצירה המשותפת והדבר כל כך ממלא את האדם עד שכאשר נשאל מישהו בתקופת האירוסין מיהו, סביר להניח שההגדרה הראשונית שייתן לעצמו היא שהוא מאורס.
ומכאן גם השמחה הגדולה של סוכות שעל בחינה זו נאמר "וארסתיך לי לעולם". ואולם ברור שהקשר השלם והעליון יותר הינו בנישואין, שזה עניינו של שמיני עצרת, שאחר מהלך המועדים של השנה כולה זוכים להגיע לחיבור השלם ועליון של ישראל והקב"ה, כדברי הגמרא (סוכה נה:) "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו 'עשו לי סעודה גדולה' ליום אחרון אמר לאוהבו 'עשה לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך'".
כלומר, עניינו של שמיני עצרת הינו גילוי האהבה שבין הקב"ה לישראל, כדברי הזוהר "מכאן והלאה אנא ואתון נחדי יומא חד" (בעברית: מכאן והלאה אני ואתם נשמח יום אחד), וכפי שמובא בזוהר ובאר"י שזהו יום החתימה. ומנהג ישראל לסיים את התורה ביום זה – וזה מחובר ליום זה שהוא היום החותם והמסיים, היום שמשמו ניכר שעניינו שמונה, שזוהי מדרגת החיבור שבין ישראל לקב"ה שמעבר לגדרי העולם הזה (המתבטאים במספר שבע הכולל את ששת הצדדים והכוח האלוקי שמחייה אותם), ומדרגת השמונה עניינה האור האלוקי המקיף את העולם והעליון ממנו.
וכך גם בשמחת תורה, אחרי שלמדנו את התורה על שבעת חומשיה אנו שמחים על מה שהרבה מעבר למה שהצלחנו לקלוט בכלים הרגילים, על מדרגת השמונה. ולכן אין אנו לומדים את התורה אלא רוקדים עם התורה במעגלים שמייצגים את אותו האור העליון המקיף את התורה. ואנו מתקשרים קישור עמוק לתורה, קישור שהוא הרבה מעבר למה שלמדנו, כדברי הגמרא שכבוד תורה גדול הרבה מעבר ללימוד התורה, כי כבוד התורה מייצג את הקשר הפנימי, הנשמתי העמוק של האדם לדבר ה' ואת היחס לתורה.
גם בשמיני עצרת מתגלה האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל שהיא הרבה מעבר לכל מה שאפשר לעשות. היום הזה לכאורה קטן מכל המועדים, שהרי אין בו מצוות כלל. וכפי שמבאר הגר"א את הפסוק "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ממנו לומדת הגמרא שיש חובת שמחה בשמיני עצרת, שהמילים 'והיית אך שמח' כוונתם שמה שנדרש מהאדם בשמיני עצרת הוא רק לשמוח (בניגוד בימי הסוכות בהם מצווה האדם לישב בסוכה וליטול את ארבעת המינים).
כלומר, התורה מגלה לנו שעניינו של שמיני עצרת הוא הקשר, השמחה, האהבה והיחס לקב"ה, וישראל ומנהגיהם הקדושים המשיכו את העניין ליחס ולקשר לתורה.
ובאמת הקשר הנפשי העמוק לקב"ה שמתבטא באהבה, יראה וכבוד לכל מה ששייך לעבודתו יתברך ובפרט לתורה, לומדיה ומלמדיה הוא הדבר שבונה יותר מכל את האדם, והדבר אמור הן לגבי האדם עצמו והן לגבי משפחתו וילדיו.
וממילא גם צריך האדם לחפש הזדמנויות בהם הוא מביע את הקשר והיחס שלו לעבודת ה'. ונביא לכך מספר דוגמאות מעשיות:
- השמחה וההתלהבות בהם האדם מקיים את המצוות מביעים את היחס שלו לעבודת ה', כדברי הרמב"ם שאומר ש"השמחה שישמח האדם בעבודת האל- עבודה גדולה היא". וכפי שמצאנו בתוכחות בפרשת כי-תבוא שעיקר חרון האף הוא על חוסר השמחה בקיום המצוות, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
- ההשתתפות בשיעורים בהם יש כינוס של אנשים הבאים ללמוד תורה, יש בו גילוי לכבוד התורה, וכדברי הגמרא שהשכר המרכזי שמקבל האדם בהליכתו לשיעורי תורה הוא על הריצה לקראת השיעור ועל הדוחק ששורר בו, שאלו הם דברים שנראים לכאורה חיצוניים אבל הם אלו שמבטאים את היחס הנכון.
- היחס ללומדי התורה, הערכה, החיבה, התמיכה, גם הוא מביע את חשיבות התורה בעיניו, וכבר העידו חז"ל שמי שמכבד תלמידי חכמים יזכה שבניו יהיו תלמידי חכמים, ובאופן פשוט זה משום היחס הנכון לתורה שנבנה אצל ילדיו.
וכך מצאנו שעל כך חרב הבית השני, על שלא ברכו בתורה תחילה, שבאופן פשוט הברכה היא היחס לדבר.
אנו בהר ברכה מייחדים את יום שמחת תורה על מנת לבנות את הקשר הנכון שבין התורה לאדם, זהו היום בו מחד בעלי הבתים מרימים את תרומתם לישיבה ובכך מראים את אהבתם וכבודם לתורה וללומדיה, ומאידך תלמידי החכמים מגלים את אהבתם לאנשי המעשה ובכך מתרבה החיבור והקשר הנכון שבין התורה לעולם.
ויהי רצון שנזכה ל"אהבת עולם אהבתיך" ולקשר העמוק והנכון בין הדוד לרעיה, קודשא בריך הוא ושכינתיה.