הפרשנים הראשונים והאחרונים מעלים שאלה גדולה, איך יתכן שה' משנה, לכאורה, את דעתו? שבתחילה, אחרי שבלעם אומר לזקני מואב ומדין "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אליי" אומר ה' לבלעם "ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עימהם לא תאור את העם כי ברוך הוא". ואילו בפעם השניה כשבלעם אומר למשלחת הזקנים "ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עימי", אומר לו הקב"ה "…אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".
גם לאחר מכן חוזר בו ה', כביכול, וכדברי הכתוב "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" . וכשבלעם אומר "…ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" עונה מלאך ה' לבלעם "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".
ומצאנו בפרשנים שני כיוונים לענות על תמיהה זו. הכיוון האחד הוא לדייק בלשון הפסוקים, שמה שהקב"ה אסר בתחילה איננו דומה למה שהתיר באחרונה. ובלעם הוא זה שהבין את הדיבור האלוקי כחזרה מהדברים הראשונים ועל כך היה חרון האף וחזר הקב"ה לבאר את דבריו ולהעמידם על דיוקם.
בדרך זו הולכים הרמב"ן (כב,כ), הספורנו (שם), ה'כתב והקבלה, האברבנאל, וכדוגמא נביא את דברי המלבי"ם שמדייק שבתחילה אומר ה' לבלעם "לא תלך עימהם" ואחר כך אומר ה' "לך איתם", ובלעם למעשה הולך 'עימהם'- "וילך עם שרי מואב". וביאור הדבר הוא ש"יש הבדל בין 'איתו' לבין 'עימו', שעימו מציין השיווי, ו'איתו' יורה שאחד הוא העיקר, וה' הודיעו שלא ילך עימם בשיווה רק 'איתם', שיהיה דעתו נפרד מדעתם, שהוא לא ילך על הכוונה להרע לישראל, והוא לא עשה כן, כי הלך 'עימם' ועל זה אמר במדרש: 'שמח בפורענות של ישראל כמוהם".
הכיוון השני בפרשנים הוא שאכן הקב"ה שינה את הדרכתו לבלעם וכך לכאורה עולה מדברי הגמרא (מכות י:) בה מביא רב הונא מימרא משמו של רבי אלעזר ש"מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, מן התורה דכתיב 'לא תלך עמהם' וכתיב 'קום לך איתם', מן הנביאים דכתיב 'אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך', מן הכתובים דכתיב 'אם ללצים הוא יליץ ולענווים יתן חן". ואין כאן חס וחלילה שינוי ברצון ה' אלא רק שינוי בהדרכה האישית שמקבל האדם, שהיא כמובן תלויה בבחירתו.
ונלע"ד ששני הפירושים משלימים אחד את השני. מחד, אין סתירה באמירה האלוקית, אפילו לא לגבי האדם הפרטי, וההדרכה הנכונה והמדוייקת לו. ומאידך, נפתחים לאדם פתחים בתוך ההדרכה האלוקית כדי לקיים את רצונו, שהרי ה' כבר בתחילה, ע"פ דיוקו של המלבי"ם, לא אסר על בלעם ללכת איתם, אלא רק ללכת עימהם, אלא שבלעם לא ראה ולא הבין שיש אפשרות כזו. ואח"כ, כשנאמר לו ללכת איתם, הבין שאפשר ללכת עימהם.
ונמצאנו למדים מהעניין שני יסודות. האחד- ההדרכה האלוקית בנויה באופן מורכב המאפשר לאדם לבטא את רצונו. השני- האדם מוצא בתורה את מה שהוא רוצה בליבו. ואף על פי שהדבר לא מופיעה בתורה, האדם מטה את הדיבור האלוקי על פי שאיפותיו ותשוקותיו.
ויש כאן הדרכה חשובה מאוד לרוצים לעבוד את ה' באמת, שצריך ללמוד תורה בנקיות אובייקטיביות, בלא רצונות עצמיים. כי אם ילמד האדם עם נגיעות אישיות, עם דעות קודמות וקדומות, לא את תורת ה' הוא למד, אלא את תורתו שלו.
לימוד נוסף שאנו למדים היא שאם ברצונו הרע של האדם הקב"ה פותח לו פתחים לקיימו, מרובה מידה טובה פי חמש-מאות על מידת פורענות. ואם כן ודאי שאם האדם רוצה רצון טוב, אזי הקב"ה יסייע לו לקיימו, כדברי חז"ל "הבא להיטמא פותחין לו" לעומת "הבא להיטהר מסייעין בידו".
ויהי רצון שנזכה ללמוד את רצון ה' בנקיות, ומתוך כך לרצות את הרצון האלוקי בכל ליבנו, ומתוך כך ה' יסייע בידינו לעשות את רצונו רצוננו, וכמילות השיר הלקוח משיר הייחוד "כי הרבית טובות אליי, כי הגדל חסדך אליי, מה אשיב לך והכל שלך, לך שמים אף ארץ לך, ואנחנו עמך וצאנך החפצים לעשות רצונך"