בימים אלו ממש, מטיילים כל המוני בית ישראל ברחבי ארצנו הקדושה והמופלאה, ונשאלת השאלה מהו הערך של הטיול בארצנו? האם זו עוד אחת מן הדרכים ליהנות, או שיש בטיול בארץ ישראל יותר מכך?
ננסה להשיב על שאלה זו על ידי התבוננות בפרשת השבוע שלנו.
אנו רואים שהתורה מציינת באופן נרחב ומרגש את שבחה הגשמי של הארץ: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", באופן פשוט מטרת שבחים אלו היא מה שכתוב בסופם, שהאדם יכיר בטוב האלוקי ויודה וישבח לקב"ה על הארץ הטובה.
אך נראה לומר שיש כאן אפילו יותר מכך, שהרי היה מקום לשאול, מדוע עם ישראל, עם ה', שייעודו הוא ייעוד רוחני זקוק לארץ כל כך משופעת בברכה חומרית?
אולי עם ישראל צריך להיות עם החי במדבר שמקבל די צורכו ומחסורו, ולא זקוק כלל להרחבת החיים הגשמיים, הרי הסכנה ידועה, כפי שמופיע מיד בהמשך הפרשה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום, פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים… ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל…", מדוע עם ישראל זקוק לארץ טובה ומבורכת כל כך מבחינה גשמית?
לשאלה זו יש לצרף את הדברים הברורים הנאמרים על זמן המדבר, זמן שלכאורה היה מקום לומר שמהוה זמן אידיאלי, עם ישראל ניזון בחסדי שמיים, יושב ועוסק בתורה כל היום, ניתן לומר אלו החיים האידיאליים, אך בתורה הן לפני הזכרת שבח ארץ ישראל והן לאחריו, התורה מלמדת על כך שהמדבר איננו מקום טוב לחיות בו, אלא רק שלב מעבר לא"י, וכך לשון הפסוקים: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא, ויענך וירעיבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך…", וכן אחרי תיאור שבחה של הארץ אומרת התורה: "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, וצימאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש, המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך…".
ונראה שהתורה רצתה להראות את המצב במדבר שהוא עינוי וניסיון כדי לבחון ולזכך את ישראל, לעומת המצב בארץ הטובה שהוא המצב הקבוע והטוב.
וביאורם של הדברים הוא שהעולם שברא הקב"ה כולו טוב ונפלא, כולו נועד לסייע לאדם למלא את ייעודו ולדבוק בה', על ידי השפע והעושר הגשמי, האדם מתמלא בשפע ועושר רוחני, בעמקות ובגיוון, במורכבות וחיות, בשמחה ובתענוג, שזוהי צורת עבודת ה' השלימה והבריאה, האדם צריך ליהנות ולהשתמש באוצרות הטבע שנתן לנו הקב"ה, הרי כך אנו אומרים בברכת בורא נפשות: "בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ועוד תיקנו לנו חז"ל ברכה מיוחדת על האילנות המלבלבים, ואם נשים לב נראה שברכה זו לא נאמרת שרואים את הפירות אלא כאשר רואים את ליבלובם המרהיב והמרנין לב של הפרחים הפורחים על האילן המתמלא חיים חדשים: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות , ליהנות בהן בני אדם", זהו המצב המתוקן והבריא של עם העובד את אלוקיו בחדווה ובשמחה בארצו.
הרב קוק כותב בעין איה (שבת כה.) ששכחת היסוד הזה, של החיים הרחבים והמלאים, הוא חלק מקללת הגלות:
"בהיות האדם או העם בכללו שלם ואיתן במעמדו, אז מתעוררים בו כל כוחות החיים בשלמותם. ולפי ערך שלמות החיים הטבעיים, כן יוכלו להיות פעולותיהם הרוחניות המוסריות בתכלית ההשלמה והרוממות. נשיית הטובה הוא הדילדול היסודי שמביא להטביע את כל הנפש האנושית במרירות של מגור ופחד, של דאגת צרה ויגון עוני וחוסר כל, עד שהתביעות הטבעיות, הראויות לאדם החי חיים שלמים הראויים לאיש בעל דעה וטעם העומד להיות לנס בחכמה ויושר לב, כאשר יאתה לעם ד' אלה שעומדים להיות בתיקונם לשם לתהילה ולתפארת, הן משתכחות ואינן נתבעות כלל. והנה בעומק הצרה של הגלות שגורמת השכחת התביעות הטבעיות הראויות לעם שלם ומלא אור החיים כישראל, שהרים אותם צור ישראל במעלה רמה אנושית למען יוכלו לרכוש את כל הרכוש הרוחני של ההוד והקדושה, שהם צריכים מאד להיות מרוכסים (מחוברים) ושורים במקום ששם החיים נאים וענוגים, מוכתרים בהוד וטהרה".
ועוד כתב:
"והנה כאשר ישראל עושין רצונו של מקום וזוכים הם להיות עומדים במעלה עליונה לשם ולתהילה ולתפארת, אז לאות על שלמות נפשם העדינה מתפתח אצלם דוקא ביתר שאת אותו החוש הנוטה לתביעת היופי, לבקש את הנאה וההדר בכל דבר, בתור בקשה טבעית. ועם המילוי של אלה הצרכים שנראים כמיותרים, מתרחבת הנפש ונעשית מוכשרת לאור חיים רוחניים, לקדושת המדות והתענוג על ד' באהבתו, יתברך שמו. אמנם כ"ז אינו מתאים כ"א בשלותן של ישראל, שאז המצב הפנימי של כלל האומה גורם שהנפשות יתפתחו בבריאותם באופן כזה שהתביעה של השלמת היופי לא רק תטריד את הנפש כ"א תמלאנה הוד ותקרב אותה לקדושה לצדק ומשרים. אבל בנפילתנו הנוראה, בעונינו ודילדולנו, שהחיים הכלליים נראים כעין צרה נוראה שאין להמלט ממנה, רק ביחיל ודומם לתשועת ד' יסבול ישראל עול חייו המרים ועקת שונאיו אשר ימררוהו, אז מצד הנטיה הטבעית מתעקרת מן הלב התביעה הגדולה של הרגש היופי".
הדברים המופלאים מדברים בעד עצמם, וא"כ הטיול ברחבי ארצנו היפה, ראיית נחליה ועיינותיה, הריה ומרחביה, גורם להרחבת הנפש הישראלית לחזרתה לבריאותה הגשמית והרוחנית.
על פי דברינו מובנים דברי השבח על ההליכה בארץ ישראל של ר' יוחנן (כתובות קיא.): "א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא", שימו לב שההולך בא"י הוא לא רק זוכה לעוה"ב אלא הוא כעת שייך לעוה"ב, "הוא בן העולם הבא"!
והפלא הגדול הוא שדברים אלו נפסקו להלכה ברמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"יא): "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא…".
ומצאנו בגמרא (ברכות מד.) מעשה מופלא מאד ונביא את תרגומו לעברית: "כשהיינו הולכים אחר רבי יוחנן לאכול את הפירות של גינוסר, כשהיינו הולכים אחריו מאה אנשים לקח כל אחד עשרה פירות, וכשהיינו הולכים אחריו עשרה אנשים היה כל אחד לוקח מאה פירות, ופירות אלו היו כל כך גדולים שמאה פירות הצריכו סל בנפח 432 ביצים, ורבי יוחנן היה אוכלם ונשבע שעוד לא טעם טעם מאכל, כביטוי לכך שדבר טעים כזה יכול לאכול עוד ועוד, ולחוש שעדיין לא הגיע אפילו לטעימה… רבי אבהו היה אוכל עד שמרוב זיעה, הצהלת פניו הזבוב היה מחליק על מצחו, רק אמי ורב אסי היו אוכלים מהם עד ששערם היה נושר, רבי שמעון בן לקיש היה אוכל עד שדעתו הייתה מטרפת עליו, ורבי יוחנן היה מודיע על כך לבית הנשיא ורבי יהודה הנשיא היה שולח פלוגת אנשים שיביאוהו לביתו…", ומסיפור מופלא זה של חיבוב פירותיה המתוקים של ארץ ישראל לומד הגאון רבי יוסף חיים, בעל הבן איש חי, שו"ת תורה לשמה (סי' תיח) הלכה למעשה וזו לשונו:
"שאלה: אנכי העבד. זכני השי״ת וקבעתי דירתי בארץ הקדושה תוב״ב צפת תוב״ב והנה רחוק מן העיר באיזה שעות יש מקום אחד אשר גם הוא מארץ ישראל שיש בו פרדסים ונמצאים שם פירות חשובים טובים ומתוקים ומשובחים במאֹד מאֹד אשר גם בשאר ארצות המגדלות פירות טובים יש לפירות אלו שבח ויתרון והנני שואל ממעכ״ת אם ארצה לילך בזמן גידול הפירות למקום ההוא ואשב שם איזה ימים כדי לאכול פירות הטובים שבו ואם יש בזה איזה פקפוק ממידת חסידות ללכת ממקום למקום מהלך איזה שעות בשביל אכילה והנאה של מותרות הגוף כי כל אכילה זו היא בכלל מותרות נחשב או דווקא שרי גם לפי מידת חסדים משום חיבוב ארץ ישראל כי פירות הם של א״י ויש מצוה בהליכה לשם לאכול מפירות החשובים של א״י. יורנו המורה לצדקה ושכמ״ה (ושכרו מן השמיים).
תשובה: גם לפי מדת חסידים לית בהא פקפוק וחשש דכן מצינו בגמרא [ומביא הגמ' שהבאנו]… הרי מפורש שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי מאה רבנן ממקום למקום כדי לאכול פירות מתוקים וטובים וכל הליכתם בשביל זה שכן מוכח מן הלשון ובודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה . וכוונתם לש״ש והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים נמצא דבר זה הוא משנת חסדים ולית ביה, פקפוק ולכן מאחר שגם אתה השואל כונתך לשם שמים בשביל חיבוב א״י ולהודות לה׳ על הארץ ופירותיה הטובים לה' אכול בשמחה והכל הולך אחר כוונת הלב. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי".
לכן לכו טיילו, והודו לה' על נפלאות ארצנו ויופיה, כיבשוה ברגלכם, עשו כמעשה אברהם אביכם שנאמר לו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", ונסיים בדבריו המופלאים של הרב מן ההר זצ"ל: "אנו רואים שכל מי שמטייל בארץ לארכה ולרחבה מתקשר אליה בעבותות אהבה וגעגועים, אנו בודאי מצווים לעשות כך כדי להגביר בלבנו את האהבה לארץ, שלא יקרנו כדבר הזה, שנקום בוקר אחד, ולא נרגיש שאנו מקושרים בלבנו אל הארץ הזאת".
שבת שלום ושבוע מבורך ונפלא!
